מליפיסנט

44

בוקר טוב, מליפיסנט,
אני מצטער.
אל תצאי מהחדר עד שאני אחזור.

אני מקמטת את הפתק, בהתחלה לאט, ואז מהר וחזק כל כך, עד שהציפורניים שלי קורעות את הדף וחודרות אל תוך העור שלי, לא מניחות לפצעים מאתמול להחלים.
כשנמאס לי ואני מרגישה את הכאב, והחום, אני פולטת צווחה ומשליכה את מה שנשאר מהמילים המוכתמות בדם שלו, אני אפילו לא בטוחה לאיזה כיוון.

חתיכת בן זונה.

לפניי שהוצאתי את האגרסיות שלי על חתיכת הנייר הזאת, שהפכה לדבר הכי קרוב לריידן, עברתי כמה שלבים של עיכול המצב.
זה התחיל כשהבקרים הנעימים נלקחו ממני.
קמתי, הסתובבתי כדיי לראות אותו, והבנתי שאני לגמרי לבד. זה היה מוזר, ואז מפתיע.
הרגשתי אכזבה כבר בשניות הראשונות, כי התרגלתי אליו. רציתי את ריידן הרגוע וחסר המחסומים איתי, הוא היה אמור להיות כאן ולחבק אותי, אבל הוא נעלם.
לקחו לי כמה רגעים כדיי להבין את המשמעות של מה שקורה מסביבי, נכנסתי להלם מוחלט כשהמציאות נחתה עליי.
בנקודה הזאת, זינקתי החוצה מהמיטה, וחיפשתי פתק.
אין סיכוי שהוא עזב, ולא השאיר לי כלום.
מצאתי אותו אחריי שניות בודדות, מונח על השידה הקטנה שסמוכה לצד שלו במיטה.
נכון לעכשיו, הפתק הזה על הרצפה.

ריידן שיקר לי.
ממש לפניי כמה שעות, הוא היה איתי ואמר לי שנדבר היום, שנחליט ביחד מה לעשות.
הוא לא התכוון למילה ואני נפלתי בפח שלו כמו מטומטמת. הוא לא תכנן לשנות את דעתו, אפילו לא לרגע, ריידן פשוט רצה להרגיע אותי. אז הוא שיקר לי, קם מוקדם, ועזב את המלון, בלי להשאיר לי אף אופציה פתוחה.

אני לא כועסת, אני רותחת מזעם.
אף פעם לא הרגשתי נורא כל כך, הדם שלי מבעבע, אני רוצה לשבור משהו.
ריידן גרם לי להאמין לו, והוא עזב.
הלוואי שהשקר היה החלק הגרוע בסיפור, אבל זה מתגמד לעומת המעשה שגרם לריידן להסתיר ממני את האמת בצורה כזאת מגעילה.
הוא הולך לבד, ריידן נכנס אל תוך גוב האריות, בלעדיי, ממש עכשיו.
זאת הבעיה האמיתית של שנינו, וזה מה שאני צריכה למנוע. אני לא מאמינה שהוא עשה את זה.
סמכתי עליו אתמול, והוא ניצל את זה. הוא לא הוגן, הוא שלל ממני כל זכות בחירה, אני מרגישה נבגדת.
אבל אני מרגישה כל כך הרבה יותר מזה.

אני מודאגת, מאוד, אני לא יכולה לדמיין משהו רע קורה לו, אני יודעת שאני חייבת למצוא אותו.
עם כמה שאני רוצה לחנוק את ריידן כרגע, אני צריכה להיות היחידה שעושה את זה.
שנינו עומדים מול סכנה, ועכשיו כל אחד לחוד.
אני יכולה באופן תיאורתי, להישאר בחדר כמו שהוא רצה, אבל זה לא עומד לקרות.
אני לא שוקלת לרגע את מה שהוא רשם, ברור לי שזאת לא אפשרות.
אין לי מושג מי הוא חושב שהוא, אבל אני לא עומדת להקשיב לו, לא כשהוא משקר לי ובורח.
ריידן עלול לא לחזור, והוא לא מבין את זה.
זאת בדיוק הסיבה שהייתי אמורה ללכת איתו, אבל שוב, השקרן הזה עזב אותי בלי להגיד שלום, הוא מקשה עליי.
זה לא מעניין אותי.
אחריי כמה דקות של התמוטטות עצבים שקטה, אני מחליטה לפעול על דעת עצמי, בדיוק כמוהו.