שונאים מאהבה

פרק 40

ג'ולייט

אני נועצת את המזלג בסלט העוף שרכשתי קודם לכן ממזנון הצהריים של הקפיטריה, שאף ריחו המגרה אינו מעורר את תאבוני.
אך אני לא מופתעת מכך כלל.
במשך הימים האחרונים, בעוד שהחרדה שלי התלבתה, התיאבון שלי רק הלך ופחת.
הגעתי למצב שאני מתקשה לאכול ארוחה שלמה ביום.
ולא מפני שאני לא רעבה, אלא כי שמשהו כבד משקל מעיק על גופי, על מוחי ועל ליבי יחד מאז הפגישה האחרונה שלנו.
בדרך כלל ברגעי משבר התאבון שלי רק גדל ואני מסוגלת לחסל את כל תכולת המקרר כאילו אין מחר.
אך כעת זה שונה.
בימים אלו אני לא מצליחה להכניס דבר לפה ומוכרחה לאלץ את עצמי לעשות זאת.
אני מרגישה שהכל הפך חסר טעם ושדבר לא יוכל לחפות על הטעם המר שנצרב בגרוני ולגרום לי להרגיש מסופקת וחסרת דאגות.
רק הוא. והוא לא כאן.
בעל כורחי, אני מקרבת את המזלג אל פי ונוגסת ברצועת העוף שנעוצה בו, לועסת אותה בחוסר חשק.
שטפי המילים שבוקעים מפיה של היילי שיושבת מולי נתלים באוויר, נכנסים דרך אוזניי אך נעשים מעומעמים בראשי, כיוון שאני לא מצליחה למקד את הקשב שלי.
בכל פעם שאני מנסה לעשות זאת, אני כושלת שהמחשבות שלי נודדות באופן מיידי לכיוון אחר– אליו.
שלושה ימים כבר חלפו מאז ראיתי את ליאו לאחרונה – מאז אותו יום מסעיר בחוף שרץ במחשבותיי שוב ושוב בכל שעה ורגע נתון, מעלה בי אין ספור רגשות בכל פעם מחדש – והמטרד שהגיע בעקבות זאת ורובץ על כתפיי מאז באין מפריע לא נותן לי מנוח אף לא לרגע קט, מכרסם אותי מבפנים בדאגה אין סופית.
ליאו לא נראה בבית הספר בימים האחרונים ובקושי שמעתי ממנו מאז אותו היום, אך לא הופתעתי מכך, ידעתי שזה מה שעמד לבוא, ועם כמה שניסיתי להתכחש לזה, זה לא מנע מכך לקרות.
בדיוק כמו בימים הקודמים ליום הזה, גם הבוקר לא טרחתי לטפח תקוות שאראה אותו היום בכיתה.
הסיבה להיעדרותו ברורה לי ולא משאירה בי ספקות לאחר ששיתף אותי בכך שהשיחה עם סוזי שהייתה אמורה לשמש לו לעזר ולהקל את עונשו לא עברה בהצלחה.
עוד אז כשסיפר לי על כך הבנתי שהמציאות לה הייתי רגילה הולכת להשתנות על פיה לרעתנו בצורה הפכנית, ובדיוק כפי שחששתי, גם תיצור ביננו ריחוק.
בשלושת הימים האחרונים הוחלפו ביננו רק כמה מסרונים בודדים, והדחף להציף אותו בהודעות כמעט ניצח את יכולות האיפוק וההכלה שיש לי בסיטואצייה.
אך כיוון שידעתי שאלו ימים קשים עבורו, אספתי את עצמי בידיים והחלטתי שלא אשלח לו הודעות נוספות עד שהמצב יתבהר בנוגע לגורלו ובנוגע למערכת היחסים שלנו שתושפע מכך באופן בלתי נמנע.
מערכות יחסים רחוקות הן קשות ממילא, ולקחתי את זה בחשבון כשחשבתי על כך שיש סבירות גבוהה לכך שליאו ואני נלמד באוניברסיטאות ובקולג'ים שונים כי לא ידעתי לאן פניו ימעדו בסיום התיכון ורציתי להיות ערוכה לכל תרחיש אפשרי.
אך אם בעוד שאני אלמד ואתמחה בקולג' בתחום שאבחר, הוא ירצה מאסר בתא או יסגר במוסד לעבריינים צעירים, הסיכוי שמערכת היחסים הזו תחזיק מעמד הוא קלוש על גבול הלא אפשרי.
אולם למרות שהמזל נוטה לרעתנו באופן כמעט מוחץ, אני בכל זאת לא מסוגלת להיכנע ולהשלים עם העובדה שידיי כבולות ואין לי כיצד לעזור לו, לא מסוגלת להשלים עם המצב הנתון בידיעה שרק יחמיר יחד עם געגועיי אליו ככל שהזמן יעבור.
בדיוק כמו פצע פתוח שאמור להיאחות עם הזמן– אם הוא לא יקבל את הטיפול המקדים לו הוא נזקק, הוא לא ירפא כהלכה וישאיר אחריו עקבות, וכך גם עלול להיות עם ליבי המסכן ומלא התקוות, שמציאות כזו הוטחה בו ללא כל הכנה.
בראשי יש את ההבנה שזהו המצב הקיים ושעליי להתמודד עימו אף הקושי, אך ליבי מסרב בתוקף להכיר בתבוסה הזו אחריי שסוף סוף ידע כיצד זה מרגיש לפעום עבור מישהו.
עבורו.
ואף נסיונות ההכחשה שלי, בתוך תוכי אני מודעת לכך שאני מובילה את עצמי אל האבדון כשאני נמנעת מהכרה במצב ומייחלת למציאות אחרת– מציאות בה כל זה לא קרה – בה לי ולליאו הייתה הזדמנות אמיתית ללא תחבולות זדוניות ושקרים שגרמו לכל השתלשלות האירועים עד הלום וליריבות ביננו מלכתחילה.
כיוון שאין ביכולתי לקבל את המציאות שקרוב לוודאי תקרה– בה כיסאו של ליאו נותר ריק עד לסופה של שנת הלימודים ומייד אחרייה אני עוברת לחיות חיי מותרות; הולכת ללמוד בקולג' יוקרתי ומבלה מידיי יום בעוד שהוא לא יהיה לצידי, יאסר בתא מעופש מאחוריי סורג ובריח כאילו זה הוא מקומו.
אלוהים, אין סיכוי שאתן לזה לקרות.
אני מרגישה את בטני מתהפכת רק מהמחשבה עליו כלוא כך, חסר אונים כמו נער אבוד שיצריו השתלטו עליו.
לפני שנתיים, כשהמקרה היה בשיאו – כלחשושים וצחקוקים הופנו לכיווני בכל פינה ומקום בו דרכתי, כשהתעקשתי לתעב את ליאו במחשבה שהוא זה שהפיץ את התמונה ושנאתי את עצמי על שהייתי פגיעה וחלשה כל-כך, מובסת, כשהתיק נסגר מחוסר ראיות מספקות –
אז, באותה התקופה, המראה שלו בבית הסוהר במדים בצבע כתום היה הדבר שהכי ייחלתי לראות.
רציתי, השתוקקתי, להיות עדה לכך ואף לגרום לנפילתו באופן אישי אחריי שהתנהג כאילו יכל לעשות כל מה שהיה ברצונו גם אם זה היה על חשבונם של אחרים.
על החשבון שלי.
כל מה שרציתי היה שהתפקידים שלנו יתחלפו– שהוא יקבל את העונש המגיע לו, ואני אקבל את שלוות הנפש שהגיעה לי, כי רציתי בה כל-כך, יותר מכל דבר אחר.
רציתי להפסיק לטרוח עם העמדת הפנים ועם החוסן שהתאמצתי לשדר כשבפנים הייתי סדוקה והרוסה.
רציתי להפסיק להיות מודעת יתר על המידה לכל תנועה ועווית שעשיתי בכדי להיות דרוכה וערוכה תמיד לכל מהלך שהיה עלול לבוא מנגד.
רציתי להפסיק על להקפיד ללכת בגב זקוף ובסנטר מורם רק כדי להיראות כאילו דבר לא מזיז לי בזמן שבפועל כל דבר קטן העסיק את מחשבותיי.
רציתי שכל זה יפסק.
רציתי שחיי יחזרו לקדמותם, שיחזרו להיות כפי שהיו לפני, וזה מה שניסיתי לעשות.
ספגתי את ההתברינות המתמשכת מצידו של ליאו, המשכתי לחיות את חיי ולהתלבש כפי שאהבתי– בחצאיות קצרות ובבגדים צמודים, ואפילו המעטתי ללבוש חזיות רק בכדי שאראה לכל אחד ואחד מאלו שניסו להביך אותי שאף אחד לא יכול לשבור את רוחי.
לא התביישתי בעצמי או בגוף שלי, ידעתי שהייתי הקורבן בסיטואציה ושלא הייתה שום אחריות או אשמה שהייתי צריכה לשאת, אלא שהבושה הגיעה ממקום אחר, מבפנים.
והיא הייתה הנוראה מכל.
כשפרץ של בחורים החלו לפנות אליי בהזמנות ובהצעות ידידותיות, חלקן מגונות יותר וחלקן פחות, לא הוחמאתי מכך אף לא מעט, להפך.
הרגשתי ריקנית וחלולה, חסרת ערך כמו חפץ זול, כי ידעתי בדיוק מה הייתה כוונתם כשפנו אליי. קלטתי כל מבט חטוף ששלחו לעבר גופי וניתחתי כל משפט שהתברר כמלוכלך כפי שחשדתי גם אם היה נשמע תמים.
הייתי עבורם סתם עוד גוף, חסר אישיות ופנים, והרגשתי מבויישת עד כלות שכך הם ראו אותי, שזו מי שהייתי בעינייהם, כי אף שידעתי שיש בי הרבה מעבר, הם גרמו לי לפקפק בכך ולהמעיט בערכי.
באותה תקופת זמן נואה היה הבחור היחידי שעליו סמכתי בלב שלם במחשבה שהוא היה לצידי גם כשאחרים לא היו, והוא התברר כהגרוע מכולם.
כעת, באופן אירוני לגמריי, הדבר האחרון אליו אני מייחלת הוא שליאו יאסר בגין תקיפה, גם אם הייתה של מי שנהג להיות החבר הכי טוב שלי.
ואף שלצערי רצונותיי הם לא אלה שקובעים כיצד יכרע הסיפור, אני בוחרת להיאחז במעט האופטימיות שעוד נותרה בי כיוון שגורלו של ליאו עדיין לא נחרץ באופן וודאי לגמרי.
לפי המידע המתומצת ששיתף אותי בו, הוריו של נואה בחרו להתמקד בבנם הפצוע והחליטו להישאר עימו בבית החולים עד תום החלמתו, וכרגע, בנקודת זמן זו, הם נמנעים מהעימות עם הוריו של ליאו והנהלת בית הספר לטובת טיפולם המסור בנואה עד לעת שחרורו מהאישפוז בימים הקרובים.
הדבר אומנם נותן לנו הארכת זמן משמעותית שיכולה לשנות את אשר יוכרע על המאזניים בנוגע לסדר הגודל של העונש שיוטל על ליאו, אך אם לא יֵעָשֶׂה משהו בנידון בזמן הקרוב, שעון החול יכריז על סיום חלון ההזדמנויות האחרון שלנו, ואני בבירור לא מתכוונת להניח לזה לקרות.
לפתע היילי נעצרת באמצע רצף המשפט שלה, וכשאצבעותייה נוקשות אל מול פניי בצליל החותך את האוויר כהצלפה חדה, ממצמצת במהירות ומנסה להתנער מהמחשבות בהן שקעתי.
בלבול חקוק על פנייה כשהיא מביטה בי. "ג'ולייט, מה קורה איתך?" הקמט מעמיק במצחה כשהיא מכווצת את גבותיה בחוסר הבנה, ממתינה לתשובתי.
אני מנידה בראשי בביטול. "כלום, סתם," אני ממלמלת בשקט ומשפילה את מבטי באגביות כשתחושת האשמה מחלחלת בי כיוון שלא הייתי קשובה לה, שוב.
"תמשיכי," אני משחקת עם המזלג בסלט שמונח על המגש מלפניי, נוברת בו בחוסר עניין.
אך באופן צפוי למדיי, היא מבחינה בכך שראשי מרחף וכי איני ממוקדת.
היא מטה את סנטרה לעברי ונאנחת כשהיא בוחנת את פניי, בעוד שאני נמנעת מלהביט בה במכוון.
אני בולעת רוק בכבדות כשאני מרגישה את עיניי נעוצות בי למשך רגע ממושך.
"לא הקשבת למילה ממה שאמרתי, נכון?" היא ספק שואלת ספק חורצת עובדה, אך בכל זאת ממתינה למוצא פי כאילו רוצה לראות אם אתוודה אחריי שתפסה אותי על חם, מה שאני לחלוטין מסרבת לעשות.
"מה?" אני נעצרת על מקומי בדרמטיות ומיישרה אלייה מבט, פוערת את פי ומעמידה פניי המומה בעלבון מעושה. "בטח שהקשבתי!" אני מוחה בנחרצות.
לאבד את תשומת הלב שלי בה זה דבר אחד שגם הוא לעצמו שגוי, אך להודות בכך ולגרום לה להרגיש שאני מקפחת אותה זה דבר אחר, שלא מתקבל על דעתי בשום אופן.
היא מצמצמת את עינייה לעברי. "כן?" היא זוקרת את גבותייה, "אז על מה דיברתי?" היא מתקילה אותי, לא קורעת ממני את עינייה הנחושות.
לעזאזל.
"אה..." אני פותחת את פי בכדי לענות על שאלתה, אך מתעכבת בחיפוש אחר תשובה, מנסה להיזכר מה נושא השיחה האחרון עליו דיברנו לפני שדעתי הוסחה.
אלוהים, אני מרגישה כמו החברה הכי טובה הנוראית בעולם.
היילי מנענעת בראשה כאובדת עצות כשהיא מביטה בי, וחיוך ניצחון שהיא מתקשה לכבוש נמרח על שפתייה כמעט מייד. "את כזאת צפוייה," היא פולטת נחרת צחוק משועשעת וזורקת לעברי צ'יפס מטוגן מהמגש של ארוחת הצהריים שלה ללא התרעה מוקדמת.
אני לא מספיקה למצמצץ ומשתנקת בהפתעה כשהצ'יפס פוגע בכתפי, מכתים בשמן את בד הסוודר שלי ונופל מטה אל השולחן.
בעוד היילי ממשיכה לצחקק ללא רסן, שתיקה המזהירה על סופה הקרב מקדמת את דבריי. "את לא עשית את זה עכשיו." אני אומרת באיטיות מאיימת ומתקשה שלא לחייך לנוכח קול צחוקה המתגלגל.
עינייה המזוגגות נוצצות כשהיא מניחה את כף ידה על פיה בכדי לחדול את צחוקה. "אופסי?" היא מביטה בי מעבר לריסייה הצפופים כשהיא מעפעפת בהיתממות.
"אני מניחה שזה הגיע לי." אני מושכת בכתפיי בהשלמה כשחיוך מעוקל מותח את זווית פי.
"אז... על מה דיברת קודם?" אני משנה נושא באגביות.
"על רשימת חג המולד שלי!" היא משיבה בחיוך רחב שחושף שיניים צחורות, ונראה שהתלהבותה בנושא מתחדשת כמו בכל שנה, כיוון שזהו החג האהוב עלייה, במיוחד ערב מסיבת הסילווסטר לקראת ציון בואה של השנה החדשה.
לילה של שכרות, זיקוקי דינור ומוזיקה טובה לא יכל להתאים יותר עבור מישהו אחר ממנה.
אני כבר צופה כיצד הערב יסתיים בהקאה אכזרית על הרחבה לעיניי כל אחריי צריכה מרובה של אלכוהול, נקנקיות וצמר גפן מתוק ללילה אחד.
"אני סופר מתרגשת! שנה חדשה– אני חדשה, כלבות!" היילי מכריזה ומריעה לשמע תשואותיי כשידייה נשלכות מעלה לאוויר באגרופים קמוצים.
"אז מה נמצא ברשימה שלך?" אני שואלת ורוכנת קדימה על אמותיי בעניין, סקרנית לשמוע את רעיונותייה בכדי לקבל השראה לרשימה שלי.
אף שחג המולד קרב ובא, עדיין לא עלה בדעתי אף רעיון למתנה שהייתי רוצה לקבל.
כך זה בכל שנה מחדש. כיוון שכל חיי בורכתי בשפע אני לא מרגישה שחסר לי משהו, לפחות לא במובן המוחשי.
הדברים אליהם אני מייחלת הם בעיקר משאלות לב שרק אלוהים יוכל להיענות להן, ולי נותר רק לקוות שיעשה זאת.
"עדיין לא חשבתי עלייה במלואה, אבל אני רוצה לקבל מצלמת תמונות דיגיטלית כדי שאוכל לתעד את הרגעים האהובים עליי, תקליטים חדשים לפטיפון שלי," היא משתהה לרגע כשחושבת, "אה וגם אביזרים דקורטיביים לרכב! מצאתי מדבקות הלו-קיטי מנצנצות שמיועדות להדביק על השמשה האחורית-"
"היילי, אין לך מכונית..." אני מזכירה לה בהטיית ראש מבולבלת, מכווצת את המצח, אילו התלהבותה צונחת בין רגע.
היא מגלגלת עיניים. "זה פרט שולי," היא אומרת בהינף יד, מבטלת את דבריי בנמרצות. "בקרוב אשיג רישיון ואבוש יקנה לי רכב ליום ההולדת." היא מציינת לזכותה וזוקפת גבות בזחיחות, כאילו שהיא לא נמנעת מלהמשיך את שיעורי הנהיגה ויום ההולדת שלה לא חל בעוד לבערך חצי שנה.
אך כשאני נמצאת באותו המצב, אין לי את הזכות לשפוט.
יום הולדת השמונה עשר שלה יצוין בארבעה עשר באפריל, אילו שלי יצוין בעשרים ושבעה במאי, והסיכוי שאקבל את רשיון הנהיגה שלי עד אז הוא קלוש.
השנה יותר מתמיד העדפתי להתמקד בלימודים לטובת השגת תעודה טובה שתהייה בהתאם לתנאי הקבלה לקולג' אליו אבחר ללכת בסיום התיכון ובחרתי נכון לכרגע לשים את לימודי הנהיגה בצד עד שמקומי בקולג' יהיה מובטח ו-וודאי.
"אבוש," אני מחקה את טון הדיבור שלה בנימה עוקצנית, "כנראה יתן לרון לנהוג לפני שהוא יתן לך לעלות על הכביש." אני מזכירה את אחיה הקטן בשמץ של חיוך, מחזירה לה באותה הגישה.
היא רוכנת פנים על השולחן עד שפניה נמצאות אל מול פניי. "אז אסע על המדרכה." היא מסננת בהתחכמות ומביטה ארוכות בעיניי, מחכה שאשיב לה בתשובה משלי.
אך אני רק מפטירה צחוק חרישי, יודעת שהחלפות המילים המחוכמות האלו ביננו יכולות להימשך שעות וכדאי שאקטע אותן כבר עכשיו. "חשבת על עוד רעיונות?" אני מתייחסת בחזרה לרשימת חג המולד עלייה דיברנו.
"לא כרגע," היא מושכת בכתפייה בסתמיות, אך לפתע נעצרת במקום. "חוץ מהדבר שבראש הרשימה." נימת קולה מלווה בריגוש יוצא דופן, וחיוכה מבשר לי שאולי כדאי שאשלוט בסקרנותיי ואשאיר את הדבר בגדר תעלומה.
אני מצמצמת את עיניי בתהייה ומאלצת את עצמי לקחת ביס נוסף מהסלט.
"ומה זה?" אני שואלת בזהירות בין לעיסות, לא יודעת לאיזו מין תשובה לצפות ואם אני רוצה בכלל לדעת מהי.
"זין חדש!" היא פולטת ומריעה כשהיא מנופפת בידייה לצידי ראשה.
אני כמעט נחנקת מהבוטות הישירה וחסרת המעצורים שלה. "היילי!" אני גוערת בה.
"מה?" היא מחזירה בקול עליז, "את שאלת..." היא מציינת עובדה.
אך מה שהיא לא יודעת זה שאינני גוערת בה עקב המבוכה שאני חשה מדברייה כפי שהיא וודאי מניחה, אלא כי אני דואגת לה.
הפרידה מג'קסון עדיין טרייה עבורה ואף נסיינותייה להראות על שהיא התגברה ומסוגלת לעבור הלאה כבר בשלב זה, בתור החברה הכי טובה שלה אני יודעת שהיא עדיין לא התאוששה מפרידתם ושהיא הרוסה מבפנים.
ג'קסון פגע בה אנושות ובגד באמונה כשהיה מודע לתרמיתו של נואה ולקח בה חלק.
ולמרות נסיונותיו הבלתי פוסקים להחזיר אותה אליו במשך השבוע האחרון, היא לא מוכנה לקחת אותו בחזרה.
לא מפני שהיא לא אוהבת אותו, היא רכשה כלפיו אהבה גדולה כפי שלא עשתה עם אף אחד אחר קודם, אלא כי לא תוכל לסמוך עליו פעם נוספת.
היילי היא הבן אדם הכי מדהים שאני מכירה, אך כשעושים משהו שפוגע בכבודה או באמונה, אין אצלה הזדמנות שנייה– אתה נכנס באופן אוטמטי לרשימה השחורה שלה.
וזו בדיוק הסיבה שאני מונעת מעצמי פעם אחר פעם על לספר לה עליי ועל ליאו.
מעבר לכך שהמחשבה על כך שלא תסלח לי לעולם הורסת אותי, המחשבה על כמה פגועה היא תרגיש אחריי שתגלה שהחברה הכי טובה שלה הסתירה ממנה סוד גדול שכזה מכלה אותי בכאב עצום, מבעירה אותי עד היסוד.
בעוד שאני אמורה להראות לה שיש לה על מי לסמוך אחריי רבות הפעמים שאנשים אכזבו אותה, אני עושה בדיוק כמותם, ואולי אפילו גרוע מהם. כי אני החברה הכי טובה שלה.
איך משהו שלא היה אמור לקרות בכלל התגלגל לדבר רציני ומשמעותי שכזה?
"זיון לא יפתור לך את כל הבעיות בחיים," אני אומרת בנימה מפוייסת במטרה שתבין שזה שתנסה להשכיח את כאבה בעזרת בחורים אחרים לא באמת יעבוד על פי התכנון שלה ורק יכאיב לה עוד יותר.
"זיון אחד לא," היא מסכימה. "אבל כמה לעומת זאת..." היא רוכנת פנים כמגלת סוד. "בהחלט יכולים." היא לוחשת ומקפיצה את גבותייה בשובבות, נמנעת בבירור מלהתייחס לנושא ברצינות.
אני נאנחת, נמצאת בדילמה פנימית בין להניח לה לעשות כרצונה ולא להתערב בבחירותיה גם אם הן לא מוצאות חן בעיניי, לבין להטיח את האמת בפניה ולשקף לה מראה כדי שתראה שהיא שווה הרבה יותר מזה ותבין שהיא צריכה לתת לנפש שלה להחלים.
"היילי, אני רצינית-"
"גם אני." היא קוטעת אותי בחדות, מבהירה לי שאין ברצונה שאדאג לה. "זין זה הפתרון. איך צ'ייס אטלנטיק אמרו בשיר שלהם, 'תדעי כשתטעמי את זה'," היא מקניטה בהלצה כשמתייחסת לשיר Friends של אחת מהלהקות האהובות עליי.
הו, תאמיני לי שטעמתי.
יחד עם המחשבות על ליאו, הגיעו גם מחשבות מלוכלכות ובלתי נמנעות על הזין שלו ועל התחושה המופלאה כשהוא בתוכי, מחשבות שתוקפות אותי בעיקר בלילות, כשאני מתעטפת בשמיכה ומרגישה ריקנית מתמיד, כמהה להרגיש משהו, להרגיש אותו.
לצידי, מעליי ומתחתיי.
הפכתי חמדנית למגע שלו כפי שמעולם לא הכרתי את עצמי, חמדנית אליו ולכל מה שיכול לתת לי.
וכעת, כשעיניי משוטטות מעבר לכתפה של היילי ונחות על כיסאו הקבוע שריק בחלל הקפיטריה לצידו של דין, אני מבינה כמה חסרונו מייסר אותי.
אני מרגישה את ליבי מתכווץ במשכנו, דואב כמו צמח נובל שמשווע למים ומנסה להיאחז באור השמש בכדי לא למות.
על פניו חשבתי שהוכנתי היטב לרגע הזה, אך בפועל, באכזבה מרה אני מגלה כי אני לא מוכנה כלל להיעדרותו מחיי, בטח לא כשמדובר באחת ארוכת טווח.
אלוהים, עברו רק שלושה ימים. אני מזכירה לעצמי. למה זה מרגיש כמו נצח?
אני לא שמה לב לכך שאני משתהה על אותה הנקודה עד שדין מסב את ראשו להביט בי מעבר לכתפו, כאילו חש בעיניי הלוטשות על גבו מצידה השני של הקפיטריה.
עיניו ננעלות על שלי ואני נדרכת בפתאומיות כשמבט משונה חולף ביננו, כאילו ביודעו בדיוק לשם מה הסתכלתי לכיוונו.
כאילו ביודעו שזה ליאו שעיניי מחפשות אחר.
פחד ממשי משתלט עליי ואני מתאבנת במקום ולא זעה, לא מצליחה.
אני מרגישה את ליבי הולם בחזי בפראות בסנכרון תואם יחד עם נשימותיי שנעשות מתאמצות.
הוא לא סיפר לו. אני מתעקשת עם עצמי. הוא לא היה עושה דבר כזה, נכון...?
השבעתי את ליאו שלא יספר לאיש על מעללינו ושישאיר אותם בגדר סוד עד שאאזור את האומץ ואמצא את הדרך לספר להיילי על הקשר שלנו, ואף שאני דובקת בהחלטתי להאמין בלב שלם שהוא שמר על הבטחתו ולא היה מפר אותה אחריי ווידוי הרגשות שנאם בפניי, נראה כי בכל זאת דין יודע דבר מה.
אני בולעת רוק במורד גרוני היבש וממהרת להסיט את המבט, מנסה להתנער מהחרדה שתוקפת אותי אט-אט לפני שאשקע בה.
"מה קרה?" היילי שואלת ופונה להביט אל מאחוריי כתפה, אל המקום אליו הסתכלתי עד לפני רגע.
"שום דבר," אני נמהרת להגיד, מנסה להסדיר את נשימתי. "אני פשוט עייפה." אני ממלמלת חרש ומותירה לראשי הכבד לצנוח מטה אל תוך כפות ידיי, כך ששיערי נופל כמפל על צדיי פניי ומסתיר אותי מעינייה של היילי.
אני מרגישה את מבטה מחפש אחר שלי יחד עם השתיקה המלווה עימו, אך מסרבת להיישיר אלייה את מבטי, לא רוצה שתראה את ההבעה שמתנוססת על פנייה ותנסה לחבר אחד ועוד אחד בכדי למצוא את הגורם לה, כי אני מרגישה כל-כך שקופה כעת.
עכשיו בדיעבד, לא אגיד שאני מופתעת שיש סבירות לכך שדין גילה עלינו.
לא הייתי זהירה כפי שהייתי אמורה להיות.
נראתי במחציתו של ליאו בפומבי רבות מבלי לנקוט באמצעי זהירות או לוודא שאיש לא צופה בנו, ונוסף על כך, אישרתי את טענותיה של לילי לגביי הקשר שלנו ברגע של חוסר שיקול דעת כשהתעמתה איתי מייד לאחר הקטטה.
אלוהים, אני כזו אדיוטית. מה חשבתי שיקרה?
לפתע, הצלצלול המכריז על תום הפסקת הצהריים רועם ממערכת הכריזה, מחלץ אותי מאי הנעימות בתזמון מושלם, ואני מסתערת על ההזדמנות בלי לחשוב פעם נוספת.
"אני לא רוצה לאחר לשיעור," אני מתרצת את נמהרותי כשאני מרימה בנחפזות את מגש האוכל בשתי ידיי, מדדה את דרכי לעבר עמדת פינוי המגשים שנמצאת בסמוך לשולחן שלנו.
היילי קמה מייד אחריי, צועדת לכיווני, אילו אני חוטפת ברגע האחרון את בקבוק המשקה הסגור מהמגש שלי רגע לפניי שנזרק לסל האשפה יחד עם שאריות האוכל ונושפת בהקלה כשאני מהדקת את אצבעותיי סביבו.
"העלבתי אותך?" קולה השקט של היילי מגיח מאחוריי, ואני מקמטת את המצח בחוסר הבנה ומסתובבת להביט בה מייד.
"מה? מה פתאום," אני מוחה בנחרצות, "למה שאעלב?"
היא מנידה בראשה ומשפילה את עינייה, "לא יודעת, חשבתי ש..." היא מעבירה את משקלה מרגל לרגל ומחזירה אליי את עינייה במבט תמוהה. "לא חשוב." היא פולטת אנחה שקטה וחולפת על פניי עם המגש שלה, מרוקנת אותו גם כן.
אני באה לפצות את פי אך נוצרת את לשוני כשהיילי מפנה לי את גבה ומתרחקת. "קדימה, שלא נאחר," היא מאיצה בי ושולחת לעברי מבט מהיר מעבר לכתפה, אילו אני מפלסת את דרכי בעקבותייה בין המוני התלמידים שיוצאים מחדר הקפיטרייה, מנסה להדביק את צעדייה.