מליפיסנט

47

אחריי השיחה המאירת עיינים עם ה׳אחרים׳, אני וריידן היינו חייבים לדבר.
ברצינות, לא רציתי להחליף איתו מילה אחת, אבל העולם לא פועל לפי ההעדפות האישיות שלי, וכדיי לסדר את החיים שלנו, היינו זקוקים לרמת תקשורת בסיסית.
זאת הייתה שיחה אדישה, מאולצת, והכרחית. דיברתי איתו רק כי לא הייתה לי ברירה.

אנחנו בנקודת מפנה נוספת.
מסתבר שאני וריידן לא היחידים שלקחו חלק בניסוי הזה. מה שקרה לבלה, ולבנים האחרים, דומה בצורה מפחידה למה שעברנו.
מאיך שהיא הסבירה את המצב, אצלם משהו פשוט לא עבד.
הם לא היו בדיוק כמונו. אין לי או לריידן מושג מה זה אומר, חוץ ממסקנה אחת שהגענו אליה.

קשה מאוד למצוא אנשים כמונו.
אם אליוט כבר ניסה, ונכשל, ואז ניסה שוב, והצליח, הוא לא יוותר עליי ועליו בשום צורה.
אנחנו חייבים להמשיך לברוח, ולשתף פעולה עם האנשים החדשים שעומדים להיכנס לחיים שלנו.
הבעיה היא שקשה לנו לשתף פעולה אחד עם השניה.
תחושת האופוריה מהיום הזה השכיחה ממני את הכעס שלי. בהתחלה, כשראיתי אותו שוב, לא הייתה שום בעיה בנינו.
אבל עכשיו, כשאני והוא במכונית, פשוט יושבים ושותקים, אני מתחילה להירגע, ונזכרת בכל מה שהוא עשה לי.

אני כל כך מאוכזבת.
חוץ מהדקות שבהן התפרקתי עליו, לא הסכמתי לקבל מגע מינימלי מריידן. לא הסכמתי לדבר איתו על שום דבר מלבד השיחה מבלה.
אני צריכה זמן לחשוב, לעכל, אבל אין לי את זה. במקום לחזור לוויולט, אנחנו טסים לקליפורניה. זה יעד שהאחרים בחרו, אנחנו אמורים להיות בטוחים שם.
אין לי אף אחד אחר לסמוך עליו, ואני כבר באמצע רכב נוסע, ככה שאין לי גם ברירה. אני תלויה בהם, אבל מסיבה מוזרה, אני לא מרגישה עד כדיי כך מאויימת.

בלה אמרה שהם סידרו לנו מלון חדש, רק לכמה ימים, ואז ניפגש איתם.
סיפרנו להם על הכסף, זה יעזור לנו למצוא דירה אמיתית בקלות.
את חייבת לדבר עם ריידן לפניי שאתם עוברים לגור ביחד.

בכל מקרה, שלושת האנשים שהצילו אותנו, נשמעו דיי מאורגנים בטלפון.
קצת חרדתיים, אבל כאילו הייתה להם תכנית, ומה שקרה הוא לא שורה של צירופי מקרים. בלה אמרה שהכל מסודר, ושאין לנו שום סיבה לדאוג ממעבר הארצות הזה.
אף אחד מאיתנו לא תכנן לעזוב את ג׳ורג׳יה, אבל עכשיו, אחריי שהיינו כל כך קרובים ללהיתפס, זאת נשמעת כמו אופציה סבירה.
פתאום המשפט לברוח הכי רחוק שאפשר, תופס מימדים חדשים.

אני רגילה לשדות תעופה, ולטיסות, גם ריידן.
מהבחינה הזאת, אנחנו מסודרים.
אני מפחדת מהנסיעה, ומהשהיה בשדה, אבל החששות שלי מתחילים לדעוך כשאנחנו סוף סוף קונים אוכל.
כשאנחנו עולים למטוס, עדיין שלמים, אני מתחילה להבין שנעבור את הטיסה הזאת בשלום.