מליפיסנט

37

אין לי מושג איך אני נשארת רגועה.
יכול להיות שזוהי תוצאה מכמה שאני גמורה מעייפות, או שכל האנדרנלין בגוף שלי התנקז. או שהסיבה למצב הרוח שלי היא ריידן ליידי.
הוא לא עזב אותי לרגע אחד במשך כל הנסיעה, אני נעשתי מתה מלהכת, אבל לא נרדמתי. נשארתי ערה ובקושי דיברתי איתו, במשך כמעט שעתיים.

הקרון התרוקן בהדרגה, ואנחנו לא זזנו.
פחות ופחות אנשים עלו בכל תחנה, יותר ירדו, עד שנשארנו כמעט לבד. במשך כל הזמן הזה, היינו מרכז תשומת הלב. המראה שלנו לא קונבנציונלי בכלל.
אין לי מושג מה עבר בראש של האנשים הרבים שהסתכלו עלינו ככה, כשרואים אחרים במצב הזוי כמו שלנו, ומנסים לחשוב מה לעזאזל קרה להם.
אני בטוחה שאף אחד לא הגיע לפתרון הנכון.

אני וריידן לא מצאנו בית בשבועיים, לכן, אנחנו בדרך לתחנה זמנית.
נישן במלון רחוק מאתונה, עד שנמצא פתרון הגיוני יותר. מן הסתם, התכנית שלנו לא מושלמת, אבל המכתב מאמא שלו היה ברור. פשוט לברוח, כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק, נראה לי שאנחנו ממלאים את ההוראות.
אין לי מושג מה קורה באתונה, זרקנו את הטלפונים שלנו, נצטרך לחכות עד שנשיג חדשים ואני אוכל להתקשר לאחד ממספרי הטלפון שחברים שלי רשמו על דף נייר, כמו במאה הקודמת.

אפשר לעקוב אחריי מכשירים סלולריים, הסיכון גדול מדיי. בשביל שנצליח להתחבא, הארלי וויזל וריידן טרייל חייבים להימחק מעל פני האדמה, התעודות המזויפות סיפקו את הצורך הזה, גם ההשמדה של הטלפונים שלנו, והעובדה שאף אחד לא יודע לאן מועדות פנינו.

לא סיפרנו לאיש על המקום שמצאנו, זה לא בטוח.
אנחנו לא יכולים להשאיר קצוות פתוחים, החברים שלי לא צריכים לסבול בגלל הידע שלהם. אנחנו נתקשר ונודיע שהכל בסדר כשנוכל לעשות את זה. בנתיים, אנחנו מרוחקים משאר העולם.

״אתה חושב שהם מסתדרים?״ אני שואלת אותו.
״החברים שלנו.״ אנחנו נשארים צמודים כשאני מדברת.
״הם היו אמורים לחזור לאתונה מזמן.״ ריידן עונה, מהטון שלו אני יודעת שגם הוא מותש לגמרי מהיום הזה. או מהשבוע, מהחודשים, מכל הזמן שלו באתונה.

״עם התירוץ שאמרנו להם לספר, זה יראה כאילו אין להם קשר לבריחה שלנו, נכון?״ אני מתחילה לדאוג.
בן, דניאל, מייקל, וג׳סיקה עזבו איתנו את אתונה.
לארבעתם יש רישיון, כל אחד נהג ברכב שלו כדיי לתת לנו זמן.
הם אמורים לחזור ולהגיד שזאת הייתה בסך הכל סוג של מתיחה, מהדברים חסרי המשמעות שבני נוער עושים.
הם יגידו שגם אנחנו היינו אמורים לחזור, ושהם לא יודעים איפה אנחנו כרגע. זאת חצי אמת.

״בדיוק, הם יהיו בסדר.״ הוא מנסה להרגיע אותי, אני חושבת לרגע ומבינה שריידן צודק.
אני נאנחת, משנה מעט את התנוחה שלי, אבל נשארת עליו.