שונאים מאהבה

פרק 41

ג'ולייט

סוף השבוע חלף לאט מהרגיל כאילו שהעולם עצר מלכת, ולא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי להפיג את המתח שמילא את גופי עד כלות.
ישבתי על כיסא הנדנדה המגולף עץ מהגוני בגינה האחורית של ביתי, תחבתי לאוזניי אוזניות חוט שחוברו לנייד שלי והאזנתי למוזיקה כשהמשכתי לקרוא את הספר 'רומיאו ויוליה' מהנקודה בה עצרתי לפני מספר ימים במטרה לסיים אותו.
אך כשלתי לעשות זאת כשאיבדתי את המיקוד שלי והרמתי את הנייד שלי לאחר כל חמש דקות רצופות של קריאה בכדי לבדוק אם התקבלו אליו מסרונים חדשים מנואה או מליאו. לשווא. שניהם לא יצרו עימי קשר.
השקט שהגיע מצידם היה בלתי נסבל עד למצב שלא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר.
כל מחשבה שהופיעה בראשי הובלה מייד לחזור בחזרה לאותו הנושא ממנו ניסיתי לשכוח.
לכן, שכשהלכתי לביתה של היילי במהלך סוף השבוע שהיה קרב להיגמר, השארתי את הטלפון שלי בבית במכוון רק כדי שלא אוכל עוד להביט במסך בציפייה להודעות שלא יגיעו.
ידעתי שזה לא יוביל לשום מקום מלבד לאכזבה מרה.
אך גם כך, המטרד לא עזב אותי.
אי הוודאות והעובדה שלא ידעתי מה עמד לבוא לא הותירה לי מנוח.
מייד לאחר המפגש עם נואה בבית החולים, עלו בי הרבה מחשבות ותהיות לגביי כל הקשר שלנו ולכיצד הדברים יתגלגלו כשהוא יחשף, אך יותר מכל, הייתי בטוחה ללא ספק שאני יודעת מה תהייה הבחירה שלו.
הנחתי שהוא יעדכן אותי בהמשך היום לגביי החלטתו בלית ברירה כיוון שהשעון תקתק ולא היה טעם בלמשוך את הזמן, אלא שהוא לא עשה זאת, גם לא בימים שלאחר מכן.
לא ידעתי מדוע. שלל של אפשרויות חלפו במוחי, אך על פי היכרותי איתו, ההיעלמות שלו העידה כי הוא כנראה מחפש דרך מילוט שתעזור לו להתחמק מלהתמודד עם השלכות מעשיו ואף להפיל את האשמה על מישהו אחר כהרגלו.
שנאתי את התחושה האיומה שכרסמה בי מבפנים, זו שהזכירה לי כי בעיניו לא באמת הייתי שווה את ההתנצלות הזאת, וכי היא נאמרה אך ורק מתוך אינטרס אישי כדי שאסלח לו ורגשות האשם יוסרו ממנו.
המעשים שלו בזה אחר זה הוכיחו לי שהוא לא מצטער על דבר ממה שעשה לי ואף היה נוקט בצעדים חמורים יותר בקלות דעת, בלי שום בעיה.
למען התגמול המתאים הוא וודאי גם היה שובר אותי עד הרס מוחלט.
לא שהוא כבר לא ניסה לעשות זאת, בכוונת זדון מוחלטת.
לא ידעתי על מי כעסתי יותר, עליו או על עצמי, כיוון שלא הפסקתי לקוות לראות ממנו סימן ולו הכי קטן לכך שהוא באמת מתחרט.
לכך שהוא באמת אהב אותי, כפי שאני אותו.
אך אף תקוותי שמעולם לא פסקו וכנראה שגם לעולם לא יפסקו, כבר צפיתי עוד קודם את ההתנהגות שלו ואת הדרך בה הגיב לדבריי, ולכן נחסכה ממני האכזבה שעד לא מזמן נהגתי להרגיש.
השלמתי באופן סופי עם תום עידן החברות שלנו, ואף הצביטה בליבי הייתי מוכנה לעידן החדש שעמד להגיע- בו אנחנו בדיוק ההפך מחברים ולא אהסס לעמוד על שלי ולהשיב מלחמה אם יעז לנסות להוות עליי איום או לפגוע בי ובאנשים שאני אוהבת בכל דרך שהיא.
הדבר היחידי ממנו חששתי היה שאצטרך להעיד נגדו ולהתעמת עימו אם לא יקבל על עצמו את אחת הבחירות ויחליט לפעול כנגד אשמותיי.
ידעתי שאם לא אקבל ממנו מענה בקרוב אאלץ לעלות מחדש את המקרה שקיוויתי שאוכל להשאיר מאחוריי, ולא רציתי בזה.
העדפתי להשכיח ממני את העבר ולא לתת לו עוד להשפיע על חיי.
אומנם מצד אחד רציתי שנואה יקבל את שמגיע לו, שיכאב לו כפי שכאב לי במשך השבועיים האחרונים, אך מהצד השני לא רציתי להרגיש מטומטמת כפי שהרגשתי אז בחדר המנהלת לפני שנתיים, כשהטלתי את האשמה על ליאו בלי הוכחות מספקות למעט שהשתעשע איתי במלתחות באותו היום, וללא הועיל, הסיפור נסגר ונשכח והדבר רק הוביל לעויינות מייסרת של שנים.
אם לא היה מדובר בחיו של ליאו ובכיצד הם עלולים להשתנות, רוב הסיכויים שהייתי משאירה את המצב כמו שהוא, ממשיכה לחיות את חיי כרגיל וגוברת על העובדה שנואה לא יקבל את עונשו וצדק לא יעשה עבורי.
אך כיוון שהעתיד של ליאו - והעתיד שצופן לנו יחד בפרט - נמצאים על הכף ועומדים להיכרע, לא היססתי לצודד לו ולעשות הכל בכדי שיחלץ מהמצב אליו הוא נקלע.
באשמתי.
אילו הייתי הולכת לדווח על נואה ברגע שנודע לי שזה היה הוא כפי שליאו הזהיר אותי, כל התקרית האלימה הייתה יכולה להימנע, וכך גם ההמשכיות לה.
ובדיוק כמו עם ההדחקות וההכחשות שלפיהן אני בוחרת לפעול במרבית הפעמים שאני נקלעת לסיטואציות לא נעימות, גם הפעם לא נפטרתי מלעשות את מה שהיה צריך להיעשות, רק דחיתי את המועד בעוד שכובד הבעיה רק גדל.
כיוון שנותרו רק עוד כמה שעות בודדות עד לסיומו של סוף השבוע, כבר עברתי על אוסף ההוכחות המפלילות שהעלתי למחשב שלי, בינהן עשרות ההודעות שמצאתי בנייד שלו המעידות על עשיית המעשה וההקלטה הטרייה שנוספה אליהן.
נשמתי עמוקות והכנתי את עצמי נפשית לרגע שבו אאלץ להשתמש בחומרים האלו, אך כשהנייד שלי זמזם ברטט והתראה מנואה זינקה בחלקו העליו של המסך, מיהרתי להרים אותו וגיליתי הודעה מתומצתת בת שלוש מילים-
עשיתי את זה.
לא הייתי צריכה יותר משלושת המילים הללו כדי להבין למה הוא התכוון.
הקלה מיידית שטפה את גופי וכל מתיחותי רגעה בין רגע כשהבנתי שהוא לא הצליח להימנע מלמלא אחר דרישתי כפי שוודאי ניסה.
אך באותה העת, גם לא סמכתי על דבריו כלל ואף פקפקתי בהם בחוסר אמון מוחלט.
ידעתי שלא יכלתי ללהאמין לו בקלות שכזו אחריי שניצל את האמון שלי לרעה במשך זמן כה רב.
לכן, לא התרצתי מהודעתו והחלטתי לחכות עד שאראה זאת במו עיניי, עד שאראה אותו במו עיניי.
וזה בדיוק מה שאני עושה ברגעים אלו.
תלמידים מתחילים לנהור אל תוך האוטובוס ולמלא את מקומות הישיבה בזה אחר זה, בעוד שמבטי נותר מקובע בקדמה כשאני מציצה מעבר למושב שמלפניי בכדי לראות את כל מי שמגיח פנימה בפתח.
עורי מעקצץ מרוב ציפייה ממושכת בעוד שבטני מתכווצת בשל התחושות המעורבות שמביאות איתן המחשבות שרצות בראשי.
שבוע חלף מאז המפגש האחרון שלי עם ליאו ואין דבר שאני חופצת בו יותר ברגעים אלו מאשר לראותו ולהרגיש בו לצידי, ממלא בחזרה את מקומו בחיי אחריי שחסרונו השפיע עליי יותר משהייתי רוצה.
אך יחד עם כל הציפייה שניצתת בבטני, יתכן ואכזבה מוחצת תגיע במידה ונואה שיקר לי רק בכדי להרוויח עוד זמן.
אני יודעת היטב שהוא מסוגל לכך, כיוון שאין לו הרבה להפסיד, אבל אני נוטה להאמין שהוא לא היה פועל בצורה שכזו כי הוא יודע באיזו קלות אני יכולה לסבך אותו בעזרת הראיות שאני מחזיקה נגדו אם אראה זאת לנכון.
"הטיול הזה הולך להיות אדיר!" היילי צוהלת במושב לצידי, בועטת ברגלייה בהתלהבות שיא על שטיח האוטובוס המרופט.
"זה יהיה הטיול הכי-טוב-אבר!" היא דוחקת בי בכתפה ובעל כורחי אני מפנה את מבטי אלייה, נאלצת להתיק את עיניי מהנקודה עליהן התבייתו בנחישות בחיפוש אחר בואו, שיתכן ולא יגיע.
"כן," אני מחייכת אלייה חיוך רופה במתיחות בעוד שעייני מתרוצצות באי נחת בין פנייה לבין היכן שהשתהו רגע לפני.
ליבי נחמץ כשאני מבחינה בכך שאוטובוס מלא עד לכמעט אפיסת מקום, והוא עדיין לא נמצא כאן כשוודאי נעזוב את מגרש החנייה ונצא לדרך ממש בדקות הקרובות.
אני לוגמת את משקה הלאטה שלי מכוס הקרטון שאני אוחזת בכפות ידיי עטויות הכפפות ומשתהה לרגע כשהנוזל החם מחלחל במורד הגרון שלי. "הכי-טוב-אבר."
כשהתבשרתי לראשונה על הטיול השנתי אליו השכבה הבוגרת יוצאת דרך מסגרת בית הספר, לא יכולתי שלא לשמוח עד הגג.
פרט לכך שזה עומד להיות הטיול האחרון שלנו השנה ובכלל כתלמידים בבית ספר, כיוון שבקרוב מזג האוויר יהיה קר מידיי בכדי שטיול ולינה בחוץ יתאפשרו להיעשות, וכשהחורף יגמר והטמפרטורות יעלו זו כבר תהייה סופה של שנת הלימודים ורובנו נתמקד בדברים חשובים יותר כמו גיוס כספים לנשף הסיום שקרב ובא, הגשת מועמדויות לקולג'ים ואונברסיטאות והיערכות לחיים העצמאיים שלנו כבוגרי תיכון, ראיתי בטיול הזה הזדמנות להוות כמקור תשומת הלב שלי בימים אלו במטרה שדעתי תוסח לזמן מה וראשי ישקט מהמחשבות והדאגות שמפריעות לשלווה ולשקט להם אני מייחלת.
"אני יכולה?" היילי מחווה בראשה אל כוס הקפה שבחיקי ולא מחכה למענה כשהיא מחלצת אותה מאחיזתי ולוגמת ממנה. "החרא הזה טוב." היא מלקקת משפתייה את שארית הקצף שנותרה עליהן ומשיבה את הכוס לידיי שנותרו באותו המקום בו היו.
"כן," אני מסכימה ועוצמת את עיניי לרגע, מתענגת על חום האדים שעולים מהכוס. "כבר שכחתי שאמא שלי בעלת מסעדה ויודעת להכין את הקפה הכי טעים בעולם." אני מטה את הכוס אל שפתיי ולוקחת לגימה נוספת, מתרווחת על המושב ומותירה לגופי להירפות בהנאה רגעית שנגמרת במהירות בה התחילה.
"ידעתי שהפחדן הזה לא יבוא." היילי מסננת בזעף כשהיא מפנה את מבטה לאחור.
עיניי עוקבות אחר שלה ונעצרות על קבוצת שחקני נבחרת הפוטבול של התיכון היושבים בספסלים האחוריים של האוטובוס יחד עם בחורות העידוד, כשנואה לא נמצא בינהם כפי שכבר ידעתי.
"אבל אני לא מופתעת אחריי מה שעשית לו," מוסיפה היילי בעליצות כששפתה נמתחת לכדי חיוך. "זה היה ג-א-ו-נ-י."
הדרך בה היא מדגישה כל הבהרה מעלה גיחוך על שפתיי.
לאחר הביקור שלי אצל נואה בבית החולים, לא יכולתי שלא לספר להיילי על כיצד התוכנית שלי עברה בהצלחה- כיצד תמרנתי אותו שאני מתכוונת לסלוח לו ובכך ההודאה שקיוויתי שאצליח לחלץ ממנו הושגה לידיי.
השמטתי את ההקשר של ליאו לכל העניין ואת זה שדרשתי בין היתר מנואה שידאג שיוסרו מליאו ההאשמות ושהוא יחזור ללימודים כיוון שלא רציתי לעורר את חשדה, ידעתי שההתנהגות שלי לאחרונה הייתה יוצאת דופן גם ככה ושעדיף שאמנע מלהזכיר את שמו של ליאו אם לא בצורך בכדי שלא תקשר בין הדברים.
אך מלבד זאת לא החמצתי לספר לה שום פרט. הייתי גאה בעצמי כל-כך על שאזרתי אומץ לעמוד מולו ולפעול למען עצמי אחריי שכל חיי הורגלתי לקבל דברים כפי שהם ולספוג אותם גם במידה ופגעו בי אנושות.
"דחקת אותו לפינה בלי להתאמץ בכלל ועכשיו הוא לא יעז להראות את הפרצוף תחת שלו לידך. הביצים שלו בטח משקשקות." שמץ של צחוק נשמע בקולה של היילי, אך הבעתה מזדעפת בסלידה טהורה. "איך לא עליתי על זה שהוא חתיכת חרא במשך כל הזמן הזה?" היא רושפת ומנידה בראשה. "הוא עבד עלינו בעיניים שנתיים שלמות!" היא משפילה את מבטה לחיקה כאילו עדיין מתקשה לעכל, אף שהמידע נגלה לנו כבר לפני יותר משבוע.
נראה כי רק בימים האחרונים, כשנודע לה שהסכנה הממשית שהושקפה לחיו של נואה הוסרה וכי אין בו חרטה על מעשיו, היא מותירה לזעמה האצור בנושא להתבטא החוצה.
היא מעסה את רקותייה ומחמיצה פנים. "שכחי מזה," היא יורקת את המילים במרירות ומיישרה אליי מבט, "הוא לא שווה שנחשוב עליו אפילו," היא מסננת בתיעוב מבעד ללסת חשוקה, "שיזדיין."
אני מפטירה גיחוך לנוכח השינוי ברוחה. "שיזדיין," אני מסכימה נחרצות, אך קופאת במקום כשלפתע האוויר נעשה סמיך באופן משונה שמקשה עליי לנשום, ואני נעשת מודעת לנוכחות של מישהו הנמצא בקרבת מקום.
אני לא צריכה לחשוב אף לא לרגע בכדי להבין מי זה. גופי כבר יודע לזהות את נוכחותו כאילו הורגל לחוש בקרבתו.
אני שואפת בחדות כשריאותיי מתכווצות במאמץ ומתקשות להכניס אוויר.
מהלומות ליבי גוברות בחוזקה כשאני מרגישה בו מתקרב, מאזינה באדיקות לרחש הצעדים הגובר.
אני בולעת רוק ונושכת את שפתי התחתונה בהתלבטות פנימית כשאני מתקשה לפעול, מתקשה לפקוד על ראשי המורכן להתרומם מעלה מהחשש שאגלה כי חושיי שגו והוא לא באמת נמצא כאן, מהחשש ששוב אתאכזב, כי עד הלום חושיי הטעו אותי פעם אחר פעם.
אני מהססת לרגע ארוך כשעיניי משתהות על מגפיי הבלנסטון המרופטות שעל רגליי, אך לבסוף בוחרת להקשיב להרגשתי וללכת על פיה וזוקפת את ראשי בחדות לפני שאחשוב על זה יותר מידיי ואחזור בהחלטתי.
נשימתי נעתקת בגרוני כשעיניי פוגשות באותן עיניים ירוקות ועוצרות נשימה, נעוצות בי כשהוא צועד קדימה.
ידעתי. תחושת הבטן שלי לא הוליכה אותי שולל, הפעם.
עיניי נשבות אל תוך עיניו שמביטות בי מבעד לכובע הסווטשירט שמסוכך מעליהן ומטיל עליהן צל, משווה להן מראה אפל וכהה מהרגיל, בעוד שהוא ממשיך לפסוע קדימה.
נשימתי נעשת כבדה יותר ויתר עם כל צעד נוסף שלו לכיווני.
אני מצמידה את רגליי זו לזו כשכל גופי מתלהט בסומק שמטפס עד ללחיי לאור מבטו שסורק אותי, מפיח בי מחדש את כל אותם רגשות שכבו בי בפתאומיות יחד עם היעלמותו ומאיר את עולמי כאילו היה חשוך באופן מוחלט לפני כן.
אלוהים, מעולם לא שמחתי לראות מישהו כך לפני כן.
אוויר נפלט במבין שפתיי בהקלה רווחת כשאני מבינה שהתוכנית שלי עבדה, שהאיום הממשי על חיו כאדם חופשי הוסר באופן רשמי והוא חוזר ללימודים כרגיל כאילו שדבר לא קרה.
כל הציפייה שנאגרה בתוכי במהלך סוף השבוע מתנקזת לרגע הזה, לו חיכיתי כל-כך.
אני נאבקת ללא הועיל בזוויות שפתיי שנמתחות לכדי חיוך קטן באופן בלתי נשלט, אילו זוויות שפתיו גם הן מתעקלות מעלה בחזרה באופן שובה לב שמסחרר את חושיי וגורם לי להינמס במושב כאילו הייתי שלגון קרח ביום קיץ שמשי ולוהט במיוחד.
"הנה החבר שלך," היילי לוחשת לצידי כשהיא משחקת עם קצווה תועה שנחלצה מהצמה שלה, מלפפת אותה סביב אצבעה.
ליבי צונח לתחתונים ואני נתקפת בהלה כשהמילים מגיעות אל אוזניי ומהדהדות בראשי.
"מה?!" אני מתפרצת באימה ומסיטה אלייה את מבטי החרד בבת אחת. קולי עולה לאוקטבה גבוהה שמסגירה את הפאניקה בה אני נתונה ברגעים אלו. "הוא לא חבר שלי, על מה את מדברת?" אני מוחה בלחישה נחרצת, מחסירה נשימה בעוד שרגליי מתחילות לרעוד ושפתיי מתהדקות במתיחות.
שיט.
אני בולעת רוק בכבדות.
היא יודעת? איך? לא. זה לא יכול להיות-
"תרגעי, צוחקים איתך," היא אומרת בעליצות ומחניקה גיחוך, "אפשר לחשוב, כאילו שאי פעם אחשוב שאתם חברים. מה נבהלת?" עינייה סורקות את פניי החיוורות בשעשוע.
היא צחקה.
אני נושמת לרווחה ומנידה בראשי בביטול. "כן, כן, אני יודעת," אני מכחכחת בגרוני בכדי להסוות את הלחץ המהוסס שעדיין פוקד את קולי, "כמובן שצחקת."
אני מרימה את עיניי מעלה ומחזירה את מבטי אל ליאו כשאני מרגישה בו קרוב מתמיד.
מבטינו מצטלבים לשבריר שנייה שאורכו מרגיש כמו נצח, רגע לפני שהוא חולף על פניי אל אחוריי האוטובוס.
אני נאנחת חרש במורת רוח כשהוא נעלם מזווית עיניי, ודחף טורדני מזדחל מתחת לעורי, דוחק בי לפעול.
אני מודעת היטב לכך שאנחנו צריכים לשמור על מרחק זה מזו ולא להיראות קרובים לנגד עינייהם של כולם בכדי שמערכת היחסים הזו תשאר דיסקרטית כפי שרציתי, אך בכל זאת, אני מוצאת את עצמי מתוסכלת מכך שלאחר כל היזע והמאמצים שהשקעתי בהחזרו אני נאלצת לראות אותו חולף על פניי ללא מילה, בלי אפשרות לעשות דבר בנידון כשכל מה שאני רוצה זה להיות במחיצתו, לנשק אותו ולהגיד לו כמה התגעגעתי אליו.
לעזאזל איתי. אני שוב נשמעת פתטית.
הוא אפילו לא סימס לי במשך הימים האחרונים, ואני זו שמחכה לו בכליון עיניים כמו חברה תלותית ונואשת שלא מעריכה את שווייה.
לעזאזל איתי, ולעזאזל איתו ועם המסרים הסותרים בהתנהגותו.
אני מקמצת שפתיים בזעף, מבולבלת מהניגוד בין היחס האדיש והמרוחק שהפגין כלפיי בשבוע האחרון, לבין עכשיו, כשאותו חיוך קטן שהחזיר לי קודם לכן מבזיק בראשי, מצית ניצוצות חמים בבטני.
"איך בכלל החזירו אותו לבית הספר כל-כך מהר? הוא כמעט הרג את נואה, זה לא הגיוני," היילי ממלמלת בהרהור, אילו אני יושבת לצידה בדריכות ומסיימת את תכולת כוס הקפה עד הטיפה האחרונה, מנצלת את ההזדמנות בכדי להימנע מלהגיב לדברייה, לא רוצה לפלוט משהו שיסגיר את הדרך בה קיבלתי את המידע או את הקרבה שלי אל ליאו.
עינייה נפערות לפתע וצליל השתנקות מבוהל נפלט מבין שפתייה. "את חושבת שההורים שלו שיחדו את הנהלת בית הספר?" היא שואלת בלחישה עניינית, מביטה מרותקת בעיניי, "הרי זה ידוע שהמשפחה שלו עשירה ברמות..." היא ממשיכה בנסיון לחלץ ממני רכילות שתעסיק אותה ותפיג את שיעמומה, אך אני רק מושכת בכתפיי באדישות בתקווה שתניח לנושא ושמו של ליאו לא יוזכר עוד בשיחה, כיוון שאני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר מלבדו, והעובדה שהיא מדברת עליו לא מועילה למצבי.
אני מפנה את ראשי לאחור בהיסוס לשמע הרעש שמגיע מעברו השני של האוטובוס ומאתרת את ליאו יושב לצד דין באחד מהספסלים האחוריים.
כשעיניי נתקלות בעיניו החודרות שכבר ממוקדות היישר בי כאילו יתר העולם לא קיים, אני שואפת בחדות וממהרת להסיט את המבט כשאותה תחושה מעקצצת מפציעה על עורי.
אלוהים אדירים.
אני מניחה את כף ידי על חזי, מרגישה את דופק ליבי המשתולל תחתה כשגופי כולו מודע לעיניו שנעוצות בי וראשי לא פוסק לשחזר את הדרך בה הביט בי, ו-וודאי מביט בי גם כעת.
אני שומטת את ראשי לאחור על משענת המושב, נאנחת ארוכות כשאני עוצמת את עיניי ומנסה לעשות סדר במחשבותיי.
בהצלחה לך ג'ולייט, אני מאחלת לעצמי, ספק בהומור, ספק בכוונה אמיתית, בעוד שהאוטובוס נע תחתיי, יוצא החוצה ממגרש החנייה אל עבר הכביש הראשי כשהנסיעה מתחילה.