מליפיסנט

2

הכיתות פה ענקיות. ברצינות, הן עצומות.
למה הכל פה כל כך גדול? כל כך חדש, נוצץ, בולט.
עכשיו אני מבינה למה אתמול לא ראיתי אף תלמיד בחוץ, אין להם שום סיבה לעזוב את הבניין המדהים הזה.

זה לא רק הבניין. כל המקום הזה, הפנימייה עצמה, היא חדשה, יפה, מעוצבת. בטח השקיעו במקום הזה המון כסף.
כנראה שלהורים שלי ממש לא התאים לשלוח את הבת שלהם למוסד עבריינים, והם העדיפו להוציא הון על שכר לימוד כאן.
יש לי חדר משל עצמי, בלי שותפים, לא ציפיתי לזה, אבל אני לא מתלוננת. אני שמחה לקבל מקום לעצמי, קטן ככל שיהיה. אני לא עומדת לבלות שם זמן אמיתי גם ככה, אני אצא מכאן הכי מהר שאפשר. עד אז, אני חושבת שאני אצליח להסתדר עם מה שיש לי.

עד אז, אני צריכה להיות מושלמת. לכן אני קמה מוקדם, מתארגנת במהירות, בחדר שלי, בלי לצאת.
אני נזכרת בעובדה שהשירותים במקום הזה משותפים לגמרי, זה שינוי, אבל זה בסדר.
אני לוקחת תיק רחצה איתי, ומגלה שיש שלטים מחוץ לחדרים, שמובילים לשירותים, ככה שאני לא צריכה לבזבז על זה זמן.

אני נכנסת ומגלה חבורות ענקיות של ילדות רועשות. אף אחת לא שמה לב אליי, יש תורים לכל דבר, ואני אחזור על עצמי כדיי להדגיש, המון רעש.
שיחות שמתקיימות במקביל, אחת בתוך השניה, אין לי מושג איך כל קבוצת חברות מרוכזת בעצמה, ומצליחה להבין מילה שנאמרת. אני מתעלמת מזה, מחכה עד שכיור מתפנה במקום הזה, אני מבינה שהחלק הזה ביום הולך לקחת לי הרבה זמן פנוי.
אני מוותרת על איפור, כי אין לי שניה מיותרת. כל מה שאני יכולה לעשות זה לצחצח שיניים, לשטוף פנים, ולצאת החוצה כדיי לקבל חמצן.

אבל כשאני נכנסת לכיתה, רק עשר דקות לאחר מכן, אני בקושי שומעת צליל.
השיעור הראשון עוד לא התחיל, אבל האנשים בכיתה רק מתלחששים אחד עם השני, והמקום נהיה שקט אפילו יותר כשאני נכנסת.
הפעם אני לא שקופה, אבל ראיתי את זה מגיע.
מהשיחה שעברתי אתמול, הבנתי שהפנימייה הזאת קטנה מבחינת אנשים. לכל שכבה יש כיתה אחת, לא אחד עשרה, כמו באיזור שלי. כיתה אחת שבה כולם מכירים את כולם, וזהו.

אני מנסה לאתר מקום פנוי, ואני מוצאת כמה. עכשיו צריך לבחור, אם אני יוצאת מנקודת הנחה שיש בחירה חופשית של מקומות ישיבה במקום הזה.
פגשתי רק שניי תלמידים עד עכשיו, שניי אנשים שפיתחתי איתם שיחות אמיתיות, קצרות לגמרי, אבל זה הכי טוב שהגעתי אליו.
מן הסתם, לא ציפיתי למצוא את ליזי בכיתה, אבל משהו בי כן קיווה שטעיתי בהערכת הגיל של ריידן, ושהוא יהיה כאן.
לצערי, לא טעיתי, הוא לא כאן, אני לגמרי לבד. רוב הכיתה מלאה, יש מקומות פנוים ליד שלושה אנשים בלבד.
ברונטית מתולתלת בקצה המרוחק ביותר של הכיתה, לא טוב, אני לא אראה כלום.
בלונדיני אחד בשורה השניה, מקום מצוין, אבל לא משנה, ברונטית אחרת תפסה אותו. נשארה לי רק ברירה אחת, ג׳ינג׳ית, גבוהה, שורה ראשונה. זה מעניין, היא גבוהה מדיי בשביל שורה ראשונה.