הימים האחרונים הם סערת רגשות שלא חולפת.
ולא רק הרגשות שלי, אלא גם ממש, סערה אמיתית.
מזג האוויר בשבוע האחרון לא הולך יד ביד עם התכניות שלי ושל ריידן לעזוב מחר, אבל גם זה לא יעצור אותנו.
כרגע, אני לא חושבת ששום דבר יכול למנוע מאיתנו לברוח. אני לא מסוגלת להישאר כאן, אני מוכנה להישבע שכל שניה קשה יותר.
במיוחד כשאנחנו לא יכולים לעורר חשדות.
אני וריידן מרוחקים, זאת רק הצגה, אבל אני בקושי רואה אותו, ואלוהים, כמה שזה מחמיר את המצב.
אני רוצה לשבת איתו לסיגריה, אני רוצה שהוא יהיה איתי אחריי הלימודים, אני רוצה שהוא ישאר בלילות, אבל אף אחד מהדברים האלה לא מתאפשר בשבוע האחרון.
אני מתנחמת בכך שהסיכויים לצאת מאתונה לא עד כדיי כך נמוכים.
ליזי מבטיחה לי שהחלק שלה מושלם, יש לנו תעודות, יש לנו מכוניות, ודילן מוכן להעסיק את השומר.
ממש עכשיו, אני מטפלת באחד מהעניינים האחרונים שצריך לסגור, מנסה לפחות.
אני גרועה בלארוז.
הבגדים שלי מסרבים להיכנס למזוודה, אני לא יודעת איזה בגדים להכניס. איך לעזאזל לוקחים חמישית מהחיים שלך לתוק תיק ענקי, ומשאירים את כל השאר מאחור?
אנחנו לא יכולים לקחת הרבה פריטים, אנחנו צריכים לבחור בדברים החשובים ביותר, לי אישית, אין מושג מה הדברים האלה.
אני לא רוצה להישמע מתנשאת, אבל יש לנו כסף כדיי לקנות בערך כל דבר שנצטרך, גם זה לא עוזר לי.
ביליתי את השעה האחרונה בלהתלבט לבד בחדר. נשארתי ככה עד שהשעון המעורר צלצל. קמתי שעה מוקדם יותר כדיי לארוז, אני אהיה עמוסה מדיי בשאר היום, ונשארו לנו קצת פחות מארבעים שעות לעזוב.
זה יום הלימודים האחרון שלי באתונה. שלי ושלו.
מחר, לכבוד הנשף, ביטלו את כל השיעורים. זה ללא ספק המהלך הכי פחות צפוי שהפנימייה הזאת ביצעה במהלך ששת החודשים שלי כאן. לבטל לימודים? לגמרי תלוש מהמציאות. עם זאת, אני ממש לא מתלוננת.
אני מתחילה את היום כאילו באמת קמתי לפניי חמש דקות.
אני נכנסת לשירותים המשותפים וסובלת את המתנת התורים הרגילה, אני חוזרת לחדר וממשיכה להתארגן לבד, ואני פוגשת את החברים שלי באיחור קל בחדר האוכל.
אני לא רואה את ריידן. לא ליותר מכמה שניות, וגם אז אנחנו לא מדברים.
אני מזהה את העיינים הכחולות שלו לרגע אחד כשהוא פוגש במבט שלי, זה מרגיש מדהים ונורא בו זמנית, ואז זה נעלם, ואני הופכת לחלולה.
המוח שלי לא מסכים להקשיב לאנשים שמסביבי, אני חושבת רק עליו, עליי, ועל מה שיקרה מחר.
אני יושבת בכיתה והמחשבות לא עוזבות אותי לרגע, שיהיה, אני כבר לא צריכה להשקיע בלימודים. האווירה עדיין נרגשת לנשף מחר, הקישוטים בכל אתונה רק הוגברו עם הימים, והייתי עדה לכמה הצעות שונות ברחבי הפנימייה, חלקן חמודות, השאר גרמו לי לרצות להקיא, אבל אף אחת מהן לא עניינה אותי ליותר משניות בודדות.
אני בוהה בשעון וסופרת את התקתוקים של המחוגים, כדיי לקבל הסחת דעת. בסוף יום הלימודים, אני סוף סוף אראה אותו.
YOU ARE READING
מליפיסנט
Любовные романыחלק ראשון בסדרה- גמור 💗 להארלי יש הרבה בעיות. כל כך הרבה בעיות, עד שהיא הגיעה למצב שבו היא אמורה להישלח למוסד עבריינים צעירים. אבל להארלי יש עוד משהו, מוח מפותח יותר ברמה משמעותית מאחרים. החוכמה שלה מצילה אותה, והיא מגיעה לפנימייה מיוחדת, שבנויה...
