שונאים מאהבה

פרק 13

ג'ולייט

אני נכנסת בשערי בית הספר בחשש מהול בפחד.
ניסיתי להדחיק את המחשבה שאאלץ לראות את ליאו, להתמודד עם המבוכה שארגיש בקרבתו.
אך עכשיו, כשאני נכנסת בדלתות הזכוכית של מבנה בית הספר, אני כבר לא יכולה להדחיק דבר.
אני סוטה ימינה במסדרון וצועדת לעבר אזור ארוניות הלוקרים.
אני פוערת את עיניי וקופאת כשאני רואה את ליאו שעון על ארונית הלוקר שבה נמצא התא שלי.
מה הוא עושה לעזאזל?
כמובן שהוא לא יכול להניח לי לנפשי. הוא חייב להטריד אותי ולשמור על מקומו במחשבות שלי.
הוא קולט אותי ועל פניו נמרח אותו חיוך זחוח שאני שונאת.
לא זכרתי שהוא נראה טוב כל כך, וזה מתסכל.
שיערו פרוע כרגיל. הוא לבוש בחולצת טי שירט שחורה שנמתחת היטב על שרירי גופו, ועכשיו, כשהוא מולי, ידיי מתפתות להישלח לגעת בו.
אני מייד מנערת את ראשי ודוחקת את כל המחשבות הבוטות הצידה.
אני לא אמורה לחשוב עליו בצורה הזאת. למעשה, אני לא אמורה לחשוב עליו בכלל.
אני בולעת את רוקי בכבדות, זוקפת את סנטרי ומתקדמת לעבר תא הלוקר שלי, מנסה להראות שנוכחותו לא מרתיעה אותי.
קצב פעימות ליבי מאיץ והחרדה גוברת בי עם כל צעד שאני עושה לעברו.
"אתה יכול לזוז?" אני שואלת באדישות וזוקרת אליו את גבותיי.
ליבי דוהר כשהוא מיישר את מבטו אליי ומביט היישר בעייני.
"מה, את לא שמחה לראות אותי?" הוא שואל בעלבון מעושה ומגחך.
"לא, לא כל-כך. אני שונאת אותך." אני מזכירה לו, וגם לעצמי באיזשהו מובן.
הוא מרכין את ראשו אליי ועיניו מבזיקות לעברי.
אני נרתעת לאחור ובולעת את רוקי בכבדות, אך אני לא מסיטה את עיניי ממנו. אני לא רוצה להראות לו שהוא מצליח לערער אותי.
"אם את שונאת אותי אחריי שכמעט גמרת לי-"
אני פוערת את פי בתדהמה, תופסת בצווארון חולצתו ומטיחה אותו על ארוניות הלוקרים.
אני מתקרבת אל פניו באיום אך זה לא מרתיע אותו. להפך, זה משעשע אותו ומזכה אותי בגיחוך נוסף.
"אנחנו לא מזכירים את זה יותר." אני אומרת בתקיפות וחושקת את שיניי, שומרת על קולי נמוך כדי לא למשוך את תשומת הלב של התלמידים העוברים.
הוא מגחך. "למה? זה היה עד כדי כך גרוע?"
אלוהים, לא. וזאת הבעיה.
"זה היה נורא." אני משקרת והוא זוקר את גבותיו בשעשוע. נראה שדבריי לא אמינים בעיניו.
"כן?" הוא שואל בנימה מתגרה ורוכן לאוזני.
אני חשה בהבל פיו החם על צווארי ומסיטה את פניי הצידה כשרעד עובר בגופי.
"כי אני די בטוח שהצעתי לך להפסיק וסירבת." הוא לוחש וקולו מעביר בי צמרמורת.
"אני מציע שננסה שוב ונראה אם המילה נורא תצא לך מהפה, אם בכלל תצליחי לדבר." הוא מגחך בזימתיות ומזדקף מולי.
אני מרגישה את לחיי מתלהטות לאור ההצעה שלו ומייד מזדעפת.
"אני אוותר. אני בטוחה שלילי תענה להצעה המפתה הזו ותשמח שתעשה בה כרצונה." אני אומרת בחיוך מזוייף.
"את קנאית לא קטנה, מה?" הוא מגחך.
"קנאית אני לא. אני פשוט יודעת מה אני שווה. אני לא עוד אחת שתפשק עבורך את הרגליים-"
"את לא?" הוא זוקר את גבותיו בזחיחות.
אני מצמצמת את עיניי לעברו ומביטה בו בשנאה. "אני שונאת אותך." אני לוחשת.
"את יכולה לשנוא אותי כמה שאת רוצה, זה לא ישנה את העובדה שנתת לי להיות הראשון שמשחיט את הגוף התמים והטהור שלך."
הוא צודק.
הוא הראשון שחשפתי בפניו את גופי, הראשון שנתתי לו לגעת בי.
"מבחינתי זה לא קרה. וכך זה צריך להיות גם מבחינתך. אם תגיד אחרת אני אכחיש כל קשר. עכשיו זוז לי מהלוקר." אני דורשת.
"תכריחי אותי."
"ליאו." אני נאנחת בתסכול.
"מכשפה."
"אני לא צוחקת. השיעור מתחיל בקרוב ואני צריכה את הציוד שלי." אני מנסה להדוף אותו הצידה אך הוא לא זז אף לא סנטימטר.
"יש בעיה?" קולו של נואה נשמע מאחוריי.
אני מסתובבת אחורה ומגלה אותו עומד מאחוריי כשאגרופיו קפוצים בצידי גופו והבעת פניו רצחנית.
"נואה, הכל בסדר." אני אומרת אך הוא לא מתייחס אליי, אלא ממשיך לנעוץ את מבטו בליאו.
ליאו נועץ את מבטו בנואה גם כן והשניים עורכים בינהם קרב מבטים.
"ג'ולייט!" היילי מפתיעה אותי ומחבקת אותי מאחור.
אני מסתובבת אליה ומאמצת אותה בין זרועותיי, מחבקת אותה חזק. "היילי!"
"מה קורה פה?" היא שואלת בבילבול כשהיא מביטה בליאו ובנואה.
אני משתחררת מהחיבוק ומביטה בהם גם כן.
"ליאו אתה בא?" קולה של לילי נשמע ואני מבחינה בה חולפת על פנינו כשקייטלין, חברתה הטובה לצידה.
מבטו של ליאו מתעכב עליי לרגע ואז הוא פונה וצועד לעבר לילי. "אני בא."
אני מעווה את פניי בגועל כשאני רואה אותם נכנסים יחד לכיתה.
"מה הוא רצה?" נואה שואל ואני מסתובבת להביט בו. לסתו קפוצה ולא ניתן לפספס את הכעס שגואה בו.
"הוא סתם אוהב להציק, לא סיפור." אני פותחת את תא הלוקר שלי ומוציאה ממנו את הציוד.
אנחנו נכנסים לכיתה ומתיישבים במקומות שלנו.
היילי מדברת איתי, אך אני לא מרוכזת.
עיניי ננעצות בליאו ובלילי שיושבת בחיקו.
היא מנשקת ונושכת את צווארו, כאילו מנסה לתבוע עליו בעלות ואני נלחמת בדחף לצעוק לעברה 'את יכולה לקבל אותו, אין צורך בנשיכות!' אך אני מרסנת את עצמי.
הצלצול נשמע בדיוק כשדין נכנס לכיתה, ומייד אחריו נכנסת גברת ביילי.
היום עובר חלק עד שהשיעור האחרון מגיע.
שיעור היסטוריה.
"צהריים טובים תלמידים," גברת סמית' נכנסת לכיתה.
היא מתיישבת בשולחנה בקדמת הכיתה. "בגלל שהרבה מכם עסוקים בשעות אחר הצהריים והתלוננתם על עומס אני אתן לכם את שאר השיעורים כדי לסיים את העבודות." היא מודיעה. "אז מעכשיו בכל שיעור תשבו עם בן הזוג שלכם לעבודה."
אוי, אלוהים. זה לא הולך להיות קל.
אני לא חושבת שבכלל נצליח לעבוד יחד.
"קדימה, תתחילו לעבוד." היא מדרבנת אותנו ומתחילה לעבור על ערימת דפים.
כל התלמידים מתיישבים עם בן הזוג שצוות להם ואני קמה מכיסאי וניגשת אל גברת סמית'.
"גברת סמית'?"
"כן?" היא מרימה את ראשה אליי וזוקפת את גבותייה.
"אני לא חושבת שאני וליאו יכולים לעבוד ביחד."
"ולמה זה?" היא שואלת בתהייה ומביטה בי מבעד למשקפיי הראייה שלה.
"אנחנו פשוט לא מסתדרים." אני אומרת בפשטות, משמיטה את העובדה שנתתי לו לעשות לי דברים שאני מתביישת בהם ושאני לא יכולה להיות בקרבתו מבלי שקצב פעימות הלב שלי יאיץ ומבוכה עצומה תגאה בי.
"העבודה כבר בשלב מאוחר מידיי ולאור העובדה שהחסרת הרבה, אני חוששת שתאלצי להתמודד עם זה ולסיים את העבודה עם ליאו."
אני מנסה לשמור על קור רוח ולא להזעיף את פניי.
אני נושמת עמוקות. "נוכל אולי להתפצל, ושכל אחד יעשה את העבודה לבד?" אני שואלת, קולי כמעט מתחנן.
"אם זה מקובל על ליאו, אתם יכולים. אבל אז תהייה לכם עבודה שלמה לעשות מחדש לבד לגמרי. את בטוחה שתספיקי להגיש אותה בזמן?"
"כן." אני עונה ללא היסוס.
"בסדר. אז אם זה מקובל על ליאו, תתפצלו." היא אומרת ובזאת מסתיימת השיחה שלנו.
אני ניגשת אל השולחן של ליאו, שם ליאו יושב עם דין.
"בוא נתפצל ונעשה את העבודות לבד. גברת סמית' כבר אישרה-"
"לא." הוא קוטע את דבריי ומרים את מבטו להביט בי. חיוך קטן נמרח על זווית פי.
"מה!?" אני פוערת את עיניי. "למה לא?"
הוא מושך בכתפיו. "את רוצה שאגיד את זה מול כולם?" הוא שואל בהתגרות וזוקר את גבותיו בזחיחות.
"אתה לא תעז להגיד כלום." אני מסננת בלחש ומוודאה שדין לא מקשיב לנו.
"את כל-כך בטוחה..." הוא מגחך ואני חושקת את שיניי, מושכת בזרועו וגוררת אותו אל מחוץ לכיתה.
"לאן נראה לכם ששניכם הולכים?" גברת סמית' שואלת.
"משבר בעבודה." אני עונה ויוצאת מהכיתה מבלי להביט לאחור כשאני גוררת את ליאו איתי.
אנחנו יוצאים החוצה אל המסדרון ואני מובילה אותנו אל גומחה קטנה בין שתי ארוניות של תאי לוקרים בכדי לא למשוך את תשומת לב של התלמידים המתרוצצים ברחבי הלובי.
"מה את עושה?" הוא מגחך בשעשוע.
"אנחנו. לא. מזכירים. את. מה. שקרה." אני אומרת בתקיפות.
"למה אתה מתאכזר אליי ככה?" אני שואלת.
"איך זה ככה?" הוא זוקף את גבותיו בתמימות, כאילו לא יודע על מה אני מדברת.
"נו באמת. למה אתה לא מסכים שנתפצל? זה יהיה הרבה יותר טוב עבור שנינו."
"מממ... לא נראה לי."
"אתה רואה?!" אני מחווה בידי לעברו. "אתה כזה מנייאק! אתה חייב לעשות לי חיים קשים, אתה לא יכול להניח לי. לא משנה מה אני עושה אתה חייב להרוס לי! למה?! למה אתה חייב להיות כזה חרא יהיר ומתנשא עם חיוך זחוח ומפגר?! למה אתה חייב לאמלל לי את החיים?!
הבנתי, אתה לא סובל אותי. זה הדדי. אבל למה אתה לא יכול להניח לי?! למה אתה עושה הכל בכדי להוציא אותי מדעתי?! אתה פשוט-"
לפתע הוא חופן את לסתי ומטיח את שפתיו על שלי.
אני נדחקת לאחור עד שאני נתקלת בקיר ומשתנקת בהפתעה. אך אני לא עוצרת בעדו.
שפתיי נפשקות מעצמן ונותנות ללשונו לחדור אל פי. ידיי עולות מעלה ואוחזות בכתפיו הרחבות ואני מנשקת אותו בחזרה, לא שולטת במעשיי.
עקצוצים מתחילים בין ירכיי ואני מצמידה את רגליי אחת לשנייה, קצב פעימות הלב שלי מאיץ ואני מתמסרת לנשיקה כאילו תהייה האחרונה בחיי.
הטעם שלו מעקצץ ואני רוצה ממנו עוד.
אני לא אמורה לרצות ממנו, לרצות אותו.
אך כשפתיו פוגשות שוב בשלי אני מאבדת כל טיפת הגיון שעוד נותרה בי.
אני יודעת שאתחרט על זה אחר כך ושהמבוכה בינינו תגבור, אך בזה הרגע אני לא חושבת על זה בכלל.
אני מקרבת אותו אליי ומעמיקה את הנשיקה והוא לפתע מתרחק.
נשימתי נעצרת ואני פוערת את עיניי כשהוא מגחך. "מצאתי דרך להשתיק אותך."
אני פוערת את פי בתדהמה ומצמצמת את עיניי לעברו. "אתה לא-" אני אומרת כלא מאמינה.
"אתה לא יכול לעשות את זה!" אני צועקת בלחש ומתנשפת, מנסה להסדיר את נשימתי.
"אה כן? כי אני חושב שהרגע עשיתי." הוא מחייך בזחיחות ואני דוחפת אותו בכדי לעקוף אותו וללכת בחזרה לכיתה, אך הוא לא זז.
"תתרחק." אני מסננת מבעד לשיניים חשוקות.
"את חמודה כשאת מנסה להיות אגרסיבית." הוא מגחך בלעג ואני מרגישה שלחיי בוערות.
"תחכה עד שאנשוך אותך ונראה אם עדיין תגיד את זה."
"אני מחכה." עיניו מבזיקות לעברי.
"מה?" אני מכווצת את גבותיי בבילבול.
"תנשכי אותי."
אני צוחקת בקול כלא מאמינה. "אני חושבת שלילי עושה עבודה דיי טובה, אתה לא צריך אותי." אני מעבירה את מבטי אל הסימן שבצווארו ובוחנת אותו לרגע.
אני תוהה איך תרגיש התחושה להניח את פי על צווארו ולנשוך אותו, איזה קולות הוא ישמיע.
אך אני מייד ממצמצת בעיניי וחוזרת להביט בפניו.
"אנחנו צריכים לחזור לשיעור." אני אומרת ברצינות ובולעת את רוקי.
הוא זז ומפנה לי את הדרך. "אחרייך. אבל תזהרי, אני עלול לנשוך."
אני מתעלמת מהערה שלו אף על פי שהכוונה מאחוריה מסקרנת אותי ואנחנו נכנסים לכיתה.
גברת סמית קוראת לנו אלייה ואנחנו ניגשים לשולחנה.
"זה לא מקובל עליי שאתם יוצאים מהכיתה ללא רשות." היא גוערת בנו ומכווצת את גבותייה בכעס.
"מצטערת," אני ממלמלת.
"תשבו במקום ותעבדו על העבודה שלכם. אין לכם עוד הרבה זמן."
נותר שבוע להגשת העבודה ולא הכנו אפילו לא מחצית ממנה.
"אני לא רוצה לעבוד איתו." אני רוטנת ומחווה בידי אל ליאו שעומד על ידי.
"ג'ולייט, חשבתי שדיברנו על זה לפני רגע. אם את רוצה להתפצל גם ליאו צריך לאשר זאת."
אני נאנחת בתסכול ואנחנו מתיישבים בשולחן הפנוי מאחור.
"אפשר להבין מה הבעיה שלך שכל אחד יכין את העבודה לבדו?"
"אני לא רוצה לעבוד כפול." הוא אומר בפשטות וזה נשמע הגיוני מכדי להתווכח.
אני לא יכולה שלא לחוש במבטה של לילי ננעץ בגבי ואני מסתובבת אליה ומגלה שהיא אכן נועצת בי מבטים.
היא חושקת את שינייה כשמבטינו נפגשים ואני מחייכת אליה בשנאה וזוקפת לעברה אצבע משולשת.
היא פוערת את פיה בתדהמה ואני מסתובבת בחזרה ופונה אל ליאו. "אתה יכול לאלף את הכלבה שלך ולהסביר לה שלנעוץ מבטים זה לא מנומס?"
"על מי את מדברת?"
"אתה יודע בדיוק על מי אני מדברת. על הכלבה הלא מאולפת שלך." אני שולחת מבט חטוף לעבר לילי ואז חוזרת להביט בו. "והסימן הזה שהיא עשתה לך על הצוואר..." אני מצקצקת בלשוני ומנידה בראשי. "אני מציעה לך לשים לה מחסום פה."
הוא מגחך ועיניו מבזיקות לעברי.
"אבל אז איך אוכל להשתמש בפה שלה?" הוא שואל בזימתיות.
אני מעווה את פניי בגועל. "שכחתי לרגע שגם אתה כלב." אני אומרת ופותחת את התיק שלי בכדי להוציא את העבודה, אך היא לא שם.
"שיט," אני מלמלת.
אני מתיישרת מול ליאו. "שכחתי את העבודה בבית." אני נאנחת בתסכול.
"אני מניח שנאלץ להמשיך אותה אחר הצהריים." הוא אומר וחיוך קטן מותח את זווית פיו.
"בסדר," אני מסכימה משום שלא נותר לנו הרבה זמן והציון חשוב לתעודה שלי.
"אבל אני חושבת שכדאי שנעבוד במקום ציבורי. פארק, מסעדה..."
"פוחדת שלא תוכלי לשלוט בעצמך כשאת סגורה איתי לבד בחדר?" הוא מגחך.
"כן, בטח." אני מגלגלת את עיניי ורושפת בזעף.
הוא צודק.
אני מאבדת את השליטה כשאני בקרבתו, במובן הכי רע שיש.
"יופי. אז אם אין בעיה, תהיי אצלי בשש."
לפני שאני מספיקה למחות הצלצול נשמע והוא יוצא מהכיתה. נעלם כלא היה.
אני מתרוממת מהכיסא, תולה את התיק על כתפי וצועדת לעבר היילי.
"מה זה היה? משבר בעבודה?" היא זוקרת לעברי גבה ומשלבת את ידייה על חזה.
"א... אני פשוט... הוא לא היה מוכן להתפצל ולעשות עבודות נפרדות אז התעמתתי איתו בחוץ." אני מעוותת את האמת.
"אה..." היא מהנהנת, בולעת את השקר שלי.
"והוא הסכים בסוף?"
"לא." אני עונה בכעס.
הוא נישק אותי.
אני שונאת את השליטה שיש לו עליי.
הוא נישק אותי כדי להשתיק אותי, וזה עבד.
נתתי לו לנשק אותי, והוא וודאי צוחק עליי על כך שאני כל-כך קלה, כמו שאר הבנות, כמו לילי.
רק המחשבה שיש דמיון ביני לבין לילי גורמת לי לעוות את פניי בגועל.
"מנייאק..." היא ממלמלת ואנחנו יוצאות מהמבנה.
אין לך מושג אפילו כמה.
רוח צולפת בפניי ומעיפה את שיערי לכל עבר כשאנחנו יוצאות משערי בית הספר.
עיניי נעצרות על ליאו שעולה על אופנועו בחניית בית הספר.
לילי עומדת על ידו ואני נמלאת כעס כשאני רואה אותה חובשת את הקסדה שאני חבשתי בשבוע שעבר ועולה מאחוריו על האופנוע, כורכת את רגלייה סביבו וחובקת את גופו.
אגרופיי נקפצים לאגרופים מעצמם ואני חושקת את לסתי עד ששיניי חורקות.
לא אמור להיות לי אכפת, ואני מנסה לשכנע את עצמי שלא אכפת לי. אבל אכפת לי.
עיניו של ליאו לוכדות את שלי והוא מחייך בזחיחות וחובש את הקסדה על ראשו.
אני מייד מסיטה את מבטי ממנו וחוזרת לדבר עם היילי.
"איך זה לעבוד עם ג'קסון?" אני שואלת אותה כשאנחנו צועדות אל עבר תחנת האוטובוס.
"זה בסדר. הוא חמוד אני מניחה." היא אומרת ולחייה נצבעות בורוד.
"היילי... את מסמיקה." אני מציינת.
"טוב, הוא ממש חמוד, ומעולה במיטה." היא מודה ומצחקקת.
"מתי הספקת לעזאזל?!" אני מצחקקת גם כן ומתיישבת בספסל בתחנה.
אם היא רק הייתה יודעת מה אני הספקתי...
היא מתיישבת על ידי. "זה פשוט קרה, את לא תביני."
הו, אני מבינה בהחלט, יותר משנראה לך.
גם אני לא תכננתי אף לא לרגע להכנס למיטה של ליאו גריי, זה פשוט קרה.
וזו כנראה הייתה הטעות הגדולה ביותר שעשיתי בחיי.
__________________________________

הייייי!!!❤️
זה הפרק האהוב עליי עד עכשיו נראה לי😍🔥
מקווה שאהבתם ואם כן אשמח שתדרגו ותגיבו מה דעתכם על הפרק🙏🏻
וכן, אני מעלה את זה בשלוש ורבע בלילה😭
(פרק הבא ב200 דירוגים)