שונאים מאהבה

פרק 39

ג'ולייט

משב רוח קרה מצליף בפניי ומרעיד את גופי כשאופנועו של ליאו חותך את התנועה בכביש במהירות שיא שגורמת לליבי לזנק בחזי מרוב בעתה.
אף שאני רגילה להרגליי הנהיגה הפזיזים שלו, כעת המהירות בה הוא נוסע מואצת ומהירה מהרגיל, כאילו מנסה לברוח ממשהו וחושב שנסיעה במהירות יתרה והרבה מעבר למותרת תועיל לו בכך.
רגלינו כרוכות אלה באלה, שיערי מתנופף לכל עבר, חוסם את שדה ראייתי שגם ככה מוגבל בגלל הקסדה שעל ראשי, ואני מרגישה בקול הכלוא בגרוני שרוצה להיחלץ החוצה ולצרוח מרוב הפחד שתוקף אותי.
אני מהדקת את זרועותיי סביב בטנו הנוקשה של ליאו עד שלא נותר עוד מרווח בין גופינו, מנצלת את המצב בכדי לגעת בו, להרגיש אותו ולהבהיר לו באחיזתי החזקה שאין ברצוני להותיר לו לעזוב, לעולם.
אני יכולה לחוש במתח שאגור בשריריו הדרוכים, במתח שגופו משדר כלפיי חוץ, וחשדיי בנוגע למה שקרה קודם לכן בבית הספר, לגביי האופן בו הוא ניסה להתחמק ולברוח ממני כאילו יודע משהו שאני לא, רק מתחזקים.
לא פעם הוא עשה זאת, ניסה להיאטם בפניי ועטה מסכה אדישה ומרוחקת בכדי לנסות להרחיק אותי ממנו, אך חשבתי שבנקודה הזו במערכת היחסים שנבנתה ביננו, הדברים יראו אחרת ולא אצטרך לסבול מהתנהגות כזו מצידו.
כמובן שחושיי טעו וזה לא כך כפי שקיוויתי שיהיה.
כל מחשבה שלילית ומדאיגה שמנסה למנוע את שלוותי נעלמת בין רעשיי הצופרים וההתלהמויות הקולניות שנשמעות אחרינו כשאנחנו שועטים במהרה ברחוב הסואן, חולפים על פניי בנייני המשרד גבוהיי הקומות, גורדי השחקים היוקרתיים וחנויות המסחר הרבות ששוכנות במנהטן, ליבה של העיר ניו-יורק.
אני מניחה את ראשי על גבו הרחב של ליאו ומתרפקת עליו בנינוחות חסרת דאגות, נאחזת במעט הרוגע שהוא מסב לי.
אנחנו משתלבים בתנועה על גשר מנהטן, בין קורות המתכת הכסופות שניצבות מצדיו של הגשר ונתמכות בשלשלאות ברזל, והנוף מרהיב ביופיו כשאני משקיפה מלמעלה אל האופק.
האיסט ריבר נפרס מצדנו לאורכו של הגשר הארוך, היישר ממפרץ ניו יורק ועד ללונג איילנד, המים גואים בשצף חזק וסוער כיאה למזג האוויר הקריר, והעיר נעשת קטנה יותר בכל שנייה שעוברת ככל שאנחנו מתרחקים.
הבריזה נושבת על פניי כמעין ליטוף רך ומדגדג, ליבי נפעם בחוזקה, ואני מחייכת חיוך רחב באושר צרוף כשאנחנו חוצים את המעבר העצום שניצב באמצעו של הגשר ונישא לגובה של כעשרות מטרים.
ריגוש מסחרר ומשונה ניצת בבטני בשל התחושה האסורה של לברוח כך יחד איתו באופן פזיז לחלוטין, ללא יעד נסיעה או תכלית מסויימת, סתם ככה בלהט הרגע.
מעולם לא עשיתי בעבר משהו כמו לברוח מבית הספר במהלך יום לימודים או לצאת מהעיר מבלי ליידע אף אחד, אך כשזה נוגע לליאו, מעשיי מקדימים את חשיבתי. אני פועלת, ורק אז מבינה את החשיבות של מעשיי.
אני נאנחת כשההבנה נופלת עליי.
כבר תקופה שאני מנסה לרסן את הרגשות העזים שיש לי כלפיו כיוון שאני יודעת שאין ביכולתי עדיין לסמוך עליו או להאמין לכל מה שיגיד לי, אך כצפוי, ברגע האמת אני נותנת לו להוביל אותי גם אל הלא נודע, מה שמובטח כטעות שאתחרט עלייה במוקדם או במאוחר.
אני מחליטה להפיג את הדממה המותחת בכדי להשקיט את הקול הקטן בראשי הטרוד שמזכיר לי שמשהו עומד להתפקשש בדרך כלשהי ושכל תקוותי בנוגע לקשר הזה יתנפצו אל מול עיניי כשזה יקרה.
"אז, לאן אנחנו נוסעים?" אני שואלת בקול רם בכדי שקולי ישמע מעבר לקסדה האטומה.
"לאן שתרצי." אני יכולה לשמוע בקולו שמשהו עדיין מעסיק אותו ומטריד את מחשבותיו, וצער ממלא אותי כיוון שאין ביודעי מה עובר עליו ואין לי את האפשרות לעזור לו כך.
"אנחנו יכולים ללכת לחוף הים?" אני פולטת את הרעיון הראשון שעולה בדעתי, ומתחרטת מייד, כיוון שמה רעיון מטופש יותר מללכת לחוף הים באמצע נובמבר, אך להפתעתי הרבה, ליאו לא שולל את ההצעה שלי.
הוא מסובב את ראשו אליי לרגע מהיר ואז מפנה את מבטו בחזרה אל הכביש. "לחוף?" הוא חוזר, נשמע מופתע מהבחירה האקראית, אך באותה מידה גם מסוקרן.
אני מהססת לרגע לפני שאני אומרת, "כן," בקול יציב. "אם זה לא מוצא חן בענייך אפשר ללכת למקום אחר." אני ממהרת להגיד.
"לא, זה מוצא חן בעיניי."
אני מוצאת את עצמי מחייכת חיוך מטופש לנוכח מילותיו שמשקפות את הצד הרך יותר שלו - ששונה לחלוטין מהצד הנוקשה שלו ששיקף בפניי קודם לכן - ומודה על כך שהוא לא יכול לראותי, לראות כמה בר השפעה הוא על מצב הרוח שלי.
ראשי מעוות את דבריו לפי מה שהיה רוצה לשמוע-
את מוצאת חן בעיניי.
אלוהים, כמה הייתי רוצה שיגיד לי את המילים הללו עכשיו, רק בכדי לדעת שהוא לא התחרט על הדברים שאמר לי אתמול, על הדברים שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי שיגיד לי בקול.
הוא היה חשוף, כן, ואמיתי, ודיבר אליי מהרגש לראשונה בכל משך זמן היכרותי איתו, ועכשיו, הוא מתנהג באופן משונה- בוחר לתפוס מרחק ממני, או לפחות מנסה לעשות זאת.
אני לא יודעת את שעל ליבו, אך אני יודעת שהוא מסתיר ממני דבר מה, ושלא אהיה מסוגלת לשאת בזה אם אאבד גם אותו בנוסף לאבדה של נואה.
אומנם אינני יודעת עדיין מה עלה בגורלו, אך איבדתי אותו בכל מובן אחר אם לא מוות.
איבדתי אותו במלואו כשהוצאתי אותו מחיי.
ואף שהבחירה בנוגע לאיך תראה המשך החברות שלנו הייתה נתונה לשליטתי, ידעתי כיצד עליי לפעול, גם כשחלק בי רצה לפעול בצורה אחרת.
הערך העצמי שלי לא יכל להיות נמוך יותר אילו הייתי נכנעת לרגשותיי הבוגדניים וסולחת לנואה על מעשיו.
אך יחד עם ההחלטה בה נקטתי, באה גם ההרגשה המעיקה שלא עוזבת אותי, החלל הריק שנוצר בליבי, שאני מפחדת שישאר כך לנצח ולא יאחה.
באותו הערב בו גיליתי את האמת, כשנואה עזב את ביתי, הרגשתי שחלק מליבי נלקח ממני יחד עם ליכתו, ומאז, לא משנה מה אני עושה בכדי להרגיש טוב יותר, דבר לא משפר את הרגשתי.
טוב, אולי יש דבר אחד שגורם לי להרגיש טוב יותר, מישהו אחד... אך כעת מתחיל לעלות בי החשש שבקרוב גם הוא לא יהיה.
עפעפיי נעשים כבדים, ואני מותירה לעצמי לעצום את עיניי לרגע קט רק בכדי לחדול את רצף המחשבות ולהנות מהנסיעה כמיטב יכולתי; מאוויר הסתיו הנעים שמכסה אותי מכל עבר כמו מעטפת ומהריח הטרי של הגשם שירד עד לא מזמן, כשעוד הייתה עדה לכך בכיתה.