שונאים מאהבה

פרק 4

ג'ולייט

הדבר הראשון שעיניי רואות כשאני נכנסת אל מבנה בית הספר הוא את ליאו ולילי מורגן מתמזמזים בסמוך לארוניות הלוקרים.
"אתם יכולים לזוז?" אני מחייכת אליהם חיוך לא ידידותי כלל ומחכה בקוצר רוח שיפנו לי את הדרך אל התא שלי.
אני מעווה את פניי בגועל כשעיניי נעצרות על נקודת החיבור בין שפתיהם, ואני רואה כיצד הם בולעים את הלשונות זה של זו.
ליאו מתנתק מהנשיקה בלית ברירה ומביט בי ברוגז. "את יכולה להפסיק להיות הורסת שמחות?" הוא מתקרב לעברי, ואני עושה ככל שביכולתי כדי לא להירתע.
"את יכול לא להתמזמז לי על הלוקר?" אני מחזירה ונועצת בו מבט.
"אני אחכה לך בכיתה..." אומרת לילי כשהיא מתרחקת ומותירה אותנו לבד.
"איכס." אני ממלמלת בעצבנות כשאני פותחת את התא שלי ומוציאה ממנו את הציוד.
"מקנאה?" הוא שואל בזחיחות האופיינית לו ונשען על ארון הלוקר מימיני, כאילו אין לו דבר טוב יותר לעשות חוץ מלבחון את הגבולות שלי על הבוקר.
"עלית עליי, אני באמת מקנאה..." אני טורקת את הלוקר שלי ומיישרה אליו מבט. "בכל אלו שלא היו צריכים לראות את זה על הבוקר."
אני מפנה אליו את גבי ופוסעת בהמשך המסדרון, והוא בא בעקבותיי. "את לא צריכה להתרגז משום שאת בתולת שפתיים." הוא לועג.
אני נעצרת במקומי ונושמת עמוק לפני שאני מסתובבת להביט בו. "אתה חי בסרט קשה, שתדע."
הוא זוקף את גבותיו בהתפעלות ומחייך. "אה כן?" הוא צועד לכיווני עד שהוא נעצר מולי.
"כן." אני עונה מייד וזוקפת את סנטרי כדי לההביט בו, לא קורעת את עיניי ממנו בכדי לא להפגין תבוסה.
נמאס לי שהוא חושב שהוא יכול לזלזל בי כל הזמן מבלי שאעמוד על שלי.
הוא רוכן לעברי עד שפניו נמצאות מול פניי. אפו כמעט נוגע באפי וריחו ממלא את הריאות שלי.
רעד חולף בי, אך אני לא מראה זאת.
"אז את לא בתולת שפתיים?" הוא שואל כלא מאמין ונשמע משועשע מהדיון שאנחנו מקיימים באמצע המסדרון, לעיניי התלמידים החולפים.
אני בולעת רוק וממשיכה להביט בו בנחישות. "לא."
אני יודעת שאני צריכה לעצור עכשיו, אך אני לא מסוגלת.
"אז עם מי התנשקת?" הוא שואל, עדיין מחוייך, כאילו אין ביכולתו להאמין שאי-פעם התנשקתי, כאילו זה עד כדי כך מופרך ומנותק מהמציאות.
"ועם אמא שלך זה לא נחשב." הוא מקניט.
אני מחייכת אליו במתיקות, ולפני שאני מספיקה לעצור את עצמי, אני פולטת, "תשאל את חבר שלך."
ומתחרטת על זה מייד לאחר מכן.
ליאו, בדומה לשאר האנשים, לא יודע שדין ואני התנשקנו במסיבת ההאלווין בשנה שעברה.
שנינו היינו שתויים והתחרטנו על זה שנייה לאחר מכן. ידענו שזו הייתה טעות מוחלטת שנעשה עקב שיכרון, ולכן הגענו להחלטה משותפת שלא נספר על כך לאיש.
הוא לא רצה שליאו יגלה על כך ויכעס עליו, כיוון שהוא מודע ליחסי השנאה ביננו, ואילו אני הייתי ולא רציתי שזו תחשב הנשיקה הראשונה שלי.
הבטחנו זה לזו באותו הערב שנלך עם הסוד הזה לקבר, אך היהירות של ליאו הכעיסה אותי כל-כך שלא ראיתי בעיניים.
החיוך נמוג מפניו של ליאו ומתחלף בהבעה מבולבלת ומעורערת, כאילו מנסה להבין אם אני סתם מבלפת בכדי לעצבן אותו או שאני דוברת אמת, כאילו מחכה שאחזור בי מהצהרתי, אך אני לא עושה זאת. אין בזה טעם.
אני מסיטה את מבטי ממנו וסבה על עקבי במהירות לכיוון הכיתה כשתחושת מועקה מקשה עליי לנשום.
מה עשיתי.
כשאני מגיחה אל תוך הכיתה, אני מתיישבת בשולחן האחורי על יד היילי, אילו היא מחייכת כשהיא מבחינה בי.
"מה לא סבל דיחוי וגרם לך לסרב להצעה שלי להיפגש אתמול?" היא שואלת.
"הייתי אצל ליאו אתמול," אני נוחרת בבוז.
"אצל מי? אני שמעתי נכון, ואמרת ליאו?!" היא פוערת את פיה בהלם.
"שמעת נכון." אני מאשרת.
"מה עשית אצלו?!" היא שואלת בעניין.
"אצל מי?" שואל נואה שמתיישב בשולחן הקודם לשלנו.
"אצל ליאו!" היילי לוחשת לו.
נואה מרצין ומפנה אליי את מבטו. כל גופו דרוך כעת. "מה עשית אצלו?" הוא שואל בטון קודר.
אני פותחת את פי כדי לענות לו, אך צלצול הפעמון של בית הספר קוטע אותי ומבשר על התחלתו של השיעור הראשון.
"בוקר טוב תלמידים," גברת סמית' פוסעת פנימה, מתיישבת בשולחנה ומניחה את תיק הצד שלה על השולחן לצידה.
"כיוון שראיתי שחלק מכם עדיין לא התחילו בהכנת העבודה," עינייה ננעלות היישר על שלי. "אני נותנת לכם לעבוד עלייה במשך השיעור הזה. תתיישבו ליד בני הזוג שלכם לעבודה ותתחילו לעבוד."
כל התלמידים החלו להתמקם במקומותיהם החדשים, בעוד שליאו ממשיך להתמזמז עם לילי ולא מראה אף כוונה לקום, עד שהנרי - בן הזוג של לילי לעבודה - פונה אליו.
הוא מפנה לו את המקום וצועד לעברי בחוסר רצון מוחלט.
נשימתי נעצרת כשהוא מתיישב על ידי.
"אז... דיברת עם החבר שלך...?" אני שואלת בחשש, כיוון שראיתי אותו משוחח עם דין קודם לכן.
"כן, דיברתי איתו." הוא משיב בטון קר ומנוכר.
כל גופו דרוך ומשדר מתח.
"ו...?"
"הוא אמר שהתנשקתם, בסדר?" הוא פונה להביט בי. עיניו יורקות אש ושנאה טהורה ניבטת מהן.
"אמרתי לך..." אני מחייכת אליו בהתגרות, מנסה להקליל את האווירה, אך הבעתו נשארת זועמת.
מעולם לא ראיתי אותו כך לפני, אך אני לא מופתעת מהתגובה שלו.
דין הוא החבר הכי טוב שלו, זה ברור שהוא ירגיש פגוע ונבגד, גם על המעשה, וגם על העובדה ששמר את זה ממנו בסוד במשך שנה שלמה.
"טוב, מה את רוצה?" הוא יורה בטון מזלזל ותוקפני.
אני נושמת עמוק. "אני רוצה שנסיים עם העבודה הזאת."
"בסדר." הוא מוציא את הלפטופ מהתיק, מניח אותו מולנו ופותח את הקובץ.
"לא סיימת את הסעיף?!" אני פונה להביט בו.
"לא." הוא מושך בכתפיו בחוסר אכפתיות מוחלט.
"אבל היית צריך לסיים אותו!"
"אבל לא סיימתי." הוא מחזיר, ולפי הגישה שלו אני יכולה להבין שהוא לא הולך להבליג או להניח למה שגילה קודם.
"שכחת שזו העבודה של שנינו? אני לא אמורה לעשות הכל לבד." אני אומרת בטון מאופק ככל האפשר, ומתאמצת שלא להתרגז מהאדישות שהוא מפגין.
"לפי מה שזכור לי, אני בכלל לא רציתי לעשות את העבודה הזו איתך. את זו שהתחננת אליי שאעבוד איתך."
אני פוערת את פי.
איך הוא מעז?
"התחננתי אלייך? הסיבה יחידה שבגללה פניתי אלייך היא כי הציון הזה חשוב לי, ולצערי צוותתי לעשות את העבודה הזאת איתך.ולמיטב זכרוני, הציון הזה חשוב גם לך."
הוא נאנח. "בסדר."
"יופי, אני שמחה שהתעשתת." אני מחייכת אליו במתיקות. "עכשיו, תפתור את הסעיף המזורגג."
בעוד שהוא לוקח את הלפטופ לחיקו ושוקע בכתיבה, אני מביטה סביב ומוצאת את מבטו הרוגז של דין.
שיט.
הוא מסמן לי בראשו לבוא אחריו וחומק אל מחוץ לכיתה מבלי שגברת סמית' מבחינה בכך.
אני הולכת בבעקבותיו, אך נעצרת על יד הדלת שגברת סמית' קוראת בשמי.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" היא זוקפת גבה בשאלה.
"אה... לשירותים?"
היא בוחנת אותי בחשדנות, ולבסוף מהנהנת וחוזרת להתעסק בטלפון שלה.
אני נושפת בהקלה, וכשאני יוצאת אל המסדרון, יד תופסת בידי ומושכת אותי בלי שום מאמץ אל תוך אחת מהכיתות הריקות.
אני מניחה את ידי על חזי ומתנשפת בכבדות כשאני מביטה בדין שעומד מולי.
זרועותיו המקועקעות שלובות על חזו, שריריי פניו נוקשים ועיניו נעוצות בי כמו שני פגיונים.
"דין... מה אתה-"
"את סיפרת לו." הוא מאשים אותי ללא צל של ספק.
אני נאנחת. "זה קרה בטעות." אני לוחשת.
מבטו המאוכזב לא מש ממני לרגע.
"בטעות?" הוא מגחך גיחוך נטול הומור. "יש לך מושג בכלל מה עשית?"
"אני באמת מצטערת," אני אומרת בקול חנוק מרוב אשמה. "זו הייתה פליטת פה. הוא עצבן אותי כל-כך שזה פשוט נפלט ממני."
הוא נד בראשו באיטיות. "אני סמכתי עלייך." הוא אומר, והאכזבה בקולו גורמת לליבי לצרוב.
דין ואני אומנם לא חברים, אך למרות השנאה העזה של ליאו כלפיי, הוא מעולם לא נהג אליי ברוע, ולדעת שהוא סמך עליי ואיכזבתי אותו שובר את ליבי.
"אני באמת מצטערת..." אני אומרת בכנות.
"בסדר." דין אומר בקול חסר רגש ואכפתיות. "סיפרת לעוד מישהו חוץ ממנו?"
אני ממהרת להניד בראשי. "לא, לא, סיפרתי רק לו."
הוא בוחן אותי לרגע, ואז מהנהן בנוקשות ויוצא מהכיתה.

____

"מה יש לך?" אני שואלת את נואה, שנראה עצבני עוד מהבוקר.
"מה יש לי?" הוא מסנן בטון מזלזל. "מה יש לך?" הוא מביט בי בתיעוב, אילו אני מביטה בו בחוסר הבנה מוחלט, כך גם היילי שבוחנת את חילופיי הדברים שלנו מהצד.
"נואה, מה-"
"ממתי את כזאת?" הוא תוקף. "אתמול היית אצל ליאו, עכשיו יצאת עם דין בשיעור..."
אלוהים, זה מה שהוא חושב עליי?
"תעני לי." הוא נשמע מעורער, ואני תוהה למה אכפת לו כל-כך בנושא.
נואה מעולם לא התקיף אותי בצורה שכזאת.
"הייתי אצל ליאו כדי להכין את העבודה. חשבתי שהבנת שצוותנו יחד כשהוא התיישב לידי היום בשיעור." הקול שלי נשבר, אך אני ממהרת לכחכך בגרוני.
מבטו משתהה למשך כמה רגעים, כאילו הוא מעכל את המידע ומבין שיש הגיון בדבריי.
"ומה לגביי דין?"
"לא הייתי עם דין, באמת הלכתי לשירותים."
אומנם זה שקר, אך אני לא יכולה לספר לנואה שיצאתי החוצה עם דין, כי אז אאלץ גם לספר לו על הסוד שלנו. ואחריי שכבר פלטתי אותו הבוקר, אני מתכוונת לשלוט בעצמי ולא לספר אותו לאיש.
מבטו של נואה מתרכך. "אה... אני מצטער, חשבתי-"
"אל תחשוב." אני קוטעת אותו. "בפעם הבאה אל תטיח בי האשמות חסרות בסיס." אני בולעת את הגוש המר בגרוני ומסיטה ממנו את מבטי אל עבר היילי שנראת מבולבלת והמומה ממה שהתרחש זה עתה.
"היילי, בואי לקפיטרייה." אני מושכת את ידה והיא נגררת אחריי אל מחוץ לכיתה בלית ברירה, לא לפני שהיא שולחת מבט מהיר אל עבר נואה.
"אני לא מאמינה שהוא אמר את זה." אני מסננת בעצבנות כשאנחנו נכנסות אל הקפיטרייה.
אני מרגישה נורא.
במשך כל תקופת החברות שלנו, מעולם לא התפרצתי על נואה ככה, מעולם לא הייתה לי סיבה.
אך ההאשמות התוקפניות שהוא הטיח בי גרמו לי לאבד את זה, ויותר מכל, פגעו בי.
אני לא אדם שנפגע בקלות או לוקח ללב דברים, אך כשזה בא ממישהו קרוב ואהוב, זה מכאיב הרבה יותר.