שונאים מאהבה

פרק 17

ג'ולייט

אני סוגרת אחריי את דלת הכניסה של ביתו של ליאו כשאני יוצאת החוצה אל השמיים החשוכים ואל מזג האוויר הקריר.
אני נשענת בגבי על הדלת ונאנחת.
עורי סומר עקב הקור שנגלה אליו, רגליי רועדות באי-שליטה ואני מרגישה תשושה וחלשה, אך בכל זאת גם מרגישה משוחררת, כאילו כל הלחץ שנאגר בגופי זמן מה נעלם.
זה היה שילוב של עינוי והנאה יחד.
לפתע דלת הכניסה עלייה אני נשענת נפתחת ואני צווחת בבהלה כשאני נופלת לאחור.
אני עוצמת את עיניי ומתכוננת לנפילה הכואבת, אך שתיי כפות ידיים גדולות אוחזות במותני, מונעות ממני ליפול ולהתרסק על הרצפה ומייצבות אותי בחזרה לעמידה.
אני מזהה את כפות הידיים האלו ונשימתי נעצרת.
הדבר האחרון שבא לי כרגע הוא לראות אותו.
אני פולטת נשיפה חדה ודורכת את גופי.
שריריי מתקשחים תחת מגע ידיו שעדיין מחזיקות את מותניי בלפיתה חזקה.
ליבי הולם בחוזקה כשאני מרגישה את נשימתו החמה של ליאו על צווארי ואני בולעת את רוקי בכבדות.
הוא רוכן מאחור אל אוזני, גופו נצמד אל שלי ואני נדרכת אפילו יותר ונושכת את שפתי התחתונה בכדי למנוע מהתנשפויות כבדות ולא רצויות לבקוע מפי.
כך הוא ידע שיש לו השפעה עליי, ואני לא רוצה בזה.
"לאן את ממהרת?" הוא שואל, קולו נשמע משועשע, אך גם עבה וצרוד כאילו הוא מגורה.
אני בולעת את רוקי בכבדות. "הביתה. אני הולכת לבית שלי." אני מצליחה לסנן ומנסה להשתחרר מאחיזתו, אך הוא רק מהדק את אצבעותיו סביב מותניי.
בסיבוב חד ומהיר הוא מסובב אותי.
ראשי מסתחרר לרגע ורגליי מסתבכות זו בזו ואני כמעט מועדת, אך אני מתייצבת ונעמדת עם פניי מול חזו.
ליאו מרכין את ראשו מטה לעברי, בעוד שאני מרימה את שלי מעלה אל שלו, פוגשת בעיניו שמבזיקות לעברי בחשכה, יפהפייות כל-כך, גומעות אותי לתוכן.
"תני לי להסיע אותך." הוא מבקש.
אני עדיין מביטה בשקיקה בעיניו ואז ממצמצת בעייני ויוצאת מהטראנס.
אני מנידה בראשי ומגחכת. "לא נראה לי."
"לא?" הוא שואל, נימת קולו מתגרה וחיוך קטן נמרח על זווית פיו.
ועכשיו, כשאנחנו תחת מנורת הרחוב הזהובה, אני יכולה לראות גומה חלשה בלחיו הימנית והחיוך שלו נראה יפהפה עוד יותר, הרבה יותר.
אני מבינה שאני בוהה בחיוכו ושעדיין לא עניתי לשאלתו ומנידה בראשי בגיחוך קל. "אתה באמת חושב שאתן לך להסיע אותי?"
חיוכו מתרחב. "אני נתתי לך אורגזמה, את תתני לי להסיע אותך הביתה." הוא אומר. "עסקה משתלמת עבורך, אם את שואלת אותי."
אני פוערת את פי ומכווצת את מצחי בכעס.
"לא נתת לי אורגזמה, נתת לי אורגזמה אכזרית ומרושעת מול המשפחה שלך," אני מאשימה בכעס. "מה לא בסדר איתך?!" אני מפנה לעברו אצבע מאשימה ומטיחה אותה בחזהו המוצק, מנסה להדוף אותו ממני, אך הוא מושך בידיי ומטיח אותי על גופי.
ראשי פוגע בחזו ואני ממצמצת בעיניי, מתרחקת ברתיעה וחוזרת להביט בו בהבעה המומה.
עיניו מוצרות כשהוא בוחן אותי ואני מתנשפת בכבדות כשאני שמה לב שכפות ידיי מונחות על חזהו.
ידיי רוצות לגעת בו, לחקור כל שריר נוקשה, כל פיסת עור חשופה, אך אני מרסנת את עצמי ומושכת אותן במהירות אל צידי גופי.
"התעלמת ממני." הוא מציין ונראה כעוס יותר משחשבתי שיהיה לגביי זה.
לסתו מתהדקת ועיניו יורדות מטה על שפתיי ומתקבעות עליהן למשך כמה רגעים.
אני פולטת נשיפה רועדת ומרגשיה את עורי מתלהט.
עיניו חוזרות אל עיניי, נוצצות, ואני מרגישה את נשימותיי הופכות כבדות תחת מבטו.
"מה ציפית שאעשה, אה?" אני תוקפת ומרימה את גבותיי בשאלה.
"מה שזה לא יהיה," אני מצביעה עליו ואז עליי. "אני לא רוצה את זה." אני אומרת בכעס וזוקפת את כתפיי ואת סנטרי בהתרסה כשעיניי נעוצות בעיניו.
הוא מהנהן קלות בראשו. "בסדר," הוא צועד צעד לאחור ומרחיב את המרחק בינינו, וחום גופו חסר לי פתאום.
אני משפשפת את ידיי אחת בשנייה כשגל קור מכה בגופי ומרצינה את פניי. "תמסור להורים שלך שאני מודה להם מאוד על האירוח." אני אומרת ומפנה לו את גבי.
אני פוסעת ברגליים רועדות ובצעדים כושלים בשביל הגישה של ביתו ופונה אל עבר הרחוב, צועדת למורדו בעוד שאני חובקת את גופי ולא מביטה לאחור.
אני מוציאה את הטלפון מתיק הצד שתלוי על כתפי ומצלצלת לליסה. היא היחידה שאוכל לדבר איתה על המצב כיוון שהיא וסקיילר היחידות שיודעות.
היא עונה תוך כמה רגעים קצרים.
"הלו?"
"היי, יש מצב שתוכלי לבוא לאסוף אותי מאיפושהו?" אני שואלת במבוכה ובאי-נעימות.
"כן בטח," היא משיבה. "אני בדיוק מסיימת בקניון. תשלחי לי כתובת."
"תודה תודה תודה, אני חייבת לך."
"את כבר חייבת לי מפעם שעברה שאספתי אותך, את כבר בחובות." היא מצחקקת, גוררת ממני צחוק.
אני שולחת לה את אותה הכתובת ששלחתי לה בפעם שעברה שאספה אותי.
"אהיה אצלך תוך עשר דקות."
"תודה," אני עונה בלחש ושפתיי רועדות עקב גל הקור שמכה בי.
"אין על מה."
השיחה מתנתקת ואני מחזירה את הטלפון אל התיק.
אני מתיישבת על הספסל שבתחנת האוטובוס, מקפלת את רגליי על הספסל המתכתי, מקרבת אותן אל חזי וחובקת אותן בעוד שאני מניחה עליהן את הראש ונאנחת.
לפתע רעש חריקה צורם נשמע ואני מרימה את ראשי בבהלה ומגלה את ליאו עוצר מולי עם האופנוע שלו.
אני מגלגלת את עיניי לאחור ונאנחת כשהוא מוריד את הקסדה מראשו ומחזיק אותה בידו.
הוא מחווה לי בראשו לעבר האופנוע. "קדימה, תעלי."
אני מגחכת ומנידה בראשי. "זה לא יקרה."
הוא רושף. "תפסיקי להיות עקשנית מעצבנת ותעלי על האופנוע המזורגג." הוא דורש, קולו כמעט מתחנן, ואני תוהה למה אכפת לו בכלל.
"אני מבטיח שלא אכפה את עצמי עלייך או אגרום לך להיהרג בתאונה קטלנית." הוא מוסיף בחיוך צדדי ושובה לב.
שיניו הלבנות המנוגדות לצבע החשכה בוהקות ומסנוורות אותי לרגע.
אני ממצמצת בעיניי ומגחכת. "לא דאגתי מהדברים האלו... אבל עכשיו נתת לי עוד סיבות למה לא להעלות על האופנוע שלך."
הוא מזעיף אליי את פניו ונחיריו מתרחבים כשהוא רושף. "ההורים שלי ביקשו שאוודא שתגיעי הביתה בשלום. תעלי כבר."
"ההורים שלך..." אני ממלמלת. אז זו הסיבה שכל-כך אכפת לו.
"חברה שלי באה לאסוף אותי, היא אמורה להגיע בקרוב." אני אומרת לבסוף ומניחה שוב את ראשי על ברכיי כשעיניי מביטות מעלה אל ליאו.
הוא מרים את גבותיו ובוחן את פניי בקפידה,
נראה שהוא מפקפק בדבריי.
"בסדר," הוא אומר לבסוף. "אני אחכה איתך כאן עד שהיא תגיע."
"אתה לא צריך לעשות את זה." אני מוחה, אך הוא לא עונה, רק נשאר במקומו על האופנוע ומושך בכתפיו.
אנחנו שותקים ומביטים אחד בשנייה במשך כמה רגעים שמרגישים כמו נצח, עד שלפתע נהמת מכונית נשמעת ואורות בוהקים מתקרבים לכיווננו ומסנוורים אותי.
אני ממצמצת בעיניי ומשאירה אותן מכווצות כשאני מבחינה במכונית הפיאט של ליסה חונה בשורת החנייה על יד תחנת האוטובוס.
אני משפשפת את עיניי וממהרת להתרומם מהספסל.
אני חולפת על פני של ליאו, ריח האפטרשייב שלו חודר אל אפי והוא שולח לעברי חטוף כשאני צועדת לעבר מכוניתה של ליסה.
אני עוקפת את המכונית ומתיישבת במושב הנוסע.
"היי," ליסה אומרת כאני קורסת על מושב המכונית ונאנחת.
"היי," אני משיבה וסוגרת אחריי את הדלת.
המכונית מותנעת אך ליסה עדיין לא נוסעת וכשאני מפנה את מבטי אליה, אני רואה שהיא בוחנת אותי בחיוך משועשע.
"את יודעת..." היא מתחילה להגיד, "הכתובת הזאת מוכרת לי... וגם ההיקי הזה." היא מצביעה לעבר הצוואר שלי.
אני פוערת את עיניי וקופאת. שכחתי מההיקי.
"שידור חוזר?" ליסה מגחכת ואני סוטרת לזרועה ומכווצת את מצחי ברוגז.
"זה לא מצחיק." אני אומרת בטון הכי כעוס שאני מצליחה לגייס ונאנחת.
"לדעתי זה כן," היא מצחקקת ואז משמיעה קול השתנקות. "רגע- זה הוא?"
אני מרימה את ראשי ורואה את ליאו מבעד לשמשת המכונית, עדיין עומד שם על אופנועו.
עיניו ננעצות בי ואני ממהרת להסיט את מבטי ממנו.
"כן זה הוא," אני נאנחת. "סעי כבר."
"בסדררר!" היא מנידה בראשה בגיחוך ולוחצת ברגלה על דוושת הגז.
המכונית נוסעת וכשאנחנו חולפים על פניי ליאו אני נאנחת בהקלה.
המבט שלו חודר לתוכי, מרתיע אותי.
"הוא חתיך..." ליסה אומרת ואני שולחת לעברה מצמית.
"אל תגידי את זה."
"אז..." היא מכחכחת בגרונה. "איך היה?" היא שואלת כשעינייה מרצדות ביני לבין הכביש ואני לא יכולה שלא לשים לב לחיוך הנמרח על זווית פיה.
"אכזרי." אני עונה בקצרה ותווי פניי מתכשחים כשאני נזכרת בעינוי.
"אכזרי?" ליסה מצחקקת קלות.
"לאונן לי מתחת לשולחן כשאנחנו יושבים לארוחת ערב עם ההורים שלו - אכזרי." אני אומרת וליסה כמעט סוטה מהדרך כשהיא פוערת את פיה ועינייה באחד ומשתנקת.
"הוא אונן לך מול ההורים שלו?!" היא שואלת בצווחה.
"כן!" אני משיבה ונאנחת לאחור על הכיסא, שומטת את ראשי בין ידיי כשאני מרגישה את לחיי מתלהטות במבוכה.
"זה לוהט." היא מכריזה בהלהבות.
"זה לא לוהט," אני מוחה. "זה היה עינוי! את יודעת כמה קשה היה לי לדבר עם ההורים שלו כשהאצבעות שלו בתוכי?!"
"עוד יותר לוהט."
"אלוהים, את פסיכית," אני נאנחת ומנידה בראשי. "בואי נעזוב את הנושא לפניי שאני אתחרפן. מה עם גרטה?" אני שואלת בדאגה.
"המצב שלה השתפר מעט." ליסה משיבה ואני לא יכולה לעצור את החיוך הנמרח על פניי.
"זה נפלא!" אני אומרת בההתלהבות מהולה בהקלה כשליסה מחנה את מכוניתה בחנייה הסמוכה לביתי.
"תודה," אני אומרת לה בחיוך ובאה לצאת מהרכב, אך היא עוצרת אותי.
"אהמ," היא מכחכחת בגרונה ואני מכווצת את מצחי בחוסר-הבנה.
"ההיקי." היא מסבירה ומשפילה את מבטה אל צווארי ואז מחזירה את עייניה אל עיניי.
"פאק נכון," אני נאנחת וצונחת לאחור על המושב.
"מה אני אעשה?" אני שואלת בפאניקה בדיוק כשדלת הכניסה לביתי נפתחת ואמא פוסעת החוצה בשביל הגישה.
"פאק פאק פאק," אני מנידה בראשי בהיסטריה כשהיא מתקרבת לעבר המכונית.
ליסה פונה אל המושב האחורי ומפשפשת בשקיות שמונחות עליו בעוד שאני מסתכלת על אמא שקרבה יותר ויותר בכל שנייה שעוברת.
"מהר, קחי את זה!" ליסה זורקת לעברי סוודר גולף שחור שהוציאה מאחת השקיות.
"תודה," אני ממלמלת כשאני ממהרת ללבוש אותו מעליי.
הוא מחליק לאורך ידיי ולאורך פלג גופי העליון ומכסה את צווארי.
"רואים את ההיקי?" אני שואלת כשאני מפנה את גופי אל ליסה ומושכת בצווארון הגולף במעלה צווארי.
היא מנידה בראשה. "לא."
אני נאנחת בהקלה. "את המושיעה שלי-"
לפתע נקישות חזקות נשמעות מאחוריי וגורמות לי ולליסה לקפוץ בבהלה.
אני מסתובבת ומגלה את אמא נוקשת על החלון.
"למה את לא נכנסת?" היא שואלת ועיניה יורדות מטה אל הסוודר.
אני פותחת את הדלת ויוצאת אל מחוץ לרכב כשאני תולה את התיק על כתפי.
"ביי ליסה, תודה על ההסעה."
"ביי," היא מנופפת לי בידה לשלום. "תהני." היא קורצת לי בחיוך שובב ואני מנידה בראשי בגיחוך.
אני סוגרת אחריי את הדלת ופונה לכיוון שביל הגישה, ונעצרת בחדות כשאמא נגלת מולי.
"למה לא התקשרת אליי? הייתי אוספת אותך," היא מפנה לי את הדרך ואנחנו צועדות יחד בשביל הגישה לכיוון הבית.
"ומה זה הסוודר הזה?"
"אה... הוא של ליסה. היה לי קר והיא נתנה לי אותו בהשאלה." אני ממלמלת כשאמא פותחת את הדלת ואנחנו נכנסות פנימה.
אני לא נותנת לה להגיב לדבריי וממהרת לעלות מעלה אל חדרי.
אני מפשילה במורד רגליי את מכנסי הג'ינס כך כשהם נערמים סביב רגליי ופושטת מעליי את שתי החולצות, אחת אחריי אחת.
אני לובשת מעליי כותונת סטן שחורה וניגשת למראה כדי לאמוד את הנזק.
על צווארי סימן בצבע אדום-סגול וכשאני מביטה בו אני נזכרת בדיוק איך קיבלתי אותו, נזכרת בתחושה שהרגשתי כששיניו של ליאו נשכו את העור הרך והעדין שלי, כשהוא ליקק את מורד צווארי והעביר בי צמרמורת, כששפתיו טרפו את שלי, כשטעמו התמזג עם שלי.
הוא לאט-לאט ממכר אותי, למגעו, לריחו, לכולו.
אני צריכה לשמור ממנו מרחק, ובהתחשב בכך שיש לנו עבודה לעשות יחד זה לא כל-כך אפשרי. במיוחד שבכל פעם שאנחנו נפגשים בכדי להמשיך אותה, אנחנו עושים דברים אחרים,
דברים שאני מתחרטת עליהם שנייה לאחר מכן.
אני מתחילה לתהות אם אולי אצליח להסיח את דעתי ממנו בעזרת בחור אחר.
היו כמה בחורים בבית הספר שפלירטטו איתי והראו בי עניין, אך אף אחד מהם לא מעניין אותי או מושך את תשומת ליבי.
רק הוא.
אני אמורה לשנוא אותו על מה שעשה, גם אם זה קרה לפניי שנתיים.
אני לא אמורה לרצות שינשק אותי ויחולל פלאים בגופי בעזרת מגעו.

"למה כולם נועצים בי מבטים ומסתכלים עליי מוזר?" אני שואלת את היילי כשאנחנו חוצות את הלובי לכיוון הכיתה.
היילי נושפת בחדות. "אני צריכה לספר לך משהו, אבל תנסי להישאר רגועה ככל האפשר."
אני מכווצת את מצחי בבילבול ומביטה בה.
"מה קרה? את נשמעת דרמטית ואת מפחידה אותי."
"טוב..." היא נאנחת ומסיטה את מבטה ממני.
"הדליפו תמונת עירום שלך ממלתחות בית הספר." היא מספרת בלחש ואני נעצרת במקום בחדות.
נעליי משמיעות חריקה על מרצפות הרצפה ואני קופאת.
אני מרגישה את ליבי הולם בחוזקה וזיעה קרה נוטפת במורד פניי. "מה?" אני שואלת בקול רועד ומביטה בה.
"כן," היא נאנחת ומניחה את כף ידה כל גבי, מובילה אותי אל הכיתה.
"היום בהפסקה הראשונה התמונה הודלפה."
אני נמלאת חרדה כשאני חושבת על כל התלמידים שראו אותי עירומה.
אנחנו נכנסות לכיתה ומתיישבות בשולחן האחורי.
נואה - אחד התלמידים בכיתה שלנו שאיתו התיידדתי - מתיישב בשולחן הסמוך לשלנו ושולח לעברי מבטים חטופים.
"היא יודעת." נאנחת היילי.
"אני ממש מצטער." הוא לוחש אליי ואני רק מהנהנת, לא מצליחה להגיד דבר.
חוט המחשבה שלי קטוע כשהדבר היחידי שאני מצליחה לחשוב עליו הוא התמונה, העובדה שראו אותי עירומה לגמריי.
"יש... יש לך את התמונה?" אני שואלת את היילי בקול חנוק מדמעות.
"כן..." היא משיבה. "את בטוחה שאת רוצה לראות אותה?" היא שואלת בקול רך ובהבעה מודאגת. "לא נראה לי שכדאי-"
"כן." אני עונה בהחלטיות כשדמעות מלוחות זולגות במורד פניי.
היילי פותחת את הטלפון שלה.
עינייה מרצדות על המסך לכמה רגעים והיא שוב מרימה את מבטה המודאג אליי.
"את בטוחה במאה אחוז שאת רוצה לראות את התמונה?" היא שואלת.
"היילי," אני נאנחת. "תראי את התמונה."
אני נצמדת לגופה כשהיא מציגה לי את מסך הטלפון שלה.
עליו מרצדת תמונה בה אני מתקלחת במלתחות בית הספר.
אני עומדת תחת זרם המים כשגופי רוכן קדימה אל מיכל הסבון, כך כל חלק גופי האחורי נראה בבירור.
"כבר הסירו אותה."
"יודעים מי הדליף אותה?" אני שואלת בקול חנוק.
דמעות נוספות נקוות בעיניי ומטשטשות את ראייתי.
"לא." היילי משיבה.
אני מהמהמת בלחש ומוחה את הדמעות כשאני מרגישה בעינייהם של כמה מהתלמידים נעוצות בי.
"תסיטו את המבטים שלכם, כלבים," היילי שולחת מבטים מאיימים לעבר תלמידי הכיתה.
רוב התלמידים מסיטים את מבטם ממנו בעוד שהיילי שוב שולחת לעברי מבט מצטער. "אני ממש מצטערת."
נשימתי נעצרת ואני קופאת במקומי כשהגלגלים בראשי מתחילים להסתובב.
אני יודעת בדיוק מי עשה את זה.
ליאו.
מאז שהכרנו לפני חודשיים, בתחילת השנה, הוא לא הפסיק להציק לי.
ובאותו יום במלתחות, הוא איים שיגנוב לי את הבגדים. אני זוכרת את זה בבירור.
זה הוא.
_______________________________________

היי!!! מה קורה???
אני חייבת להודות לכם על כל ההערכה שאתם נותנים, זה לא מובן מאליו❤️
בגלל שהפרק הקודם עלה בעיכוב אני מעלה לכם את הפרק הזה ואני שמחה לבשר שפרק 18 כבר
בתהליכי כתיבה!!!
מקווה שאהבתם את הפרק, אם כן אשמח שתדרגו את ותגיבו בתגובות את דעתכם🙏🏻