מליפיסנט

19

לג׳ס יש קטע מוזר עם אמנות תפלות.
היא מפחדת מחתולים שחורים, מראות שבורות, והעברת חפצים חדים מיד ליד. זה עוד משהו שמתרגלים אליו, באישיות הלא שגרתית שלה.
ג׳ס לא מאמינה בכל דבר, אבל אחד מהדברים שחשובים לה, זה לא לחגוג בטרם עת. היא הסבירה לי את זה כבר אתמול.

מייקל רצה להפתיע אותי בחמישי, אבל ג׳ס לא נתנה לו לעשות את זה, כי זה נוגד את הקארמה, או משהו כזה.
אני לא יודעת איך להסביר להם שזה ממש לא מעניין אותי. בטח שלא עכשיו, כשאני נמצאת עם כל החבורה, מעמידה פנים שאני הולכת היום הביתה.
הם אומרים לי מזל טוב, אני נפרדת מהם, ומסתכלת על הרביעייה יוצאת מן השער.
ג׳ס חושבת שההורים שלי עוד בדרך, והם החליטו לחגוג לי בראשון, למרות ההתנגדות מצידי.
אני לא רוצה לחגוג בכלל.

כשהם לא ליידי, אני נושמת בהקלה, או בתסכול, אני לא בטוחה.
לפניי שאני מספיקה להסתובב ולחזור אל החדר, אני שומעת קול של ילדה בת ארבע עשרה נלהבת.

״הארלי!״ היא קוראת לי, ואני מסתובבת לכיוונה.
ליזי מחזיקה בלונים.
יותר מדיי בלונים לילדה בגודל שלה. כבר מרחוק, אני רואה שהיא התקשתה עם לקשור אותם ביחד, אבל היא מסתדרת עם לסחוב אותם.

״ליז, מה זה?״ אני שואלת אותה, מופתעת מהמחווה.
״לא הצלחתי להשיג הליום, כי אנחנו תקועות בפנימייה, אז הם לא עפים, אבל בכל זאת-״
״את הבאת לי בלונים?״ אני קוטעת אותה, והיא מהנהנת.
אני לא מצליחה לעצור חיוך. היא ללא ספק הילדה החמודה ביותר שפגשתי.

ליזי מושיטה לי את זר הבלונים שלה, כולם בגווני סגול וורוד, אני מחבקת אותה.
״מזל טוב.״ היא ממלמלת.
״תודה ליז, לא היית צריכה לעשות את זה.״ היא משחררת אותי, ומנידה את ראשה.
״אלה רק בלונים.״
״ועדיין.״ אני מגיבה במהירות.

״את קצת מוזרה, הארלי. זאת יום הולדת, ברור שמישהו יביא לך בלונים.״
בערך.
אני צוחקת מהדברים של ליזי, ומודה לה שוב.
בפעם השניה, בדיוק כשאני מנסה להיפרד ולחזור לחדר, עוד מישהו משאיר אותי במקום.

״מליפיסנט.״ ושוב אני מסתובבת, הפעם לכיוון השני, אני מזהה את האדם הכי גבוה באיזור, והוא מתקרב אליי.
״היי.״ אני מחכה עד שנהיה קרובים מספיק, ריידן פותח את הפה כדיי להגיד משהו, אבל ליזי קוטעת אותו.

״אוקיי, נדבר אחר כך, או משהו.״ אני מגחכת כשליז מחליטה להיעלם ולהשאיר אותנו לבד.
״מזל טוב, שוב.״ היא ממלמלת לפניי שמסתובבת לכיוון המגורים.
״תודה, קטנה.״ אני אומרת כשהיא כבר עם הגב אליי, ואז פונה אל ריידן.

״מזל שתפסתי אותך לפניי שאת יוצאת הביתה.״
בניגוד לשאר החברים שלי כאן, ריידן צריך רק מבט אחד ממני, ושתיי שניות של שקט, כדיי להבין את המצב.