שונאים מאהבה

פרק 2

ליאו

אני טורק את הלוקר שלי, ומופתע לגלות את פנייה הרוגזות של ג'ולייט, שעומדת משמאלי.
"אתה פאקינג צוחק עלי?!" היא מתפרצת ופנייה מאדימות מרוב כעס. "יש לנו עבודה להגיש ביחד ולא חשבת להגיד לי?!"
אני לא מניד עף עף בתגובה לצעקותייה.
"אה, כן, יש לנו עבודה להגיש ביחד." אני אומר באדישות.
"אה, באמת? אתה חושב?!"
"אני בטוח," אני משיב בקלילות. שפתי מתעקלת בחיוך שאני לא מצליח לעצור.
אני מביט בה בהשתהות למשך שניות ארוכות,
משועשע כשאני רואה איך היא מנהלת מלחמה פנימית עם עצמה ומנסה בכל כוחה לרסן את זעמה.
"אוקיי," היא נושמת נשימה עמוקה. "לא חשבת להגיד לי? לעדכן אותי?" הכעס ניכר בקולה אף שהיא מנסה להסוות אותו בכך שהיא מנמיכה את טון הדיבור שלה.
כמו תמיד, היא מנסה להראות לי שהמעשים שלי לא משפיעים עלייה. אך אני יודע שהם כן.
אני קולט אותה. את צורת הדיבור שלה, את הבעות פנייה, ואת תנועות גופה.
אני יודע שאני מצליח להרגיז אותה, וזה משמח אותי.
"לא," אני אומר במשיכת כתפיים סתמית ומתחיל לפסוע לעבר היציאה מהמבנה. "גם ככה לא התכוונתי לעשות אותה."
"אבל אני כן!" היא קוראת אחריי, וכעס מהול בתסכול נשמע בקולה.
אני ממשיך ללכת ומתעלם מקריאותייה.
הלימודים לא חשובים עבורי.
להוריי יש סכום רב של כסף בחשבון הבנק, ונכסים מצליחים. אני לא טורח להשקיע עבור העתיד שלי, כי הוא כבר מושקע בידהם מאז היותי קטן.
"תעצור כשאני מדברת אליך!" אני שומע את קולה של ג'ולייט מתקרב, ואת צעדייה המהירים נוקשים על המרצפות.
אני נעצר במקום ומסתובב אלייה בחדות, והיא כמעט נתקלת בי ולוקחת צעד לאחור, נרתעת מהקרבה.
אנחנו עומדים זה מול זה באמצע הלובי.
אני משלב את ידיי על חזי ומביט בה בקוצר סבלנות, כשהיא מסדירה את נשימתה.
"אין לך נימוסים?" היא רושפת. התשובה לשאלתה ברורה לשנינו.
"כנראה שלא," אני אומר בכנות. "אבל גם לך אין."
"סליחה?" היא פוערת את פיה ומצמצמת את עינייה. "בוודאי שיש לי."
"אני לא חושב שלזרוק למישהו כדור לזין נחשב כמשהו מנומס," אני מחייך אלייה חיוך מתגרה. "תקני אותי אם אני טועה."
היא משמיעה צליל רטינה.
"לא, אתה לא טועה," היא מודה בלית ברירה. "אבל למישהו הזה הגיע." היא מתקרבת אל פניי בעזות מצח.
עינייה הכחולות ננעצות בעיניי במבט שאני לא מצליח לפענח, והיא מתנשפת כשהיא ממהרת לסוג לאחור, כאילו מתחרטת על המעשה הנועז.
"טוב, המישהו הזה רוצה ללכת מכאן וצריך שתשחררי אותו." אני מסתובב וממשיך ללכת.
"יודע מה?! אני פשוט אעשה את העבודה עם מישהו אחר. ככה אני אקבל ציון גבוה כמו שתיכננתי, ואתה תקבל ציון אפס!"
"אוקיי," אני מושך בכתפיי בחוסר אכפתיות. "קבענו."
"לא, לא קבענו!" היא צועקת בתסכול וממהרת אחריי. "המורה הזאת לא מסכימה לי לעשות את העבודה הזאת עם מישהו אחר בטענה שזה 'מאוחר מידיי'! היא מחקה את קולה של גברת ביילי.
אני מגחך ביובש. "חיקוי נחמד."
היא יוצאת בעקבותיי משער בית הספר. "דיי, תפסיק להיות מנייאק!" היא תופסת את זרועי בנסיון לעצור אותי, ואני נרתע ממגע. "שנינו יודעים שאני חכמה, זה יהיה קל עבורך."
אני מסתובב אלייה והיא משחררת את אחיזתה בזרועי ומחייכת אליי חיוך מעוקל. "פשוט תקבל מאה חינמי."
אני מביט בה בעיניים מוצרות ולא פוצה את פי.
"נו," היא מפצירה.
אני מרים גבות. "את יודעת שזה לא 'חינמי' אם גם אני עושה את העבודה, כן?"
"בסדר," היא מגלגלת את עינייה. "אבל שנינו יודעים שמה שאני אעשה יהיה ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שאתה תעשה." היא אומרת בביטחון.
אני בא לענות לה, אך היא מניפה את ידה מולי באוויר ומשתיקה אותי, גורמת לי להידהם.
"ושלא תעז להגיד לי שאני טועה, כי אני לא."
אני שונא להודות בזה, אבל היא צודקת.
היא אחת מהבחורות החכמות ביותר שאני מכיר.
"מה שתגידי," אני אומר בזעף.
"אז קבענו?" היא שואלת. תחינה לא מוכרת נשמעת בקולה.
מהיכרותי עם ג'ולייט, אני יודע שהלימודים חשובים לה ושהיא תשקיע את מירב מאמצייה בעבודה הזאת ולא תהייה מוכנה לקבל ציון פחות ממושלם.
"בסדר." אני נכנע.
ציון מאה מובטח נשמע לי טוב, ודין כבר וודאי מחכה לי בחדר הכושר, אז אני מסכים כדי שתניח לי, כי אני מודע לכמה עקשנית היא יכולה להיות.
"יופי," היא מחייכת חיוך מרוצה, וכשאני בא ללכת, היא ממשיכה. "אז? מתי אתה פנוי?"
אני נאנח. "בעיקרון אני פנוי בכל יום. בימי שני, שלישי ורביעי מהשעה שש." אני אומר בקצרה.
היא מהנהנת. "אוקיי... בימי ראשון ראשון יש לי קורס במתמטיקה, בימי רביעי יש לי התנדבות..." היא ממלמלת לעצמה. "אה! ובשבוע הבא אני טסה!" היא מחייכת חיוך נלהב.
"אה, את טסה..." אני חוזר בטון מזלזל. "ואיזה ימים זה משאיר לנו בדיוק?"
החיוך דועך משפתיה והיא מרצינה. "השבוע יש לנו את היום, מחר ואת יום חמישי."
"ולכמה זמן את טסה?"
"לשבוע. יש לנו שבועיים להכין את העבודה. אבל עדיף שנתחיל כמה שיותר מהר, ככה גם נסיים יותר מהר."
אני מהמהם, מחכה שתפנה לי את הדרך.
"אתה פנוי אולי היום?" היא שואלת בחוסר עניין. זה ברור שהיא לא מרוצה מזה שצוותנו לעבודה הזאת יחד. גם אני לא מרוצה מכך.
"לא." אני משיב מייד.
היא מביטה בי בחוסר אמון. "נו? עכשיו ברצינות? אני רק רוצה לסיים עם זה." היא נאנחת.
"גם אני." אני מסכים.
"יופי. איפה אתה גר?" היא שואלת. ניכר שגם היא קצרת סבלנות ורוצה לסיים את השיחה.
רגע לאחר שאני מוסר לה את כתובת המגורים שלי, היא מסתובבת בגבה אליי ומתחילה לצעוד במורד המדרכה.
"נתראה בשש!" היא מתרחקת.
רגע, מה?
"ג'ולייט!" אני קורא אחרייה, אך לשווא.
אני יודע שהיא יכולה לשמוע אותי, המרחק בינינו לא גדול מספיק כדי שלא תוכל. אך היא לא עונה ונעלמת באופק.