מליפיסנט

39

מוקדם יותר היום, אני וריידן קנינו הרבה חפצים שונים בקניון. כרגע, מה שנראה לי הכי מועיל וחשוב, אלה קונדומים. ברצינות, אני גאה בנו על זה שלא שכחנו.
לא שציפיתי שזה יקרה היום, אבל לטווח הארוך זה נראה כמו משהו חכם להשיג.

התברר שצדקתי.
אלוהים, התגעגעתי אליו.
אני לא טובה בדחיית סיפוקים, אבל ריידן, לצערי, מעולה בזה. מאז הפעם הראשונה, חיכינו עד שנצא מאתונה, בהתחלה זה לא היה הזמן המתאים, ולאחר מכן היינו חייבים להתרחק. אבל עכשיו הכל בסדר, אנחנו בטוחים, אנחנו מחוץ לאתונה, ואנחנו לבד. לגמרי לבד.

להמשיך לחכות כבר נראה מיותר, במיוחד אחריי הרגע שנוצר. פתחתי את חבילת הקונדומים לפניי שקיות הבגדים שלי, ואני לא מתחרטת על זה. אפילו לא פאקינג קרוב.
אוליי חוסר בהסחות דעת הספיק לנו, זאת אומרת, יש לי ולריידן עוד כל כך הרבה דברים לטפל בהם, אבל הכל נעצר כשנישקתי אותו.
המציאות מחלחלת מחדש במחשבות שלי, רק מאוחר יותר.

היה לי קשה מדיי לעזוב אותו, זה פשוט לא קרה.
אין לי מושג כמה זמן אנחנו מבלים מחובקים ככה, הדקות תמיד מתערבבות כשאני ליידו, וחוץ מזה, עדיין לא פתחנו את הטלפונים החדשים, ואני לא יודעת מה השעה.
הטלפונים, כן, זה משהו שכדאי לנו לעשות.
פתאום אני מבינה שלא יצרנו קשר עם אף אחד.

״וואוו, אנחנו באמת אנוכיים.״ אני ממלמלת. ממש מכריחה את עצמי לדבר.
הראש שלי נח על החזה החשוף של ריידן, אני ממש מרגישה אותו עולה ויורד כשהוא נושם.
אני לובשת את החולצה שלו, אותה אחת שהייתה עליו מקודם, כי ממש לא רציתי לחזור לבגדים של בניות ולחזיות. חוץ מזה, אני אוהבת את הריח שלו, והבגדים של ריידן נוחים יותר משלי.
הזרועות שלי סביבו, והאצבעות שלו מתעסקות עם השיער שלי.

״מה קרה, מליפיסנט?״ הוא כמעט לוחש, אני נאנחת לפניי שאני עונה.
״לא התקשרנו לחברים שלנו.״ אני אומרת, מבינה כמה דפוק זה נשמע.
הם בטח מאבדים את זה מרוב דאגה, או שאוליי אנחנו אלה שאמורים לדאוג.
יכול להיות שקרה להם משהו, שהתכנית לא הסתדרה, ולי ולריידן אין מושג.
זאת טעות ענקית, להתקשר היה אמור להיות בראש סדר העדיפויות שלנו. אבל אני עדיין לא מתחרטת.
אם זאת לא ההגדרה לאנוכיות, אין לי מושג מה כן.

״פאק.״ הוא אומר ביאוש, אני מהנהנת, ופותחת עיינים. אני מרימה את הראש, אבל נשארת עליו.
״זה חשוב.״ אני אומרת, בקושי.
כשהמבטים שלנו נפגשים, ואני סוף סוף רואה אותו, אני מבינה שגם ריידן לא ממש מאוכזב מחוסר החשיבה שלנו על אחרים.

״אני יודע.״ הוא עוזב את השיער שלי.
אני נושמת עמוק, וקמה ממנו.
אני מעיברה יד בשיער, מסדרת את מה שריידן עשה שם, ועושה את דרכי אל השקית עם הטלפונים.
אני מביאה אותם, ואז מוצאת את הדף עם המספרים, ומתיישבת על המיטה ביחד איתו.