מליפיסנט

28

״מזאת אומרת אני יודע להשתמש בזה?״ אני חוזרת אחריו, המומה ממה ששמעתי.
אני רק נעשית מופתעת מרגע לרגע. המכתב, האקדח, ועכשיו זה.
אני צריכה תשובות.

״ההורים שלי לימדו אותי.״ הוא מניח את האקדח על השולחן. אני לא יודעת מה קורה כאן, ואני לא בטוחה שאני רוצה לגלות.
״מה?״ אני כמעט צועקת, ריידן לא מהסס לפניי שאני מתחילה לקבל הסברים.

״מוזר, אני יודע.״
״למה שהם יעשו את זה?״
״גם אני לא הבנתי למה זה נחוץ, עכשיו זה הגיוני. הם רצו שאני אדע איך להגן על עצמי, למקרה הזה ממש.״
בכל פעם, הסיפור שלנו הופך לגדול יותר. אני חושבת שברור לי מה קורה, והכל מתהפך.

״זה עד כדיי כך נורא?״ אני שואלת, וריידן מהנהן.
הפעם לוקח לו זמן לדבר.
״אם הם הרגו את ההורים שלי, אז כנראה שכן.״ אני נושמת עמוק. הוא צודק. האנשים שאחראיים על המחקר סביבינו, אחראים גם למוות של אחרים, למוות של ההורים שלו.

״פאק.״ אין לי דרך טובה יותר לתאר את הרגשות שלי.
אני מנסה להגיד עוד דברים, אבל המילים לא יוצאות ממני. כנראה שריידן באותו המצב.

״הסיפור הזה גדול, הרבה יותר גדול ממה שחשבנו.״ הוא מתוסכל, ומופתע, וכועס, ועצוב. שילוב של כל הרגשות האלה. אני בעיקר מפחדת.
״לא נראה לי שאנחנו מבינים כמה.״ אני מודה, מכריחה את עצמי להודות. ריידן מהנהן.

״זה צעד אחד קדימה, ושניים אחורה.״ אין דרך טובה מזאת לתאר את המצב שלנו. זה מייאש. איך לעזאזל אפשר להפסיק את זה?
״זה מסוכן, ריידן.״ אני מתחילה לחשוב בקול.
העיינים שלי נודדות, אני מנסה להסתכל על נקודה אחת אבל זה לא עובד.
אני נתקעת על האקדח.
עוברת שניה, והוא קולט את המבט המודאג שלי.

״אני יודע. בגלל זה אנחנו צריכים את זה.״ אני מבינה את הכוונה שלו, ומהנהנת.
״אתה תיקח אותו?״ אני שואלת בהיסוס, לא בטוחה איזה תשובה כדאי לי לשמוע.
״כן.״ ריידן החלטי לגמרי. אני נושמת בכבדות, מתחילה לראות את ההשלכות, ואת הצרות שנכנסנו אליהן, בלי לדעת.

״אנחנו חייבים להגן על עצמנו, נכון?״
״ללא ספק.״ אני מהנהנת.
אנחנו מתחילים לעזוב את המקום. אני רוצה לצאת מכאן לפניי שאני אאבד את זה לגמרי.  

ריידן מכניס את כל מה שמצאנו בכספת לתיק שלו, ואז נועל. אותה. אני נשארת בשקט.
אני מסדרת את הכיסאות, בלי לדעת למה.
אף אחד מאיתנו לא במצב לדבר, ושנינו מבינים את זה. כשאנחנו עוזבים, אני מכבה את האור, וריידן סוגר את הדלת מאחורינו. אנחנו שוב במסדרון האדום.
גם ההליכה הזאת מתבצעת בשקט, אבל היד של ריידן מוצאת את הגב שלי, ונשארת שם. הוא מלווה אותי בדממה לאורך כל הדרך, ואני מקבלת את זה.