שונאים מאהבה

פרק 6

ג'ולייט

אני משתרכת אחריי סוזי אל משרדה בבושת פנים. ידיי שלובות על חזי וראשי מושפל לרצפה כשאני נכנסת יחד עם ליאו למשרד שלה.
מעולם לא חשבתי שאהיה במשרדה בניסיבות הללו.
אני נוהגת תמיד לשמור על התנהגות נאותה ולא לצאת משליטה.
אנחנו מתיישבים מולה ומחכים למוצא פיה.
היא נושמת עמוקות. "למה מר פיטס היה צריך לקרוא לי למעבדה לראות מה עוללתם?" היא נוזפת בנו, ואני מתכווצת במבוכה ומסיטה את מבטי ממנה.
עיניי משוטטות ברחביי המשרד המרוהט, על כל מקום מלבדה.
"אפשר להבין מה גרם להתנהגות הזאת שלכם?"
אני נאנחת. "זאת הייתה אשמתי, הוא רק החזיר לי." אני מודה בלית ברירה ומיישרה אלייה מבט.
"ולמה את התחלת?" היא זוקרת גבה.
אני שותקת, הרי מה אני יכולה להגיד לה? שעשיתי את זה כדי להשתיק אותו?
"היא התחילה כי התגרתי בה." אומר לפתע ליאו שמשתרע על כיסאו בנינוחות, ונראה שהמעמד לא זר לו, שהוא רגיל להיות בחדר המנהלת מסיבות כאלו ואחרות.
סוזי מסדרת את משקפי הראייה שלה על גשר אפה ומהנהנת. "אני מבינה..."
השתיקה המותחת גורמת לי לרצות למרוט את שיערות ראשי.
אני מביטה בסוזי בהמתנה כשאני נושכת את פנים הלחי שלי, מחכה לקבל את העונש שיוטל עליי.
"יש לכם שעתיים ריתוק בסוף היום." היא מודיעה.
אני נאנחת בשקט.
"תשארו בכיתה בסוף היום לריתוק. עכשיו לעו לאב הבית ותתנקו. תבקשו ממנו בגדים להחלפה." היא מחווה בידה אל הדלת והמבט המאוכזב שהיא תולה בי גורם לליבי להתכווץ.
ליאו נעמד ראשון על רגליו, ואני אחריו.
"לא ציפיתי לזה ממך, ג'ולייט." אומרת סוזי כשאני באה לצאת מהמשרד.
אני מביטה בה מעבר לכתפי לרגע, ואז יוצאת והולכת בעקבותיו של ליאו, כשמילותייה עדיין מהדהדות בראשי.
גם אני לא ציפיתי לזה מעצמי.
כשאנחנו מגיעים אל החדר של אב הבית, הוא בוחן אותנו במבט משועשע. "אז מה יש לנו כאן...?" הוא מגחך.
"ילדה בלי חזייה." משיב ליאו בעליצות.
אני נועצת בו מבט רצחני בעוד אב הבית ממשיך לגחך, וכשאני מסב אליו את עיניי אני רואה שעיניו נעוצות בחזי, כאילו מנסה לאשר את דבריו של ליאו.
אני משלבת את ידיי על חזי וזעה באי נוחות.
"בואו," אב הבית מוביל אותנו אל חדר שירות קטן בעל מדפיי ברזל מלאים בחומריי נקיון, וכיור קטן וחלוד.
"תנקו את עצמכם, אני אלך למצוא לכם חולצות להחלפה." הוא מודיע לפני שהוא סוגר את הדלת ומותיר אותי ואת ליאו לבד.
נשימתי נעשת קטועה ואני מפנה אל ליאו את גבי וממהרת לפנות לכיור.
אני פותחת את זרם המים ושוטפת את ידיי כשלפתע ליאו נעמד מאחוריי. מתחכך בי. נוגע-לא נוגע.
הוא כולא את גופי בינו לבין הכיור כשהוא מושיט את ידיו קדימה ומתחיל לשטוף אותם תחת זרם המים יחד איתי.
אני פולטת נשיפה רועדת ומרגישה את רגליי קרבות לקרוס. אך אני מאלצת את עצמי לזקוף ראש ולא להראות לו שהוא משפיע עליי, אף שכל גופי מעקצץ וליבי פועם במהרה.
כשהוא מסיים לנקות את ידיו, הוא נסוג לאחור, והתחושה החמימה שהתפשטה בגופי נעלמת כלא הייתה.
למה אני מרגישה ככה בקרבתו?
אני ממשיכה לשפשף את ידיי אף שהם נקיות בכדי שלא אאלץ להסתכל עליו.
אך כשאני מרגישה בנוכחותו מאחוריי זמן מה, אני סוגרת את זרם המים ומסתובבת אליו.
הוא מחזיק בידיו מטליות יבשות ומושיט לי אחת.
אני משתהה לרגע, ואז לוקחת אותה מידו ומתחילה לנגב את ידיי.
דבר לא מכין אותי לזה שהוא כורע על ברכיו מולי.
בנשימה עצורה, אני מורידה אליו את ראשי ומביטה בו בתהייה.
"יש לך קצף על הרגליים." הוא אומר בפשטות כאילו זה מסביר את הסיבה לכך שהוא על ברכיו מולי. עיניו לא עוזבות את עיניי.
אני מהנהנת. "נכון..." קולי דועך ורעד עובר בגופי כשידו הגדולה תופסות ברגלי ומרתקת אותי במקום.
הוא מעביר את המטלית באיטיות לאורך רגלי, בזו אחר זו, לוקח את הזמן, בעוד שאני מושיטה את ידיי לאחור ותופסת בדפנות הכיור.
אני עוצמת את עיניי לרגע ונותנת לתחושה המסחררת לשקוע.
"לפחות תחתונים את לובשת." הוא מגחך.
אני פוקחת את עיניי במהירות בהבנה שהוא נמצא סנטימטרים ספורים מהמפשעה שלי. חצי מראשו נמצא בתוך החצאית שלי, ואני מרגישה בנשימתו החמה על איברי.
כל גופי רועד ואני תוהה מה יקרה אם הוא יתקרב קרוב יותר, איך זה ירגיש.
אך התהייה לא נמשכת זמן רב, כי אני גוערת בעצמי ומזכירה לעצמי שזה ליאו, הבחור שאני שונאת. שאני לא יכולה להרגיש דברים כאלו.
הרגליים שלי נקיות כבר ממזמן, אבל ליאו לא טורח לקום.
לפתע הדלת נפתחת, ואב הבית מופיע, נראה מופתע לנוכח המיקום של ליאו בין רגליי.
אני לא מאשימה אותו, אני יודעת בדיוק איך זה נראה.
אני בולעת רוק בכבדות וחולפת על פניי ליאו, לוקחת מאב הבית את החולצה שהביא לי.
אני מביטה בחולצה הלבנה לרגע, ונזכרת שאני ללא חזייה ולא אוכל ללבוש אותה.
"יש צבע אחר?"
"לא." הוא מניד את ראשו לשלילה.
אני מהססת לרגע. "אני אשאר עם החולצה שעליי."
הגיחוך של ליאו שנעמד לצידי גורם לי לקפוץ במקום בבהלה.
הוא לוקח מאב הבית את החולצה שהביא לו.
"אבדוק שוב." אב הבית מחייך אליי לפני שהוא נעלם שוב.
כשאני מסתובבת, ליאו כבר פושט את חולצתו ללא שמץ של מבוכה, ואני לא מצליחה שלא לבהות בו.
"למה את בלי חזייה?" הוא שואל, גורם לי לצאת מהטראנס בו שהיתי.
אני ממצמצת בעיניי וממהרת להסיט את מבטי הצידה. "אני עם." אני משקרת, אף שאני סבורה שהוא יודע זאת.
"כן?" הוא מתקרב אליי, ואני נרתעת. "כן." אני אומרת בקול יציב.
"זה לא הרגיש ככה." זיק חולף בעיניו וזווית פיו נמתחת.
"טוב חבל," אני מושכת בכתפיי. "כי אני עם." אני מתעקשת.
הוא לוקח עוד צעד לכיווני, עד שהמרחק ביננו אפסי. הוא רוכן פנים, ואני עוצמת את עיניי ומתנשמת.
"תוכיחי." הוא לוחש, מעביר בי צמרמורת.
אני פוקחת את עיניי. "מ- מה?"
"לא שמעת אותי?" הוא נסוג לאחור, מחוייך מאוזן לאוזן.
אני מזעיפה את פניי. הוא נהנה לשחק איתי, עם המוח שלי. "אני לא מתכוונת להוכיח לך."
"נכון, את לא, כי אין לך הוכחות."
אני שותקת בתבוסה.
אין לי למה להתעקש כשהאמת ברורה לשנינו.
אב הבית מגיח שוב, קוטע את קשר העין שלי ושל ליאו.
הוא מושיט לי חולצה שחורה, ואני מודה לאלוהים על שמצא אותה, כי אם לא הייתי נאלצת להישאר בחולצה המלוכלכת שעליי.
"נו קדימה, צא," אני מאיצה בליאו אחריי ששוב נותרנו לבד.
הוא עושה כאילו הוא שוקל זאת לרגע, ואז מנענע בראשו. "לא נראה לי."
הוא נחוש בדעתו להוציא אותי מהשפיות, אך לא אתן לו את העונג.
בהחלטה של הרגע ובאומץ שרק אלוהים יודע מאיפה השגתי, אני מסתובבת בגבי אליו ופושטת ממני את החולצה.
פטמותיי זקורות עקב הקור שנגלה אליהם, ואני ממהרת ללבוש מעליי את החולצה החדשה.
כשאני מסתובבת, נראה שליאו המום ומופתע.
הוא לא ציפה שאעשה זאת.
הוא מביט בי מבלי לומר דבר, אילו אני ממהרת לצאת מחדר השירות, ורק אז חוזרת לנשום כסדיר.

____

"אז... מה זה היה?" שואלת היילי בהפסקה כשאני מתיישבת יחד איתה ועם נואה בקפיטרייה.
"זה סתם שטויות, אתם יודעים..." אני נוגסת בכריך שלי ומתחמקת ממבטו של נואה שמחפש אחר שלי.
"את תסתבכי בגללו." הוא אומר בטון קודר, ואני יכולה לחוש בכעס שקורן ממנו.
"מה גזר הדין?" שואלת היילי. "איזה עונש קיבלת?"
"סתם... ריתוק בסוף היום..." אני משיבה בקול מדוכדך ונאנחת.
מעולם לא הייתי מעלה בדעתי שאני אקבל ריתוק. אני!
"לא נורא," מעודדת אותי היילי. "הכל טוב."
אני נוגסת בכריך שלי. "כן..."
"רגע! מה קרה אתמול?" היילי שואלת בהתעניינות, ואני פוערת את עיניי ומסמנת לה מייד שתשתוק.
אחריי ההאשמות שנואה בי אתמול, ואחריי שפקפק בדבריי, אני לא מתכוונת לספר לו על התקרית שקרתה אתמול.
זה רק יגרור ממנו תגובה לא רצונית ויגרום למריבה נוספת ביננו, ואני לא אוהבת לריב איתו.
היילי ממייד מצמידה את שפתייה זו לזו.
אני מניחה את הכריך שלי על המגש.
"אוה," אני מתכווצת בכיסאי ומניחה יד על בטני, מעמידה פנים שכואב לי. "כאבי מחזור..." אני נעמדת על רגליי וקורצת אל היילי בסודיות.
"את בסדר?" נואה מפנה אליי את מבטו המודאג.
אני מהנהנת. "היילי בואי איתי לשירותים."
היא מייד קמה וכורכת את ידה סביבי, בידיעה שלשירותים, אנחנו לא הולכות.
אנחנו פוסעות יחד אל מחוץ לקפיטרייה.
היא דוחקת בי את מרפקה. "נו? אז מה קרה אתמול?"
אני נאנחת. "אני אספר לך."
היא מחייכת אליי ונרתעת כשאני מפנה לעברה אצבע. "אבל אסור לך לספר לנואה, או לאף אחד אחר." אני מזהירה.
"בסדר, לא אספר." היא מעמידה פנים שהיא נועלת את פיה עם מפתח בלתי נראה ומשליכה אותו הרחק, מחלצת ממני צחוק.
"אתמול, כשהייתי אצל ליאו," אני מרגישה את לחיי מתלהטות. "הוא ראה את ההודעות שנואה שלח לי כשירדתי להביא את התיק שלי. וכשגיליתי על זה דחפתי אותו על המיטה, ו... בטעות נפלתי עליו. על הזין שלו." אני שומטת את ראשי אל תוך כפות ידיי במבוכה.
"את מה?!"
"כן..."
היא מתחילה לצחוק בקול.
"היילי!" אני גוערת בה.
"סליחה, סליחה," היא מחייכת חיוך רחב. "ואיך הוא? גדול?"
"היילי!" אני דוחפת אותה קלות.
היא ממשיכה לצחקק כשתהיות בלתי רצוניות חולפות בראשי.
זין עליי.