שונאים מאהבה

פרק 26

ג'ולייט

אני נכנסת אל שירותי הבנות בהתנשפות, מניחה את הלפטופ על השיש ורוכנת קדימה מול הכיור תוך כדי שאני מסדירה את נשימותיי.
אני מסיטה את קצוות השיער התועה שנפלה על פניי כשהתרוצצתי במסדרונות אל מאחוריי אוזני ומביטה בבבואתי במראה שתלוייה מולי.
עיניי אדומות, המסקרה השחורה מרוחה במורד לחיי וניכר לעין שבכיתי.
הכל בגללו.
איך הוא מעז לשקר ככה? להכחיש את מה שעשה?
הוא היה שם.
אני זוכרת זאת בוודאות. כל פרט ופרט מהאירוע.

"ג'ולייט, את יכולה לבוא למשרד שלי לרגע?"
אני מביטה בסוזי, שעומדת בקצה השני של הלובי.
ואף שתיכננתי לצאת בזמן מבית הספר כדי לתפוס את האוטובוס שמגיע בדקות הקרובות, אני מהנהנת אלייה לחיוב ומנופפת לעבר היילי ונואה לשלום כשהם מתרחקים.
אני אוחזת ברצועות התיק שלי וצועדת לכיוונה של סוזי, משתרכת אחרייה אל תוך המשרד כשנשימתי עדיין כבדה ומתאמצת, כיוון שלפני רגע רצתי ריצת אלפיים בשיעור ספורט.
סוזי מסמנת לי בידה להתיישב בכיסא מולה, ואני עושה זאת.
אני מוחה טיפת זיעה שנוטפת במורד מצחי וליבי הולם בחוזקה כשאני מחכה שתפצה את פייה ותגיד לי לשם מה קראה לי.
אני לא חוששת כיוון שאני תלמידה טובה ומצטיינת, הציונים דלי עד כה טובים ולא עשיתי שום דבר שגוי, אך השתיקה שלה בכל זאת מצליחה להלחיץ אותי.
היא מסדרת את משקפייה המרובעים על גשר אפה ומביטה בי ברצינות משתקת.
אני בולעת רוק כשאני מביטה היישר בעינייה.
"קראתי לך כיוון שנאמר לי שאת חווה הצקות על בסיס יומי מאחד מהתלמידים בכיתתך," היא מתחילה להגיד ונשימתי נעצרת.
"זה נכון?" היא שואלת ונשמעת מודאגת. "אחד מבני כיתתך ציין זאת בפניי, ואם זה נכון אני יכולה לטפל בזה."
אני לא יודעת מה כוונתה כשהיא אומרת "לטפל בזה" אך אני לא רוצה שליאו יענש בחומרה, או אולי אפילו יסולק מבית הספר.
הוא אומנם נטפל אליי לעיתים קרובות, אך הוא לא מזיק. ומשום מה, אני מעט נהנת מתשומת הלב שהוא מרעיף עליי ומהיחס שהוא נותן לי.
הוא משחק אותה בחור קשוח, וכך כולם חושבים, אך אני מאמינה שזו רק מסכה ושיש בו יותר מזה, ולכן אני לא רוצה לאשר את דברייה של סוזי.
"הכל בסדר," אני מרגיעה אותה בחיוך כושל.
"את בטוחה?" היא מרימה גבה ספקנית ומוציאה ממגירת השידה שלה קלסר עבה.
"כן אני בטו-"
"כי לפי מה שאני רואה פה," היא קוטעת אותי כשהיא מעיינת בתוך הקלסר. "נמסר לי מספר לא קטן של הצקות שחווית מצידו של ליאו מאז תחילת השנה."
אז היא יודעת שמדובר בו.
היא גוררת את הקלסר הפתוח על שולחן העץ לכיווני ומציגה בפניי את תוכן העמוד.
אני מורידה את עיניי מטה באיטיות וסורקת את הכתוב.
משיכות בשיער, השפלות, פגיעה ברכוש...
הכל מפורט לכדי פרטי פרטים והתאריכים בהם האירועים קרו מצויינים בצד הדף.
"זה נכון?" סוזי שואלת.
"כן, אבל זה באמת בסד-"
"הוא מאיים עלייך?" היא שואלת לפתע ואני פוערת עיניים בהלם מאשמתה ומייד מנידה בראשי. "הוא לא מאיים עליי, באמת." אני מבטיחה.
ההבעה הספקנית לא עוזבת את פנייה כשהיא מהנהנת.
"לא עדיף בשבילך שהוא יעבור בית ספר?" היא לוחצת. "הוא תלמיד נורא מופרע, וזה גם יכול לפגוע בציונים שלך. לא חבל?"
אני מופתעת לגלות שגם אחריי שנואה אזהיר אותי לגביו, וגם אחריי איך שהוא נוהג כלפיי בקביעות, אני בכל זאת מגנה עליו.
"אני מבטיחה שאם הייתה לי בעיה הייתי פונה אלייך," אני אומרת לסוזי. "אני מסתדרת, וגם הציונים שלי טובים."
היא מהמהמת לרגע. "אולי זה סוג של חיזור. אני לא מבינה בחיי האהבה שלכם- הצעירים."
"חיזור?" אני צוחקת צחוק לחוץ ומרגישה את לחיי מתלהטות ואת ליבי מתכווץ. "אני לא חושבת."
"טוב... אם הכל בסדר, את מוזמנת ללכת לדרכך."
אני מהנהנת אלייה בנמרצות ומתרוממת מהכיסא.
"תודה על הדאגה, סוזי." אני ממהרת לצאת מהמשרד שלה, אך היא עוצרת אותי.
"עכשיו נזכרתי, יש עוד משהו שרציתי לבקש ממך, אם את לא ממהרת."
אני מסתובבת להביט בה, וכיוון שאני יודעת שכבר פיספסתי את האוטובוס אני מתיישבת בחזרה בכיסא.
"בטח," אני מחייכת אליה.
"רציתי לבקש ממך לעזור לי לתכנן את יום השיא של בית הספר. כל מיני פעילויות ודוכנים לרגל חמישים שנה לתיכון,"
חיוך נמרח על פניי וריגוש ממלא אותי.
ימיי שיא בבית הספר תמיד כיפים ומהנים,
ולתכנן אותם אפילו יותר.
"אני פונה אלייך כי אני יודעת שתעשי את זה בצורה הטובה ביותר." סוזי ממשיכה, מצפה לתשובה שלי.
"אני אשמח לעזור לך." אני אומרת והיא נושפת בהקלה.
"יופי יש לנו בסך הכל כמה ימים לארגן את הכל." היא אומרת ונשמעת לחוצה.
אנחנו מתחילות לשוחח על הדוכנים והפעילויות שברצוננו לעשות.
סוזי משתפת אותי ברעיונותייה ואני מהנהנת, מרותקת לדברייה, ומשתפת אותה גם כן ברעיונות שלי.
תחנות תחרותיות ומאתגרות, שלל דוכני אוכל,
וקישוטים שמעטרים את כל החצר הקדמית, שם האירוע יתקיים.
רעיונות נלהבים נשלפים ממני ללא הרף, ולפני שאני שמה לב השעה כבר נהיית מאוחרת.
"תראי מה השעה, כבר חמש וחצי." סוזי אומרת כשהיא מביטה בשעון הקיר שתלוי מאחוריי.
"חמש וחצי?" אני חוזרת, המומה מכך שעברה שעה וחצי מאז סיום יום הלימודים.
"כן, ראית מה זה?" היא צוחקת קלות ומנידה בראשה. "נראה לי שסיימנו להיום."
אני מהנהנת מייד וקמה מהכיסא.
"היה לי לעונג לשוחח איתך ולתכנן איתך את יום השיא. עזרת לי נורא." סוזי אומרת.
אני מחייכת אליה ויוצאת מדלת משרדה בהתנשפות.
כיוון שהאוטובוס מגיע רק בשש, שזה רק בעוד חצי שעה, אני בוחרת לא לבזבז זמן יקר ולהתקלח במלתחות של בית הספר, כיוון שכולי מיוזעת ומסריחה.
המסדרונות ריקים מתלמידים למעט כמה בודדים כשאני צועדת לכיוון חדר המלתחות של הבנות.
אני נכנסת פנימה, שומטת את התיק שלי על הספסל שמוצב בכניסה.
אני פותחת את רוכסן התיק שלי ומוציאה ממנו בגדים להחלפה שתמיד יש לי בתיק למקרה חירום.
אני חובקת את הבגדים בידיי, בצמוד אל חזי, וצועדת לעבר המלתחה הראשונה.
אני נכנסת פנימה, תולה את הבגדים החלופיים על הדלת ופושטת את הבגדים ספוגיי הזיעה מגופי.
אני מחליקה את מכנסי הטייץ הצמודים יחד עם התחתונים במורד רגליי, פושטת את חולצת הטי-שירט מעל ראשי ושולחת את ידיי אל גבי ופותחת את קרס החזייה.
אני מסירה גם אותה, עד שאני עירומה לגמריי. אני אוספת את הבגדים המלוכלכים בידיי וזורקת אותם אל מחוץ למלתחה, בתקווה שינחתו על הספסל.
פטמותיי מזדקרות מהקור שנגלה אליהן ואני פותחת את זרם המים.
מים חמים ניטזים מלמעלה ונוטפים במורד גופי, ואני עוצמת עיניים ומתענגת על התחושה כששריריי גופי משתחררים.
אני רוכנת קדימה אל מתקן הסבון שתלוי על הקיר הפנימי של המלתחה, לוחצת על הכפתור ומחכה בסבלנות שהחומר יצא.
אני משפשפת את גופי היטב, מהבהונות ועד לצוואר ונשארת במשך כמה דקות ארוכות תחת זרם המים.
קול טריקה נשמע, וכשאני פותחת את עיניי, אני מגלה שהבגדים הנקיים שתליתי על דלת המלתחה אינם.
אני מנידה בראשי באי-אמון. זה לא יכול להיות.
הם לפניי רגע היו כאן-
"יכול להיות שהבגדים האלו שלך?" קולו המתגרה של ליאו נשמע כשהוא מנופף בחולצתי הנקייה באוויר ונשימתי נעצרת.
ליבי הולם בחוזקה, ואף שיש בינינו מחצה שמפרידה בינינו ומסתירה אותנו זה מזו, אני מרגישה כאילו היא איננה, ואני חשופה ועירומה לגמריי מולו.
אני משלבת את ידיי על שדיי במבוכה, כאילו הוא היה יכול לראות אותם ונאנחת.
"אסור לך להיות כאן." אני מנסה להשמע תקיפה, אך קולי חנוק מרוב לחץ. לחץ שאני תמיד מרגישה בקרבתו.
"וואלה?" הוא מלגלג. "את כזו חכמה, מה?"
אני בולעת רוק. "בבקשה תחזיר לי את הבגדים."
"הציצים שלך באמת כאלו גדולים?" הוא שואל ואני מייד נלחצת ומוודאת שחזי מוסתר, והוא אכן מוסתר.
אני נושפת בהקלה. "איך אתה יודע מה גודל הציצים שלי?"
"אני מחזיק בחזייה שלך."
"אז אם זו החזייה שלי, כנראה שכן..." אני ממלמלת בלחש עד שקולי בקושי נשמע.
אך נראה שהוא שמע אותי כי כשהוא ממשיך לדבר, אני יכולה לשמוע את החיוך בקולו.
"כנראה..."
"אתה יכול בבקשה להחזיר לי אותם?" אני שומעת את עצמי מתחננת, ובטוחה בליבי שהוא מרוצה מכך.
"הם פה, את יכולה לבוא לקחת אותם."
"אין לי מגבת." אני מגלגלת עיניים ונאנחת.
"אני יודע." הוא אומר. "אם הייתה לך הייתי לוקח גם אותה."
"אני צריכה להיות איפשהו בקרוב, פשוט תחזיר לי אותם." אני ממשיכה להתחנן ומשפשפת את כתפיי כשגופי מתחיל לרעוד מקור.
"מה אקבל בתמורה...?" הוא שואל ונשמע משועשע, כאילו זה איזה משחק חולני ומהנה עבורו.
"אדאג שלא תסולק מבית הספר." אני אומרת בקול רועד, אף שלא תכננתי לדאוג שיסולק בכל מקרה.
הוא מהמהם בלעג ומחכה שאמשיך.
"תתפלא, אבל סוזי כבר הציעה לי לדאוג שתסולק אחריי שהיא גילתה מה אתה עושה לי על בסיס יומי." אני אומרת באומץ שרק אלוהים יודע מאיפה אזרתי.
"ומה אמרת לה...?" הוא שואל, כאילו יודע שאמרתי לה שאני לא רוצה בכך.
"אמרתי לה שאראה ואודיע לה בקרוב." אני משקרת ושומרת על פוקר פייס אף שהוא לא יכול לראות את פניי.
"למה לא אמרת לה כן?"
אני חושבת לרגע על התשובה הטובה ביותר שאני יכולה להביא לו, אך לא מוצאת כזו.
למה באמת לא אמרתי לה כן?
"קר לי." אני אומרת במקום.
הוא מגחך ומושיט לי מעל הדלת של המלתחה את התחתונים והחזייה שלי. "קחי."
אני יכולה לשמוע את העליצות בקולו.
"אתה רציני?" אני רושפת אך בכל זאת שולחת את ידיי במהירות לקחת את החזייה והתחתונים מידו לפני שיתחרט.
"יותר טוב?" הוא מגחך.
אני מתכופפת מטה ומעלה את התחתונים במעלה רגליי ואז לובשת גם את החזייה.
אני יודעת שעבר זמן מאז שנכנסתי למקלחת, וכל דקה שעוברת מרחיקה אותי מלהספיק לאוטובוס.
"תביא לי את הבגדים או שאני אצא ככה." אני אומרת בנחישות.
"זה אמור להיות איום?" הוא מגחך.
אך להפתעתי, לאחר רגע מושיט לי גם את החולצה והמכנסיים.
מבולבלת, אני לוקחת אותם במהירות ולובשת אותם מעליי.
אני נושפת נשיפה חדה כשליבי כמעט מתפוצץ מרוב לחץ ומסובבת את המנעול.
אני פותחת את הדלת ויוצאת מהמלתחה מבלי להביט בליאו, חולפת על פניו כאילו הוא לא נוכח.
אך אני מרגישה בנוכחותו.
אני מרגישה את עיניו קודחות בגבי.
אני מכניסה את הבגדים המלוכלכים לתיק ויוצאת משם במהירות שיא כשאני ממשיכה להתנשף וליבי ממשיך להלום בחוזקה.
בית הספר שקט ושומם כשאני חוצה את הלובי, וכיוון שחורף, כבר חשוך בחוץ כשאני יוצאת דרך שעריי הברזל.
אני רצה אל תחנת האוטובוס בדיוק כשהוא מגיע, וכשאני מתיישבת במושב האוטובוס עושה פרסה ואני רואה את ליאו מבעד לחלון.
עיניו הירוקות נוצצות בחשכה כשהוא מביט היישר בעיניי ואני בולעת רוק ומסיטה ממנו מבט כשאני מנסה לסדר את הקצב המשתולל של פעימות ליבי.