הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 48 (אחרון)

לנשום.
להכניס אוויר.
להוציא.
כל הכבוד, סקיי.
לנשום.
עצמתי את עיניי בכוח שכמעט הכאיב לי.
להכניס אוויר.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע.
להוציא.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע-
"הוד מעלתך" הקול הקפיץ אותי במקומי.
שחררתי אוויר בהתנשפות "הוו היי ריין" נשמעתי קצרת נשימה, הלכתי את רוקי והחוותי בידי בתנועה לא ברורה "מה קורה?"
הוא חייך ומשך אותי הצידה לפינה חשוכה ושקטה שבה איש לא יצוטט לנו.
"מה אתה עושה?" שאלתי "אתה לא צריך להתארגן או משהו".
הוא טפח על גבי בצורה חברית "תמיד פה בשביל להציל אותך".
"לשם שינוי" אמרתי ולא יכולתי שלא לחייך "אני לא זקוק להצלה".
הוא הביט בי בפקפוק "אתה תמיד צריך אותי".
"לא אמרתי שאני לא".
ברור שהייתי צריך אותו. אני תמיד צריך אותו. הוא החבר הכי טוב שלי.
עבר חודשיים.
חודשיים מאז שחזרתי לבית, לארמון.
חודשיים מאז שכריס ואני נאלצנו להיפרד, הייתה לו משפחה שזקוקה לו, ולי הייתה משפחה להיות נתינים שזקוקים לי.
היה קשה.
עם אב הרגשתי שהכל זורם בצורה טובה יותר, לא חלקה לחלוטין, תמיד יש גלים בים, אבל לא תמיד הגלים חזקים מספיק כדי להטביע אדם.
עם אמא הגלים בהחלט היוו אתגר, לא פעם מצאתי את עצמי כמעט טובע בהם.
לאמא לא הייתה שום בעיה, עם השהייה שלי מחוץ לארמון, בסופו של דבר היא הבינה הכי טוב את התחושה שלי, את הרצון לנשום אוויר צח.
אבל היא הרגישה שהבת שלה אבדה.
לא משנה כמה ניסיתי להסביר לה שלא הלכתי לאיבוד, שאני עדיין אני, בכל פעם שהייתי מתלבשת במכנסיים ומבקשת יפנו אלי בלשון זכר, היא הייתה משתנה.
היא ניסתה, ראיתי שהיא מנסה להשתנות, שהיא מנסה להבין ולקבל, בשבילי, הערכתי את מעשיה מאוד, אך עדיין היה קשה.
ובכל זאת, אני עומד כאן היום.
למרות הכל, ואולי בזכות כל מה שעברתי. קיבלתי הזדמנות ואני עומד להשתמש בה.
ואני מפחד. מאוד.
"היי, סקיי" הרגשתי שאני מתחיל להתנשף שוב.
"זוכר מה כריס אמר? נשימות עמוקות, בקצב שלי".
ריין לקח את ידי הניח אותה על חזהו ונשם יחד איתי.
כריס לימד את ריין לעזור לי, מאז... כל מה שעברתי, זה קורה לי לפעמים, בעיקר בלילה, סיוטים.
זו הייתה התגובה של הגוף לעבד את הטראומה. זה יעבור. אני אתגבר על זה.
"תודה" לחשתי כשהרגשתי שאני חוזר לעצמי.
הוא נראה מודאג "אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה היום?" הוא שאל "יהיו לך עוד הרבה הזדמנויות".
הרמתי את ידי והוא שתק "אני עושה את זה היום. הגיע הזמן, ריין" קולי התרכך "אני חייב, זה כמו לסחוב עול".
הוא הנהן "אתה תהיה בסדר, ואני אעמוד מאחוריך, תזכור".
חיבקתי אותו ולמרות שהתקשתי להרפות, עשיתי זאת בסוף "לך, אתה צריך להיות מוכן".
אני הייתי מוכן כבר כמעט שעה, מהלחץ.
הוא הפנה לי את גבו ונפנף בידו לפרידה.
הרבה דברים השתנו בחודשיים האלה.
לא רק שזכיתי להיות אני, אני מרגיש שההורים שלי מבינים אותי טוב יותר עכשיו, אחרי כל מה שעברתי,הוכחתי להם ובעיקר לעצמי, מי סקיי יכול להיות ואיזה סוג של מלך אני אהיה כשאגדל.
אני חושב שהגילוי מצא חן בעיניי כולנו.
בנוסף, המסע שלי הוליד כמה דברים מעולים.
דבר ראשון זכיתי בחבר נפש מדהים, זכיתי בריין, הוא שומר הראש הצמוד שלי והחברה הכי טוב שלי.
עכשיו, כשהוא הועלה בדרגה השכר שלו עלה בהתאם, כלומר, הוא יכול לשלוח לבית, למשפחתו עוד כסף שאני בטוחה שיעזור להם.
הוא עדיין לא יודע, אבל במסע הבא שלי, אני מתכנן לבקר אותם. באישורו, כמובן, ויחד איתו.
בנוסף, אבא התעקש שאנחנו צריכים לגמול למשפחת רודריגז על ששמרו עלי ונתנו לי בית בכל הזמן הזה, אני חושב שהוא גם הרגיש צורך לעשות משהו שהוא לא רק לתת כסף על התרומה של אחיו, דניאל.
הוא בנה להם גדר, גדר ענקית, סביב הבית וכל שטח השדה כדי שאיש לא יפרוץ אליהם בשנית, נוסף על כך, הוא דאג להביא שני עובדי אדמה שיעזור לו, במקום כריס.
את כריס הוא שלח למקום אחר.
הוא שלח להתמחות במרפאה של הרופא בעיירה, בדיוק כמו שהרופא תמיד התעקש שצריך להיות. זה הייעוד שלו. להציל אנשים. בדיוק כמו שהוא הציל אותי.
ודניאל. אבא הקים שני פארק יפהייפים, אחד בעיירה של כריס ואחד במרחק של חצי שעה הליכה מהארמון, במרכזם אנדרטאות לזכרו.
ההורים של כריס לא הפסיקו לבכות במשך שעות. טוב, למען האמת אף עין לא נשארה יבשה.
עכשיו הגיע תורי לעשות את הצעד הגדול.
הלכתי אל הוריי בגן זקוף ובנחישות, ראשי היה אסוף בפקעת מסודרת על ראשי, לבשתי שמלה עם כפתורים ועל ירכי הרגשתי את התנועות המוכרות של החרב שלי, שהייתה מוסתרת מתחת לשכבות.
הנהנתי אליהם "אני מוכן".
"לא משנה מה יהיה" אבא אמר בלחש "לא נעזוב אותך".
ואמא הוסיפה "לעולם לא".
הבטתי בריין שעמד אוטומטית מאחוריי, ויחד יצאנו ארבעתינו אל המרפסת.
התרועות התחיל עוד לפני שראיתי את כל האנשים שהתאספו.
שיחררנו הצהרה רשמית לעם, בבקשה שיתכנסו לשמוע את דברינו בשעה אחת עשרה בדיוק.
הם הגיעו בהמוניהם. אפילו יותר מבדרך כלל.
הם כנראה הרגישו שמשהו גדול עומד להגיע.
המוני אנשים, ילדים, משפחות.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שעמדתי מול קהל, עשיתי זאת מאז שאני זוכר את עצמי. אבל הפעם זה היה שונה, הפעם אני אדבר, הפעם אני אספר להם את הסיפור שלי.
'לנשום' ציוויתי על עצמי 'לנשום. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. מעולה. ושוב. אחת. שתיים. שלוש. ארבע'.
"אנשי אורנוליה" קולו החמים של אבי חתך את האוויר "אני מקווה ששלומכם טוב" הוא חייך אל העם ורק אהבה נראתה בפניו "כנסנו אתכם היום לבקשתה של בתי, נסיכת הכתר. ברצונה לשאת דברים".
העם הריע כשאבח צעד לאחור ואני לפנים. עמדתי קרוב ככה שיכולתי אל העם.
הגיע הרגע.
"תושבי אורנוליה היקרים" פתחתי וקולי רעד קלות, כחכחתי בגרוני לפני שהמשכתי "אני משער שכולכם הספקתם לשמוע את השמועות וההעשרות שרצו עלי, על הבריחה שלי מהארמון, או אולי החטיפה שלי, על השומרים שרצו וחיפשו אותי בכל רחבי הממלכה.
אני רוצה לעשות סדר בכל השמועות הללו ולהוציא את האמת לאור".
הקהל רחש. הם בטח לא חשבו שזה מה שאומר להם.
"לא חטפו אותי ולא ברחתי" יחד החלטנו שלא כדאי לחשוף לעולם את הבריחה שלי, לא בשלב הזה לפחות "הרגשתי צורך לעשות מסע, להכיר מקרוב את הממלכה שלי ולא רק מבפנים, להפגש עם אנשים, לראות מה העם שלי צריך, מה כדאי לשפר ואיך אפשר לעזור.
פגשתי אנשים מדהימים, אנשים שעזרו לי בדרך מבלי שידעו שאני הנסיכה, אנשים שהובילו אותי, שהגנו עלי מתוך קשר מדהים שנקרא חברות, הם הכירו לי את הממלכה והראו לי אתכם בזוויות שלא ראיתי לפני כן. הם לימדו אותי דברים רבים וחשובים. כן, ניסו לחטוף אותי. זה לא צלח והאנשים האלה כבר לא איתנו היום. כי הם שכחו משהו חשוב.
אני לא רק נסיכה. אני גם לוחמת".
עצרתי לכמה רגעים כדי שכולם יבינו את הרמז, את האיום המוסווה.
המשכתי "ואני מתכוון לעשות זאת שוב, אני רוצה להכיר את העם שלי מקרוב כדי שאוכל לעזור לו יותר טוב, אני אמשיך במסע שלי להכרה שלכם".
הרגשתי אושר כשנזכרתי בכל המסע המופלא שעברתי ובאנשים שהכרתי.
חלקם עמדו ממש שם בקהל. לבקשתי.
אתמול הזמנו את משפחת רודריגז לחגוג יום הולדת 16 לבנם, שון, ריין היה נלהב מכך במיוחד. הוא כמעט השתגע רק מהמחשבה על מתנת יום ההולדת המושלמת בשבילו.
אמנם כבר נתתי לו מתנה פיזית, אך הרגשתי צורך לתת לו מתנה נוספת, מתנה שאם הצלחתי להבין נכון את מה שרוחש שם בינו לבין ריין, ואני די בטוח שהבנתי נכון, הוא יזדקק לה.
זה הצעד הבא שלי.
כריס, שון וקיארה עמדו יחד עם כולם בקהל, זה לצד זה, יכולתי להבחין בהם בצד השמאלי המרוחק של הקהל.
איש לא ידע מה אני מתכוון לומר מלבד הוריי וריחן, אפילו לא כריס.
'קדימה, סקיי'.
"במהלך המסע שלי למדתי דרך לא פחות חשוב והוא להכיר את עצמי טוב יותר, להשלים עם מי שאני. הבנתי שכדאי להיות המלכה הכי טובה בשבילכם אני צריכה קודם כל להרגיש בנוח עם עצמי, לקבל את מי שאני ולאהוב".
לקחתי נשימה עמוקה, לאט ובזהירות, התחלתי לפרום את כפתורי השמלה שלי.
אחד.
"אף פעם לא הרגשתי שלמה עם עצמי עד הסוף-"
עוד כפתור.
"לא הייתי שלמה עם מי שאני, עם הגוף שלי, משהו הרגיש לי לא שלם עד הסוף".
עוד כפתור.
"לקח לי זמן להשלים עם מה שתמיד הרגשתי-"
עוד אחד.
"-עם מי שתמיד ידעתי שאני".
הקהל התלחשש ונע באי שקט.
"היום אני יודעת מי אני".
פתחתי את הכפתור האחרון.
"ואני גאה במי שאני היום".
עברתי את מדורת האל חזור.
זה עכשיו או לעולם לא.
הקהל רתח.
לקחתי נשימה עמוקה.
"אני ג'נדרפלואיד".
פשטתי את השמלה ונתתי לה לצנוח מטה.
תחת השמלה הייתי לבושה במכנסיים מכותנה, חולצה לבנה עם צווארון, מכופתרת וז'קט כחול תואר למכנס עם סמל המלוכה עליו.
התנשפות נשמעה מהקהל, רחשים, מהוססים, מפוחדים.
מיהרתי להסביר "הכוונה היא שלפעמים אני מרגישה שאני בת, בדיוק כמו שנולדתי, אבל לפעמים אני מרגישה שזה שגוי, לפעמים אני מרגישה שאני בגוף הלא נכון, שאני בן".
לקחתי נשימה רועדת "אני מקווה בכל ליבי שתקבלו אותי גם כנסיכה שלכם, אך גם כנסיך אורנוליה. אני אותו האדם, רק שלם יותר כעת, משאני מספר לכם את שנאתי על ליבי".
שלפתי את החרב שלי שהייתי חגורה למותני, אחזתי בה בשתי ידיי והנפתי אותה מעלה "אני נשבע שאמשיך לשרת אתכם כל חיי, שאדאג לממלכה, לשגשוגה ולנתינים שלי. אלחם בשבילכם, בשביל הבריאות, הכבוד והשמחה שלכם. אעשה כל שביכולתו לעשות כדי שתרגישו בטוחים ואהובים. שלכם לנצח".
שקט מוחלט נשמע. היה נדמה לי שאפילו הציפורים הפסיקו לצייץ, דבר מופלא וטראגי.
ליבי הלם הפרעות בחזי, שמעתי את הדופק באוזניים.
פחדתי כל כך, והרגשתי הקלה ברגע שהמילים יצאו החוצה.
העולם כמו נדם.
או אולי זו הייתי אני.
כשלפתע שמעתי אותה.
"יחי הנסיך סקיי! יחי הנסיך סקיי".
הצלחתי לאתר כמעט מיד את מקור הקול.
זו הייתה בחורה צעירה בעל שיער קצר, לבושה בגופיה ומכנסונים. ידיה היו סביב פיה והיא צעקה "יחי הנסיך סקיי".
הבטתי בצד השני שבו היו החברים שלי. כמעט מיד קיארה השלימה אותה בצעקותיה הפרועות, אבל הבנים למשפחה שמרו בהתחלה על שתיקה.
כריס לכד את מבטי, וחייך. רגע לפני שהוא ואחיו הצטרפו לקריאות.
ולפתע זה הגיע מכל מקום.
כבר לא הצלחתי לדעת מי קורא ומי לא, כי היו כל כך הרבה צעקות.
כל כך הרבה קריאות.
"יחי הנסיך סקיי! יחי הנסיך סקיי".
גופי רעד.
"הם מקבלים אותי" קראתי ויללת בכי נפלטה מפי רגע לפני שהדמעות ברחו מעיניי.
אבי התקרב להניח יד על כתפי "העם תמיד אהב אותך" הוא נשק לראשי, בדיוק שם, אל מול כל הים והקריאות שלהם.
ופתאום גם אמא עמדה לידי, חהניחה יד על כתפי השניה "איך אפשר שלא לאהוב אותך. ילד יקר שלי".
ילד?
היא קראה לי ילד!
הבכי שלי התחזק.
ויחד.
כשמשפחתי לצידי.
החבר הכי טוב שלי, ריין, מאחוריי.
וחבריי ובן הזוג שלי עומדים מלפניי.
דמעות זולגות על לחיי.
העם הריע לי.
פשוט כי אני... אני.
נסיך ממלכת אורנוליה, מלכם לעתיד. הנסיך הלוחם.

***************************************

טוב אז...
קודם כל אני רוצה להודות לכולכם על כל התמיכה והאהבה. התגובות שלכם תמיד מחממות לי את הלב ונותנות לי כוח להמשיך.
תודה שהייתם שותפים למסע שסקיי עברה בכדי לגלות את עצמה.
תודה רבה💙💙💙

ועכשיו

קודם כל,
יהיה פרק בונוס!

השאלה היא... הייתם רוצים פרק בונוס נוסף על כל מה שקרה/ קורה עם ריין ושון?🙃