שונאים מאהבה

פרק 12

ליאו

אני בוהה בשולחן של ג'ולייט בציפייה מורטת עצבים.
ציפייה למה? אני לא יודע בעצמי.
הרי אני יודע שלא תגיע, בדיוק כמו בימים האחרונים.
אני לא מצליח להוציא אותה מהראש מאז שבת בערב, לא משנה מה אני עושה.
לא שמעתי ממנה מאז שהסתלקה במהירות מהבית שלי. אבל אני לא מופתע, לא ציפיתי אחרת.
ההתנהגות שלה ביום שבת לא הייתה אופיינית לה. היא פעלה בצורה פזיזה ווודאי מתחרטת על שעשתה זאת ועל מעשייה באותו הערב.
שנינו פעלנו בחוסר הגיון מוחלט ונאלץ להתמודד עם ההשלכות שיגיעו, כי יש לנו עבודה לעשות, ולא נוכל להתחמק זה מזה לנצח.
"הכל בסדר?"
אני מפנה את מבטי אל לילי שיושבת בחיקי.
"כן."
היא מביטה בי בעיניים גדולות ומודאגות, ואני רוטן בליבי, כיוון שבמקום את עינייה החומות,
אני רואה את אותן עיניים תכולות כים.
את העיניים שלה.
אותן עיניים שהתגלגלו לאחור כשטרפתי את גופה.
פאק.
"זה לא נראה ככה..." לילי מביטה בי בחשד. "אתה מתנהג ממש מוזר לאחרונה, מה קורה איתך-"
עוד לפניי שהיא מספיקה לסיים את המשפט, אני תופס במותנייה ומטיח את שפתיי על שפתייה בנשיקה פראית.
היא נענת לי וכורכת את זרועותייה סביב צווארי, מעמיקה את הנשיקה אילו אני טורף את שפתייה בצורך מעושה, רק כדי להשתיק אותה.
אני לא אוהב את השאלות החודרניות שלה בנוגע להתנהגותי בזמן האחרון, כי היא צודקת.
ברגע אחד אני מתחמק ממנה בכל דרך אפשרית.
מההצעות הנזקקות והמעוררות רחמים שלה, מהמבטים שהיא שולחת לעברי, ומלהיתקל בה בבית הספר.
וברגע אחר אני משתמש בה בכדי לנסות להשקיט את מחשבותיי, שמתרוצצות במוחי ללא הפוגה.
אני יודע שאני נשמע כמו מנייאק אמיתי, אולי אני באמת כזה, אך לילי יודעת טוב מאוד שזה מעולם לא היה רציני ולעולם לא יהיה.
זה משהו לא מוגדר שיכול להיגמר ברגע שאחליט, והבהרתי לה זאת בעצמי.
לילי מנשקת אותי בתשוקה וגונחת אל תוך פי.
ידיי ממששות את קימורייה, לשוני עושה את דרכה אל פיה בנתיב בין שפתייה הבשרניות, ואני כובש כל חלק בו במטרה אחת בלבד.
אך אף כל מאמציי, מוחי מסרב להשכיח ממנו את הנשיקה עם ג'ולייט. את ג'ולייט.
את שפתייה הורודות, את טעמה המתוק והטהור.
זו הייתי טעות חמורה, כי עכשיו אני רוצה עוד,
עוד ממנה, אך אני יודע שלא אוכל לקבל.
בשום מציאות לא יתאפשר מצב בו נוכל לקיים יחסים כאלו.
לכן אני ממשיך לנשק את לילי.
אני לא קורע את שפתיי ממנה ומנשק אותה ללא שובע אף שאין בי שום עניין בה, ובראשי נמצאת רק בחורה אחת.
בחורה בעלת שיער בלונדיני, עיניים תכולות, ושדיים יפהפיים בעלי פטמות ורודות וחצופות שמתאימות אל פי באופן מדוייק.
עיניי מוצאות את היילי שבוהה בנו במבט מלא סלידה וגועל, ותחושת ניצחון מתפשטת בגופי.
אני לא יודע אם ג'ולייט סיפרה להיילי על מעשינו בשבת בערב, כי בנות בדרך כלל נוהגות לדבר על הכל בפתיחות זו עם זו.
אבל אם יש סיכוי קטן שהיילי יודעת, אני רוצה שהיא תראה אותי ואת לילי. אני רוצה שהיא תספר לג'ולייט.
כי על אף כל נסיונותיי לשכוח ממנה ומעצם קיומה, חלק קטן בי מקווה לשמוע ממנה שוב, גם אם זו תהייה הודעה זועמת ותוקפנית.
אני רוצה לשמוע את קולה שוב, את העקיצות וההקנטות שיוצאות מהפה המתוק שלה.
זה דפוק, אני יודע.
אני לא יודע בעצמי איך לפרש את רצונותיי ומחשבותיי מאז אותו ערב.
"אהמ." כחכוך גרונה העצבני של גברת סמית' גורם ללילי לקפוץ בבהלה ולקרוע את שפתייה משלי.
"צהריים טובים לכולם." גברת סמית' מתיישבת בשולחנה ושומטת את תיק העור שלה לצידה.
"זוג אוהבים," היא פונה אלינו. "אני מבקשת מכם להפריד כוחות." היא מניחה את ידה על המותן בקוצר סבלנות ברור.
לילי מייד מסמיקה. היא משפילה את ראשה במבוכה, נעמדת וסבה על עקבייה למקומה כשאגנה נע מצד לצד יחד עם צעדייה, נושאת את עינייהם של כמה מתלמידי הכיתה.
אני מתרווח בכיסאי. "אנחנו לא זוג אוהבים," אני מוחה בקול. "בסך הכל מתמזמזים יחד מידיי פעם."
אני לא יכול להישאר אדיש לשיעורים והנחות שכאלו, במיוחד כי לילי מאשרת אותם וטוענת בסתר שאנחנו יחד.
אבל כולם יודעים שהיא משקרת.
מעולם לא הייתי הבחור הזה שמתאהב עד מעל הראש במישהי, ולעולם לא אהיה.
כל בחורה שהייתה איתי ידעה שזה לשם הנאה וסיפוק רגעי, ולא יותר מזה.
לחייה של לילי נצבעות בגוון אדום עז, אילו גברת סמית' פוערת את עינייה ונראת המומה מאמירתי.
א... אני..." היא מגמגמת. "חייהם האישיים של התלמידים שלי הם לא ענייני. אני רק מבקשת מכם, אל תעשו את הדברים האלה על חשבון השיעור שלי."
כשאני מוצא את מבטו של דין, אני לא יכול לעצור את החיוך שנפרש על פניי.
הוא מנענע בראשו כלא מאמין ומסמן לי בשפתיו ללא קול 'אתה אדיוט'.
אחריי שכל התלמידים מתמקמים על יד שותפם לעבודה וממשיכים לעבוד, גברת סמית' קוראת לי אלייה.
אני ניגש אלייה ומביט בה בתהייה.
"ג'ולייט היא השותפה שלך לעבודה, נכון?" היא שואלת.
אני מהנהנן. "כן."
היא מהמהמת בקול. "ואיך אתם מתקדמים? היא מחסירה הרבה, אני בספק אם בכלל תספיקו להגיש את העבודה בזמן."
גם אני. אני בספק אם בכלל נוכל להמשיך לעבוד יחד אחריי מה שקרה.
"אם אתה רוצה אני יכולה לאשר לכם להתפצל, כדי שהציון שלך לא יפגע עקב היעדרותה." היא מציעה באדיבות.
אני חושב על זה לרגע, אך לבסוף מסרב להצעתה.
אני יודע שאם אסכים לזה, ג'ולייט תוכל להתחמק ממני, ואני לא רוצה בזאת.
אומנם יהיה לה קשה לעבוד איתי, אך היא תעשה את זה בגלל שהציון חשוב לה.
היא תקועה איתי. בין אם היא רוצה ובין אם לא.
"אתה בטוח?" היא זוקפת גבה. "היא טסה ומבלה על חשבון הציון שלך..."
"כן, אני בטוח."

____

במשך כל היום אני נלחם בדחף להתקשר אלייה.
אני יודע שאני לא צריך לעשות את זה ושזאת תהייה טעות.
אני יודע שאני צריך לשכוח ממנה וממה שקרה בשבת, אך אני לא מסוגל, הדחף גובר על מאמציי.
צפצוף חוזר בקצב אחיד נשמע מהנייד שלי כששמה מופיע על הצג, ואני בוהה בו בקוצר סבלנות. אני יודע שהיא וודאי לא תענה, ואני לא יכול להאשים אותה. גם אני לא הייתי עונה לעצמי.
לפתע הצלצול פוסק, ולהפתעתי השיחה נענתה.
אני מקרב את הטלפון לאוזני ולא אומר דבר.
שתיקה שוררת בינינו, עד שלפתע קולה נשמע.
"הלו?"
אני פולט את האוויר שלא ידעתי שהיה עצור בריאותיי ומוצא את עצמי מחייך. "איך בלונדון?"
"איך אתה יודע שאני בלונדון?" היא נשמעת מבוהלת.
אני צוחק. "תרגעי, מכשפה. חברה שלך הזכירה את זה."
היא נושמת לרווחה. "בסדר, מה אתה רוצה?" הטון שלה נעשה תקיף.
כשאני לא עונה, היא מכחכחת בגרונה. "אתה יודע, יחייבו אותך על השיחה."
"זה נראה לך מעניין אותי?"
"מה אתה רוצה?" היא חוזרת.
"אני לא יודע." אני מודה.
היא שותקת לכמה רגעים.
"אני צריכה ללכת." היא אומרת לבסוף. "ביי ליאו." היא לוחשת בקול חנוק לפני שהשיחה מתנתקת.
אני מעיף את הטלפון מידי אל המיטה, ורוטן בקול כשאני מבחין באיברי שנע במכנסיי וקשה כמו אבן.
פאק.
רק עצם החשיבה עלייה משפיעה על הגוף שלי בצורה כזאת.
אף אחת מעולם לא גרמה לגוף שלי להגיב בצורה שכאת.
ודווקא הבחורה הזאת, הבחורה שאני מתעב מכל, עושה את זה בקלות שכזו, מבלי אפילו לנסות.
אני נכנס אל חדר הרחצה ונועל את הדלת לפני שאני פושט את בגדיי ונכנס למקלחון.
זרם מים חמים ניתזים עליי כשאני פותח את הברז.
אני עוצם את עיניי באנחה ושומט את ראשי לאחור על קיר האריחים כשידי עושה את דרכה אל איברי ואצבעותיי נסגרות סביבו.
אני מתחיל לשפשף את הזין שלי בקצב מהיר, ולא יכול לעצור בעצמי מלדמיין את ג'ולייט כורעת על ברכייה מולי ומכניסה את הזין שלי אל פיה, עוטפת אותו בשפתייה הורודות.
פאק. אני ממש לא אמור לדמיין את זה.
אני מאיץ את קצב ידי כשאני מרגיש בפורקן הקרב, ולאחר רגע, גומר בנהמה גרונית על קיר הזכוכית של המקלחון.
אני מתנשם בפראות ובכבדות, ומנסה להסדיר את נשימתי תוך כדי שאני מנסה לעכל את מה שזה עתה קרה.
מעולם לא דמיינתי אותה בצורה הזאת, ומעולם לא חשבתי שאוהב את זה כל-כך.
וזה אפילו לא היה הדבר האמיתי.