מליפיסנט

16

תנשמי עמוק, הארלי.
תתעלמי מקצב הלב שלך, ותעני לו.

״האנשים האלה-״ אני מצליחה לדבר, השלב הבא הוא באמת להתרכז במה שאני אומרת.
״כן, ראיתי אותם באתונה כמה פעמים.״ הוא ממשיך אותי, ואני מהנהנת.
ריידן נזכר להוריד את היד שלו מהקיר, ולאפשר לי לזוז. אני מתקדמת מעט, כדיי לא להישען על הקיר מאחוריי, ומתחילה להבין מה קורה מסביבי.

״הם לא ראו אותנו, אם הם היו שמים לב, הם היו עוצרים אותנו, נכון?״
״הם ראו אותנו מקודם.״
״מה?״ אני מגיבה מיד.

״אני חושב שזיהיתי אותם, כשיצאנו מהסרט, אבל הם לא עשו כלום, בגלל זה הנחתי שטעיתי.״ ריידן מסביר, ואני מעבדת את המידע החדש הזה.
״למה לא אמרת משהו?״ אני מתחילה ללכת, כי קשה לי לעמוד ולא לזוז בסיטואציה הזאת.
ריידן לא מתנגד, אני לא בטוחה באיזה כיוון אנחנו צועדים, אבל זה לא רלוונטי.
״לא רציתי להלחיץ אותך סתם.״ הוא עונה, העדפתי שהוא יספר לי, אבל גם זה לא חשוב כרגע.

״אוקיי, תתקן אותי אם אני טועה. האנשים האלה, שאני דיי בטוחה שעובדים באתונה, ראו אותנו מקודם, ולא עשו כלום?״ כל הסיפור הזה נראה לי מוזר, ואני מקווה שלא הבנתי את ריידן נכון, אבל הוא מהנהן.
״לפניי כמה דקות, ראיתי אותם שוב, וכדיי שהם לא ישימו לב אלינו הפעם-״
״נישקת אותי.״ אני קוטעת את ריידן, הוא משתתק לרגע, כשהמילים האלה יוצאות ממני, בלי כוונה.

מטומטת, אל תזכירי את זה.
״כן, בדיוק.״
הוא לא מתנצל על זה. אני מבינה למה, אבל בכל זאת, הנשיקה הזאת השאירה אותי עם נזק באיברים הפנימיים, אוליי מגיעה לי סליחה.

״פתרון מעולה.״ אני ממלמלת.
״לא היה לי זמן לחשוב על משהו אחר.״
לא רציתי שום דבר אחר.
״כן, ברור, זה פשוט-״ אני לא מוצאת מילים, והמשפט שלי לא מסתיים.
״אני יודע.״ בזה השיחה על הנשיקה עצמה מסתיימת, אנחנו חוזרים להתרכז בעובדה שפאקינג עוקבים אחרינו.

״למה הם לא עצרו אותנו מקודם?״ אני שואלת, מעבירה את הנושא לפניי שאני אגיד עוד דברים שאתחרט עליהם.
לריידן לוקחות כמה שניות לענות. הוא מהסס, יש לו תשובה, אבל הוא לא בטוח אם להגיד אותה.
״אני לא חושב שהם רוצים לעצור אותנו.״ אני נעצרת לרגע במקום, ומנסה לחשוב.
ריידן שם לב, ומחכה לי.

״אתה צודק. הם רצו לראות מה נעשה.״ אני מעבירה יד בשיער.
היד הזאת הייתה בשיער שלו לפניי רגע.
לעזאזל, תעזבי את זה.