מליפיסנט

33

״אלוהים, תמהרי.״ אני שומעת את הקול שלה מהקומה שמתחתיי.
אנחנו ללא ספק מאחרים, וזה ממש לא מעניין אותי.
אני מגלגלת עיינים, ומסדרת את השרשראות שלי.

״לא היינו מאחרים אם לא היית מכריחה אותי להחליף לשמלה הזאת.״ אני עונה בזלזול, זאת לא בחירה חכמה, אבל לעזאזל, השמלה הזאת מכוערת.
הם מנסים להפוך את הבת שלהם לזונה תמימה או משהו? המחשוף שלה ענקי, וזה לא שבאמת יש לי מה להראות מתחתיו. היא כחולה וקצרה ואני שונאת אותה.

״תפסיקי עם התירוצים ותרדי למטה.״ אבא שלי קוטע את מרד הנעורים הקטן שהתחלתי.
אני נאנחת ולא טורחת לענות.
ההשתקפות שלי במראה דוחה אותי. אני מרגישה מחופשת, ההופעה שלי בכל פגישה רשמית של ההורים שלי גורמת לי לרצות להקיא.
הם תמיד בוחרים את הבגדים שאני לא סובלת, השיער שלי חצי אסוף בקליפס, שאפילו הוא מפואר ובולט. אני מאופרת, אבל רק מעט, בכל זאת, אי אפשר להרוס את המראה התמים שלי. ההורים שלי היו הורגים אותי אם הייתי מעזה לגעת באייליינר, או צלליות כהות.

אני מסיטה מבט אל העקבים הנמוכים שתואמים את הכחול הרויאל של השמלה, ומתיישבת כדיי לנעול אותם.
וואוו, אני נראת כמו בובה מפגרת. שיהיה, זה ירצה את ההורים שלי, ואני גם ככה בסיכון גבוה איתם, מאז שבית הספר החליט לשבת לי על הצוואר.