מליפיסנט

22

בוקר טוב מליפיסנט,
יצאתי מוקדם כדיי שאף אחת מהבנות בבניין שלך לא תראה  אותי, תשלחי לי הודעה כשאת קמה

כן. ריידן השאיר לי פתק.
המניע שלו לעזוב הגיוני, אבל אני עדיין מתאכזבת כשאני קמה לבד. מתאכזבת עד שאני נזכרת בזרועות שלו סביבי לפניי כמה שעות.
החלק הזה בלילה מרכך את תחושת הפחד שמעיקה עליי, ממה שגילינו מוקדם יותר.
זה הדבר הראשון שחשבתי עליו, כשקמתי, המוח שלי כבר פעל והחליט להטריד אותי בשאלות ללא תשובה.

העיקרית, היא איך אנחנו עוזבים את אתונה, לתמיד? השניה הייתה, איפה ריידן? בשלב הזה השעון המעורר כבר הפריע לי מדיי כדיי להישאר במיטה, וראיתי את הפתק כשכיביתי אותו.

למה הוא לא פשוט שלח לי הודעה? אין לי מושג, אבל גם לא ממש אכפת לי.
אני נענת לבקשה שלו באופן עיוור, עדיין מטושטשת מתחושה של בוקר.

אני- היי, קמתי עכשיו

מה שנשאר זה בעיקר לחכות לתגובה.
אני מתחילה לסדר את המיטה, והמארז מהחברים שלי שמציק לי בעין. אני אוהבת סדר והחדר שלי הוא בדיוק ההפך מזה, אני צריכה את הכל במקום כדיי להירגע.
ככה אני מבלה את הבוקר, אני אאחר לחדר האוכל, ואוליי גם לשיעור הראשון, אבל אני אחזור למקום מסודר, אז זה שווה את זה.
לוקחות לי כמה דקות להיות מרוצה מהתוצאה, ואז אני מתלבשת במהירות. אין לי מושג איך להעביר את היום הזה, איך לשבת עכשיו בשיעורים, ולהעמיד פנים שכלום לא קרה, שאין לי מושג שבאתונה נמצאים שניי קלסרים ענקיים שמכילים כל פיסת מידע אפשרית עליי ועל ריידן.
אני לוקחת מכנסי דמגח, כי הם סוג של ירוקים, ונזכרתי שריידן החמיא לי על זה פעם, טופ שחור, וסווטשירט דק ושחור גם הוא, כדיי לכסות את הטופ.
השיער שלי מחליט לבוא לקראתי היום, לפחות זה. אני צריכה רק לסרק אותו לרגע, ואני מוכנה.

בזמן האחרון הפסקתי להחליף שרשראות.
כמו מטומטמת, אני פשוט נמנעת מלהוריד את הכנפיים, כל פעם עם תירוץ חדש, היום פשוט אין לי זמן.
אחריי תור רציני של תלמידות שעומדות לאחר בשירותים, אני מגיעה לחדר האוכל כשכל החבורה שלי כבר נמצאת בפנים. שניה לפניי שאני נכנסת, אני נושמת עמוק ומחליפה את הבעת הפנים שלי.

אין לי רגע לאכול באמת, אז אני פשוט חוטפת תפוח אחד, ומתקדמת לעברם.
״את חיה? עוד דקה מתחיל השיעור הראשון.״ מייקל הוא הראשון שמדבר כשאני מתיישבת ליד ג׳סיקה.
״היה לי דחף מוזר כזה לסדר את החדר.״
זה בגלל שאת צריכה לסדר את החיים שלך.