מליפיסנט

34

המוח שלי לא מפסיק להסתחרר מרוב מחשבות.
אלוהים, קריס, תמהרי.

אני לא יכולה להגיד מילה בפורום הזה, גם ריידן, אני מקווה שהוא הבין את הבעיה שאנחנו נמצאים בה.
זה מוזר, מאוד, אווילין ידעה שעזבתי, אני בטוחה בזה.
אין להורים שלי סיבה לשקר לה, הם אמרו לאנשים שעזבתי, נכון?
יכול להיות שהם מסתירים את זה?
או שאווילין היא הביעה.
אוליי לה ולארון יש קשר גדול יותר למה שקורה סביבינו, בגלל זה השמות שלהם הופיעו ברשימה.
אני נזכרת ברגע ההוא כשקריס ממשיכה להתעסק עם היידים שלי. כשפרצנו למשרד של מארי, וראיתי את התיק העצום שלי, באחת מהדפים, השמות של שניהם הופיעו שם, אווילין, וארון.
לא הבנתי למה, אבל לא הקדשתי לזה תשומת לב. יכול להיות שגם הם חלק מזה?
השאלות שלה עליי היו ניסיון לגלות עוד מידע?

אני מגיעה למסקנה שמישהו משקר.
אני רק לא בטוחה אם מדובר בהורים שלי, או במשפחת שריל. במשך כל הזמן הזה, כשאני מאבדת את השפיות בשקט, קריס מנהלת איתי ועם ריידן שיחות חולין של מיניקוריסטיות.
שעה וחצי של סיוט, ולא רק לריידן.
אנחנו מחליפים הרבה מבטים קצרים, כדיי לא לעורר חשד, אני לא מצליחה לקרוא אותו. הוא ללא ספק סובל, אבל עונה לכל אחת מהשאלות של קריס.
אני שמה לב שהוא נוטה לשקר לה, ואני מתחילה לעשות כמוהו.

אנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד, אוליי עדיף ככה.
אם מישהו מנסה לנצל אפילו את קריס בשביל מידע, כדאי שהוא יקבל מידע שגוי.

״אז נולדת מחוץ לג׳ורג׳יה?״ היא שואלת, וריידן מהנהן.
זה למשל, שקר. ריידן גדל כאן בדיוק כמוני.
אני לא מצליחה להתרכז בהמשך השיחה, אני מסתכלת על הציפורניים שלי וטובעת במחשבות במקום.
טוב, קריס עשתה עבודה טובה.
זאת ההכנסה האחרונה למכונה, ואז אני אהיה רשמית משוחררת, נוכל לצאת מכאן, לחזור לאתונה, ולדבר על הכל.

בלי לשים לב, בחרתי גם ציפורניים ירוקות, כנראה ששמלה לא הספיקה לי, ריידן היה ליידי, ולא היה לי זמן לחשוב, זאת התוצאה.
עם זאת, אני לא יכולה להגיד שאני מאוכזבת. הן קצרות יותר, אבל עדיין ארוכות באופן יחסי, הן כבר לא בסכנת שבירה, והן יתאימו לנשף.
זאת הייתה המטרה, לא?

המכשיר של קריס מצפצף, ואני מוציאה את היד שלי ממנו, ובוחנת את היידים שלי בפעם האחרונה.
״את מדהימה, קריס.״ אני ממלמלת, ומרימה אליה את הראש. היא מחייכת אליי ומהנהנת.
״אני לא אראה אותך שוב בזמן הקרוב, נכון?״ היא שואלת.
״כנראה שלא, מצטערת.״ אני מחייכת בחזרה, קמה מהכיסא, ומוציאה כסף מהכיס שלי.

אני מעבירה לה את הסכום והרגליים שלי כבר מתחילות לרעוד, אני צריכה לעזוב את המקום הזה.
״טוב, נחמד שהגעת בכל זאת.״
״ברור, אני לא אפספס הזדמנות להיות כאן.״ היא מגחכת, ואני כבר מיישרת מבט אל ריידן.
אנחנו ממלמלות מילות פרידה, ואז אני וריידן עוזבים את המקום.
הוא לא אומר לי מילה במרחק ההליכה הקטן שאנחנו עוברים.
האוויר קריר, השמש כבר מתחילה לשקוע, והשכונה המוכרת הזאת נראת לי שונה.
התגעגעתי לכל חלק כאן, אבל העובדה שאנחנו כנראה במעקב, הורסת את החוויה של הביקור באיזור הישן שלי. עוד משהו שמפריע לי להנות מהנוף, זאת פאקינג אווילין שריל. אני לא מפסיקה לחשוב עליה, ועליו, ועל המשפחה שלהם.