מליפיסנט

9

אם חשבתי שג׳ס תירגע בזמן הקרוב, טעיתי. כולנו טעינו.
בכל יום שעובר, האובססיה שלה לנשף המוזר הזה הולכת וגדלה.
ממה שהבנתי, מדובר בעניין גדול. ג׳סיקה היא לא היחידה שמתכננת את ההופעה שלה חודש וחצי מראש, שמעתי כבר אחרות מהכיתה מדברות על זה, והיא מצליחה לדרדר גם את מייקל.
זאת אמורה להיות מסיבה גדולה, וחשובה, או משהו כזה. קשה לי להבין את זה, כי אני לא רגילה לדברים האלה. החברים הקודמים שלי, ואני, אנחנו מבריזים מדברים כאלה. אני יודעת שב׳אתונה׳ דברים עובדים אחרת. כל האנשים פה, כולם שונים לחלוטין מאלה שאני הכרתי, הכל פה רציני וחשוב וגדול יותר. גם הנשף הזה, שלפי התיאורים של ג׳ס, חשוב כמעט כמו החתונה שלי.
האירוע מחולק לשניים, מסתבר. לצעירים יש מסיבה קטנה משלהם, והתיכון נשאר לבד.
אנשים לוקחים את זה קשה, חליפות, שמלות ערב, הכל. זה נשמע נחמד, סוג של הזדמנות, לאירוע גדול כזה, מרשים. זאת יכולה להיות חוויה, אבל אני לא חושבת שזה שווה את הפאניקה של ג׳סיקה.

כרגע, בסיבוב היומי שלנו, אני בטוחה שזה לא שווה את זה. השמש עוד מעט שוקעת, השיעורים סוף סוף נגמרו, ואנחנו יכולים לטייל בשקט.
עכשיו כבר ברור לי שאחת מהפעילויות העיקריות ב׳אתונה׳, היא ללכת במעגלים. אין כאן יותר מדיי מה לעשות, גיליתי שיש בריכה, אבל עוד רגע החורף מתחיל, והיא הייתה סגורה כבר כשהגעתי. יש איזורים משותפים כאלה, באחד יש טלוויזיה, אבל גם שם שום דבר לא מעניין.
מה שכן, המקום הזה ענקי, ומלא בפינות ישיבה.
המון איזורים כאלה, פופים, שולחנות פיקניק, ספסלים, בכל מטר באתונה. כרגע, אנחנו בדרך לאחד מהם, אין לי מושג איזה, אני פשוט עוקבת אחרי מייקל, ומנסה להמשיך ולהקשיב לג׳ס.

״אז מה שאני מנסה להגיד, זה שכולנו צריכות להיות מתואמות.״ היא מצביעה עליי, על ריילי, ועל אלי.
״את מתכוונת לא מתואמות.״ ריילי עונה, וג׳ס מהנהנת.

״מתואמות לא להיות מתואמות.״ היא מסבירה את עצמה, לוקחת לי שניה להבין מה ג׳ס רוצה.
״אנחנו צריכות לקבוע צבעים, או משהו כזה, שאף אחת לא תיבלע ברקע של השניה.״ היא ממשיכה בשלה, שקועה בעצמה לגמרי.

״את צודקת, באופן כללי, אבל כבר מעכשיו?״ אלי שואלת.
״נראה לי, אני אתן לכן זמן להיסגר על שמלות, אבל אני בוחרת שחור, או כחול.״

״את לא יכולה לקחת שניי צבעים.״ מייקל מתלונן, כאילו גם הוא אמור להגיע בשמלה.
״אוקיי, שניה, אני אבחר.״ היא קוטעת אותו, ומפסיקה לדבר, כדיי לחשוב.
״כחול, כי בנים באים עם חליפות, וחליפות הן שחורות.״ היא קובעת, ומייקל פורץ בצחוק.

״דבר ראשון, אל תכלילי,״ הוא מנסה לדבר, אבל לוקח לו רגע להירגע.
״ודבר שני, עם מי בדיוק את מגיעה, כשאת מתכננת לבוא בכחול כדיי לא להתנגש בחליפה שחורה?״ הוא מתגרה בה.
״יש עוד חודש וחצי, אני יכולה למצוא מישהו, כמו למשל, אחד מהסתומים שהבריזו לנו היום.״ ג׳ס מדברת על עוד חבורה כזאת, של ארבעה בנים מהכיתה, שמסתובבת איתנו בחלק קטן מהזמן.
בארוחות, כולנו ביחד, באותו השולחן, אבל מדברים בעיקר בשיחות נפרדות.
כבר בימים הראשונים שלי כאן, הבנתי שארבעת הבנים הם קראשים מתחלפים אצל החברים החדשים שלי. לחלקם יש היסטוריה, אלי וג׳וני הם הסיפור המרכזי.
מדובר בשניי אנשים שנפרדים וחוזרים שוב ושוב. היא לקחה בעלות עליו מזמן, הוא מחוץ לתחום בשביל כולנו, ואני מניחה שאותו הדבר קורה בצד השני, אבל בשבוע אחד כולנו שונאים אותו, ופתאום הדעה שלנו צריכה להשתנות.
מייקל אוהב להישאר מאחור, כי לצערו, אף אחד מהבנים לא חושב עליו בצורה הזאת, ארבעתם אוהבים בנות, אבל זה לא מונע ממנו לאהוב אותם, או לפחות את המראה החיצוני שלהם.