מליפיסנט

43

״מחר.״
צמרמורת עוברת בי כשאני בקושי מדברת. לעומתי, הגוף של ריידן קשה כמו אבן.
בהתחלה הוא בכלל לא עונה, גם לי אין מה לומר, ולכן בשניות הבאות שנינו שותקים.

״את בטוחה?״ אני עוצמת עיינים ומהנהנת. מנפצת את התקווה האחרונה שנשארה בו.
״נראה לי שכדאי שנצא מכאן.״ אני ממלמלת.
לשבת במקום ולבהות במסך לא יעזור לאף אחד מאיתנו.
ריידן בקושי מגיב. הוא כנראה עדיין מעכל את מה שגילינו. הלוואי והייתי יודעת מה עובר בראש שלו עכשיו, על מה הוא חושב ומה הוא מרגיש, אבל שפת הגוף שלו היא הדבר היחיד שאני מקבלת.

אני מחזיקה את היד שלו, אבל המאמץ שלי הוא כלום בהשוואה אל מה שהוא עושה לאצבעות שלי.
הוא אוחז בהן כל כך חזק, עד שאני מרגישה אותן כואבות. אני לא אומרת מילה על זה, לא אכפת לי.
אני רק מגניבה מבט אל היידים שלנו, לצערי ריידן קולט את זה, ועושה את אותו הדבר.

״בסדר.״ הוא עונה, ומשחרר את האחיזה שלו בי. לא רק זה, הוא ממש מושך את היד שלו החוצה.
אני מנצלת את ההזדמנות וקמה מהמקום, סוגרת את כל החלוניות, במחשב שלי ואז בשלו. אני מסיימת ומסתובבת בחזרה אליו, ריידן לא מסתכל לכיוון שלי. אנחנו לא אומרים מילה בהליכה הקצרה אל מחוץ לספרייה.

האוויר הקר מכה בי כשהוא פותח את הדלת.
לא שמתי לב לזמן שעבר כשהיינו בפנים, אבל עכשיו כבר חשוך לגמרי בחוץ. חשוך, ולא עמוס, וקר.
אני רק מנסה לתפוס את המבט שלו, אבל מסתבר שכשריידן מתנגד, זה קשה.
אחריי צעדים ספורים בשילוב יידיים כדיי לנסות להתחמם, המתיחות בנינו שוברת אותי, ואני לא מצליחה לשמור על הפה שלי סגור.

״אתה רוצה לדבר על זה?״ אני שואלת בשקט, לא מוותרת על קשר עין, אבל עדיין לא מצליחה להשיג אותו.
״אין על מה לדבר.״ הוא עונה, ריידן קר יותר מהטמפרטורה.
מרחק ההליכה בין הספריה למלון הוא קצר ונסבל בדרך כלל. עכשיו הוא נראה אין סופי, וקפוא.
חשבתי שריידן סיכם את הנושא, אבל הוא חוזר לדבר.
״אני הולך לשם.״ אני נעצרת במקום.
ההבנה שריידן לא מחכה לי גורמת לרגליים שלי לחזור לתנועה, עכשיו אני צריכה למהר כדיי לגשר על הפער שנוצר בינינו.

״מה?״ אני לא מצליחה להוציא משהו מורכב יותר מהפה.
״אני חייב להיות שם, הארלי. מן הסתם, אני יודע איפה המסעדה, זה לא רחוק-״
״ריידן.״ אני עוצרת אותו. הוא מגולל בפניי משימת התאבדות, ואני לא מסוגלת לשמוע את זה.

״זה מסוכן. אנחנו צריכים לחשוב על זה, לפניי שאנחנו מחליטים ללכת-״
״אנחנו לא הולכים.״ גם המשפט שלי לא מגיע אל סופו.
ריידן נשמע כל כך בטוח בעצמו, ובהחלטה הזאת, הוא לא מניד עפעף.
הוא מבטל לגמרי את הנוכחות שלי בכל הסיפור הזה.