מליפיסנט

30

״אז מה בדיוק קורה איתך ועם ריידן?״
אני לא מצליחה להבין את השאלה של ליז.
עזבנו את החדר שלו ביחד, ואני מלווה אותה בחזרה למגורים. אני לא חושבת שאני צריכה להסביר למה זה הכרחי.
״בילינו שעה בהלסביר לך את זה.״ אני אומרת, ליזי מנידה את הראש.

״לא התכוונתי לאתונה, התכוונתי אליכם.״ היא עונה בחצי צחוק.
אני מחייכת כשאני קולטת מה היא מנסה לדעת.
״אתם, ביחד, או משהו?״ היא מהססת תוך כדיי השאלה. לא יצא לי לדבר איתה על ריידן, לא בצורה הזאת.
אני מהנהנת וצופה בפנים שלה נדלקות.

״כן, אפשר לומר.״ אני מאשרת את ההשערות שלה, והחיוך של ליזי גדל.
״ידעתי!״ היא כמעט צועקת, אני משתיקה אותה כשאנחנו ממשיכות ללכת.
״אנחנו שקופים, נכון?״ היא מהנהנת בהחלטיות.
״אני לא יודעת איך להסביר את זה.״ היא מתחילה, ואני מתרכזת במילים שלה.
״אבל אתם התאמה מושלמת. כאילו זה לא הגיוני שלא תאהבו אחד את השניה.״
אני לא יודעת איך המשפט הזה מתאר אותנו בצורה מושלמת. כל הרגשות שלא הצלחתי להסביר, ליזי עשתה את זה.
אוליי צריך להיות צופה מהצד כדיי לראות את הדברים האלה.

״רגע, הוא אמר לך שהוא אוהב אותך, נכון?״
בניגוד לשניות הקודמות, ליזי חוזרת להיות ישירה וחדורת מטרה עם השאלות שלה.
לעמן האמת, לדבר עם ליזי מרגיש לי הגיוני כל כך, אוליי זה בגלל שסיפרנו לה דברים שהסתרנו מכולם רק לפניי כמה רגעים.
״כן, הוא אמר.״ ועכשיו שתינו מחייכות, אני שוב נזכרת ברגע הזה כשהיא ממשיכה בשלה.
״ואת ענית בחזרה?״ אני מהנהנת.
״ברור.״
לא שמתי לב לאיך שליז בכלל לא מובילה אותי אל הבניין שלה.

״לאן אנחנו הולכות, קטנה?״ אני שואלת אותה, ליז מהססת לרגע.
״את צריכה לחזור, או משהו?״ היא שואלת.
ברגע ההוא הבנתי שהיא רוצה לדבר איתי, והיא לא יודעת איך להגיד את זה.
״לא, הכל טוב.״ היא מהנהנת וחוזרת לחפש אחר פרטים.
אחריי הריחוק שבניתי עם כולם, אני וליז מתעדכנות בכל מה שפספסנו.
אני מספרת לה על דילן ומלאני, ומה שקרה איתם, היא נכנסת להלם כשאני יורדת לפרטים.
ליזי תומכת בנו, כמובן, גם בריידן, למרות שדילן כמעט גסס ביום ההוא, היא טוענת שזה מוצדק.

כצפוי, היא עברה שלב.
היא חכמה וחרשנית מדיי כדיי לא להמשיך בתחרות הזאת.
ליז הסבירה לי את כל מה שצריך לדעת, היא מתמודדת מול אנשים שכפולים ממנה בגיל, שוב, כי היא גאונה קטנה.
כרגע, יש לה חלון קטן לעצמה, לפניי שהיא שוב צריכה לחזור וללמוד כמו מטורפת. היא בסוג של הפסקה.

היא לחוצה מהביקור של אבא שלה, ואישתו החדשה, ואני מנסה להרגיע אותה.
״ליז, את יכולה לעשות את זה. אני לא רוצה שתתחבאי כאן במקום.״ אני אומרת, מסתכלת עליה ומחכה לתגובה.
״אני יודעת, חוץ מזה, המשפחה שלי לא תתן לי להישאר כאן.״ היא מתלוננת.