שונאים מאהבה

פרק 1

ג'ולייט

אני מסיטה את שיערי הארון לאחור, תוחבת קצוות שיער אל מאחוריי אוזני ונכנסת בשעריי בית הספר.
סוזי - מנהלת התיכון - מקבלת את פניי בכניסה כשהיא מאחלת בוקר טוב לתלמידים הנכנסים לכותלי בית הספר.
מבטה הבוחן משוטט במורד גופי, ואני זעה במקום באי נוחות ומושכת בשוליות החצאית מטה כדי להשלות לה אורך.
סוזי מיישרה אליי מבט ומצרה את עינייה.
"מיס ג'ונסון," היא אומרת בנוקשות וקמט עמוק נוצר בין גבותייה.
אני בולעת רוק בחשש ומקווה שלא תעיר על החצאית הקצרה שאני לובשת.
"הרבה זמן לא ראיתי אותך." היא אומרת לבסוף. אני נושפת בהקלה.
"כן, הייתי חולה," אני מחייכת אלייה חיוך מאולץ.
אני לא מופתעת שהיא הבחינה בהיעדרי.
אני תלמידה מצטיינת ובולטת בבית הספר, ואני לא נוהגת להחסיר, בטח שלא למשך שבוע שלם.
"טוב, אני שמחה שחזרת אלינו," היא מחייכת אליי בחזרה חיוך מאולץ וחסר כוונה. "לא אעכב אותך," היא מחווה בידה אל עבר מבנה בית הספר. "קדימה,"
אני מהנהנת קלות, אוחזת ברצועות התיק שלי וצועדת לכיוון המבנה הראשי.
ברגע שאני נכנסת פנימה בדלתות השקופות,
עיניי מוצאות את פנייה הנלהבות של הַיילי גרין- החברה הכי טובה שלי בעולם כולו.
"התגעגעתי אלייך, כלבה!" היא רצה אליי ומתנפלת עליי בחיבוק חזק והדוק.
אני מחבקת אותה בחזרה וכמעט מועדת לאחור מעוצמת האחיזה שלה בי.
"החסרתי לבסך הכל שבוע," אני צוחקת ומנידה בראשי באי-אמון.
"את יודעת מה זה שבוע בלי ג'ולייט?!" היא מביטה בי בזעזוע.
"אני מניחה שלא..." אני אומרת בבילבול וממשיכה לצחקק.
"החיים שלי עלובים בלעדייך," היא אומרת ברצינות. "וחוץ מזה... התגעגעתי לריבים שלך ושל ליאו..." היא מודה בחיוך משועשע.
ברגע ששמו עוזב את שפתייה פניי הופכות קודרות והאוויר נעצר בריאותיי.
שכחתי ממנו לגמריי.
אני בולעת רוק בכבדות כשאנחנו צועדות יחד לכיוון ארונות הלוקרים.
"את יודעת, כשלא היית כאן הוא היה ממש שקט."
"מי?" אני שואלת בהיסח דעת כשאני מחפשת את הציוד לשיעור מתמטיקה בלוקר המבולגן להחריד שלי.
"ליאו."
אני קופאת במקום לרגע ונושמת עמוק לפני שאני טורקת את הלוקר שלי ומסתובבת להביט בהיילי שעומדת משמאלי. "אוקיי. לא אכפת לי." אני מבהירה בקול תקיף ורציני.
"בסדר..." היא מושכת בכתפייה ומתחילה לצעוד לכיוון הכיתה, ואני ממהרת להדביק את צעדייה.
אולי בעיניי אחרים הקשר העויין שלי ושל ליאו משעשע ומבדר, אך עבורי הוא לא כזה.
כשרק הכרנו, כשעלינו יחד לתיכון לפני שנתיים ושובצנו באותה הכיתה, ליאו נהג להציק לי בקביעות.
אך אז, באותה התקופה, לא ראיתי בזה כדבר רע.
להפך, נהנתי מתשומת הלב המיוחדת שהוא הרעיף עליי.
הוא היה מושא עיניי כל הבנות, במרכז העניינים, אך בכל זאת היה צמא לקבל יחס ממני.
הרגשתי מיוחדת.
וזה לא שלא קיבלתי יחס והצעות מבחורים אחרים, קיבלתי לא מעט.
אך בחורים אחרים לא עניינו אותי.
העיניים שלי תמיד נשארו עליו.
קיוויתי שאוכל לגלות מי הוא באמת, מאחוריי המסכה והעמדות הפנים.
בשלב מסויים הייתה בי תקווה, אך הוא ריסק אותה כשלפתע ההצקות הקטנות הפכו לרצף בלתי פוסק של השמצות והשפלות, להתבריינות על בסיס יום יומי.
אני לא יודעת מה גרם לשינוי הקיצוני הזה בהתנהגות שלו, אבל דבר אחד אני יודעת.
אני שונאת אותו.
אני שונאת את מה שהוא גורם לי להרגיש,
את היחס הנוראי שהוא נותן לי בלי שום סיבה מוצדקת, ואת הדרך בה הוא משפיע עליי בקלות שכזאת.
מהרגע שנזכרתי בעצם קיומו, מצב הרוח המרומם שלי התהפך במאה שמונים מעלות.
אנחנו מתיישבות יחד בשולחן האחורי, וכשאני מארגנת את הציוד לשיעור, היילי לפתע חובטת בי במרפקה.
"מה לעזאזל-" אני מתערמת, אך קולי דועך כשאני רואה אותו פוסע פנימה.
בין רגע הנוכחות שלו בחדר מורגשת, והוא גוזל ממני את האוויר יחד עם כל צעד נוסף שהוא עושה.
גופי נדרך בהתגוננות אוטומטית, ואני עוקבת אחריי תנועותיו בעיניים מוצרות.
הוא לבוש בחוצלות טי-שירט שחורה ובמכנסיי ג'ינס דהויים, וברגע שמבטינו נפגשים, עיניו הירוקות מבזיקות לעברי וחיוך זחוח מותח את שפתיו.
"תראו מי החליטה להגיע..." הוא מגחך ומתיישב בשולחן הסמוך לשלנו, מתרווח על הכיסא בנינוחות.
"שתוק." אני יורה, לא מצליחה לרסן את עצמי.
"לא צריך להתעצבן..." הוא מלגלג וממשיך לחייך לעברי בהתגרות, נראה מרוצה לאור העובדה שהצליח לחלץ ממני תגובה.
"פשוט תעזוב אותה," מתערבת היילי. "למה אתה יושב פה בכלל?"
"אל תחמיאו לעצמכן," פניו מרצינות. "כאן המורה לא רואה אותי."
"על מי אתה עובד? המורה הזאת חצי עיוורת." מחזירה היילי, ואני מחניקה צחוק מתחת לכף ידי.
"טוב," הוא מושך בכתפיו ולסתו מתהדקת. "אני פשוט אוהב את המקום הזה. אם יש לכן בעיה אתן מוזמנות לעבור מקום."
אני חושקת שיניים. הוא יעשה הכל כדי להוציא אותי מדעתי.
"מה קורה, יפיופה?" נואה - החבר הכי טוב שלי - מתיישב בשולחן הקודם לשלנו.
הוא מסתובב בכיסאו לעברנו, ואני מפנה אליו את מבטי. "הכל טוב," אני מחייכת מזוייף ומתעלמת מליאו שרוטן ברקע.
נואה מעביר את ידו בשיערו הבלונדיני. "את מרגישה יותר טוב?" הוא שואל ומצחו מתכווץ בדאגה.
אני מהנהנת. "כן, תודה."
"בוקר טוב תלמידים," גברת ביילי - המורה למתמטיקה - מברכת ומתיישבת בשולחנה במרכז הכיתה. "בבקשה תפתחו את שיעוריי הבית שלכם."
אני פוערת עיניים כשחרדה תוקפת אותי.
"פאק." אני ממלמלת.
"מה קרה?" היילי פונה להביט בי.
"לא הכנתי את השיעורים."
המחלה תפסה אותי בהפתעה כך שלא היה לי בבית את הציוד הנדרש כדי להשלים את החומר, ולא טרחתי לבקש אותו מהיילי או מנואה, כי ידעתי שהם לא עשו דבר.
הלימודים לא חשובים להם כפי שהם חשובים לי, אף שזו השנה האחרונה בתיכון. השנה המכריעה.
"ג'ולייט, כמה טוב לראות אותך," גברת ביילי מחייכת אליי. "היית חסרה."
חצי עיוורת, ובכל זאת היא רואה אותי כשאני יושבת בקצה השני של הכיתה. נהדר.
"תוכלי לעזור לי עם תרגיל אחד עשרה?" היא שואלת.
"מה... כן, בטח," אני מהנהנת ושפתי מתעקלת בחשש כשאני פותחת את ספר הלימוד בחיפוש אחר התרגיל.
"באיזה עמוד זה?" אני שואלת את היילי בלחש.
"מאה שלושים ושבע." היא לוקחת את הספר מידיי ומדפדפת בו עד שמגיעה לעמוד.
"הנה." היא מניחה את הספר מלפניי ומצביעה באצבעה על התרגיל.
אני בולעת רוק. "אה... כן," אני בוחנת את התרגיל היטב, אך לא מבינה דבר.
אני מרגישה את מבטה הנוקב של גברת ביילי עליי, והחרדה שלי גוברת.
"א... אני לא יודעת..." אני מודה ומשפילה את מבטי במבוכה.
אני שומעת את ליאו מגחך. "את רוצה שאני אעזור לך, המורה?" הוא שואל. "אני עשיתי את השיעורים." הוא מוסיף בהתרברבות ואני מרגישה את עיניו קודחות בי, כאילו מנסה להעצים את המבוכה שלי.
"אני אשמח," גברת ביילי עונה לו בחיוך נלהב ונראת מופתעת מההירתמות שלו.
ליאו שולח לעברי חיוך מתגרה ומתחיל לפתור את התרגיל כשעיניו מרצדות ביני לבין המחברת שלו.
אני חושקת שיניים וכפות ידיי נקמצות לאגרופים מתחת לשולחן.
"אל תתייחסי אליו," אומר נואה ברוגע. "הוא סתם סנוב מתנשא."
ליאו עוצר בפתירת התרגיל ופונה להביט בנואה בעיניים מצומצמות. "שמעתי את זה אתה יודע?"
"כן," נואה מחזיר לו מבט מלא תיעוב. "זה נכון."
השניים עורכים קרב מבטים לכמה רגעים ארוכים, עד שליאו פורש כשהוא מגלגל את עיניו לאחור ומסיים לפתור את התרגיל.
"וככה עושים את זה, למי שלא הבין." הוא אומר ברמיזה ברורה אליי ומחייך בהתנשאות כשמבטו משתהה עליי.
אני מרגישה את דמי גועש ואת הכעס מכלה את גופי עד אפס מקום.
"הציוד שלי היה בלוקר אז לא יכולתי להשלים את החומר!" אני מתפרצת בחוסר שליטה. "ואני הרבה יותר חכמה ממך, אדיוט!" אני רושפת בזעם.
הוא מגחך בתגובה. "מה שתגידי..."
"מיס ג'ונסון." גוערת בי גברת ביילי בטון נוקשה,
ואני מתכווצת בכיסאי ומרימה אלייה את עיניי.
"אני מצטערת אבל לא אקבל דיבורים כאלו בכיתה שלי. אני לא רוצה להוציא אותך מהשיעור."
"מצטערת," אני אומרת בקול חנוק. "זה לא יקרה שוב." אני משתתקת במבוכה.
גברת ביילי מהנהנת וממשיכה ללמד, ולהפתעתי, ליאו עוזב אותי במנוחה למשך שאר השיעור.
כשמגיע שיעור ספורט, אנחנו מבצעים את האימון הקבוע, ואז מתחלקים לזוגות ומתאמנים על מסירות ותפיסות של כדור מהצדדים המנוגדים של האולם.
אני לא אדם ספורטיבי, מעולם לא הייתי, וקרוב לוודאי שגם לא אהיה.
אני מחטיאה ברוב המסירות שלי שמיועדות אל היילי, ומפספסת תפיסות.
אבל זה לא כי אני לא מנסה או מתאמצת מספיק.
אף שספורט הוא לא תחום העניין שלי, אני לוקחת את השיעורים ואת הציונים שבאים איתם ברצינות. אני נותנת את כל כולי בנוגע ללימודים.
זו השנה האחרונה בתיכון, וכשאסיים אותו, אני רוצה להתקבל לאוניברסיטה או קולג' גדול ומצליח ככל שאוכל.
כזה שיעזור לי למצוא התמחות, להוציא תארים, ובסופו של דבר להצליח בחיים.
ממוצע הציונים שלי גבוה מספיק בשביל להתקבל לקולג'ים והאוניברסיטאות המצליחות, אך אני צריכה לשמור עליו כזה.
אני ממקדת את עיניי בהיילי ומכוונת את ידי האוחזת בכדור. אני נושמת נשימה עמוקה וזורקת אותו בתקווה שיגיע לידייה של היילי, אך הוא פוגע בקיר האולם, לצידה.
"אוף!" אני נאנחת בתסכול ורוקעת ברגליי בעצבים.
"לא נורא, תנסי שוב," היא מעודדת אותי כשהיא זורקת לעברי את הכדור בחזרה, אך כצפוי, הוא מחליק מידיי ואני מועדת בצורה מגושמת.
אני מרימה את הכדור לידיי בדיוק כשליאו חולף על פניי. "את ממש גרועה בזה, את יודעת?" הוא מגחך, כמו תמיד מרגיש מחוייב לרדת עליי, לדחוק אותי לקצה עד שאאבד את השפיות.
אני מרגישה את הדם גועש באוזניי. זעמי מהבוקר מתעצם, ולפני שאני מספיקה לחשוב פעמיים אני זורקת את הכדור היישר אל המפשעה שלו בעוצמה המירבית שאני מצליחה לגייס. "מנייאק!"
הוא זוקר את גבותיו בהתפעלות וחיוכו מתרחב אף הזריקה המדוייקת להפליא שלי אל הזין שלו.
נראה שזה כלל לא מזיז לו.
הוא מניח את כף ידו על בית החזה שלו - היכן שנמצא הלב - נושף בחדות, ומעווה את פניו בכאב מזוייף. "אווץ'," הוא מסנן בציניות ללא קול.
אני מביטה בו בעיניים מצומצמות ובלסת חשוקה כשהוא מרים את הכדור וזורק אותו בחזרה לעברי, מחייך מאוזן לאוזן.
"היא ממש לא גרועה בזה," נואה יורה בזעם כשהוא נעמד מאחוריי, נעמד על המשמר ומגונן עליי כמו תמיד.
בין רגע החיוך נמחק מפניו של ליאו.
"תתעלמי ממנו," נואה מלטף את כתפי בחום.
"חנפן," ליאו ממלמל בזעף וחוזר להתמסר עם דין- חברו הטוב ביותר.
אני חוזרת להתמסר עם היילי בהיסח דעת כשעיניי משוטטות לכיוונו שלי ליאו בחוסר שליטה.
איך יכול להיות שלא משנה מה אעשה זה לא ישפיע עליו? איך יכול להיות שכל הנסיונות שלי לתקוף בחזרה משעשעים אותו ומהווים לו מקור לבידור?
צווחתה של היילי קוטעת את הטראנס בו הייתי שרוייה, וכשאני רואה אותה מניחה את ידה על כתפה ונאנקת מכאב, אני מבינה שפגעתי בה עם הכדור.
דעתי הייתה מוסחת ולא שמתי לב בכלל למעשיי.
בגללו.
"את מנסה להרוג אותי?" היא שואלת בציניות כשאני ממהרת לעברה ועוזרת לה להיעמד.
"וודאי שלא!"
"אז למה את זורקת חזק כל-כך?" היא רוטנת כשהיא נתמכת בי ואנחנו מתיישבות יחד בספסל שבצד המגרש.
"אני מצטערת, אני לא יודעת מה נכנס בי," אני אומרת במבוכה כשהיא בוחנת את הזרוע שלה.
"מה קרה?" נואה שואל בדאגה כשהוא מתיישב על הספסל מצידה השני של היילי.
"ג'ולייט החליטה שנמאס לה ממני." היילי אומרת ברצינות.
אני פוערת את פי. "זה לא נכון!" אני מתגוננת.
היילי מביטה בי בדממה למשך שניות ארוכות ואז פורצת בצחוק. "אני צוחקת איתך. מה תעשי בלעדיי?"
"אמות." אני משיבה מייד.
אני לא יכולה לדמיין חיים בהם היילי לא נמצאת לצידי. מאז שהכרנו אנחנו בלתי נפרדות.
"בדיוק. אז תשתדלי לא להרוג אותי בעזרת כדור ספוג, ככה המוות של שתינו ימנע." היא מתלוצצת.
"של שלושתינו," נואה מתקן.
"אני באמת מצטערת," אני אומרת שוב ומרימה את עיניי קדימה, אל האולם.
מבטי מצטלב עם מבטו של ליאו, שבוחן אותנו במבט מהורהר בעודו מתמסר עם דין.
אומנם אמרתי שאני לא יודעת מה נכנס בי, אבל אני יודעת היטב שהוא משפיע על הפעולות שלי.
הוא זה שמסיח את דעתי והוא זה שגורם לי לאבד את העשתונות ומוציא ממני את הגרסה הכי פחות טובה שלי.
"זה בסדר, אני יודעת שלא התכוונת." היילי אומרת בטון רגוע ומפוייס.

____

"צהריים טובים," גברת סמית' נכנסת אל הכיתה בסערה ושומטת ערימת דפים על השולחן. "אני מקווה שאתם מתקדמים עם הכנת העבודות שלכם."
אני מכווצת את המצח ומסתובבת בחדות אל היילי שיושבת לצידי. "על מה היא מדברת?"
היילי מושכת בכתפייה. "אני לא יודעת. הברזתי חצי מהשבוע שעבר."
"ברור שהברזת," אני מגחכת ומנידה בראשי. "מה חשבתי לעצמי."
היא מחייכת בהיתממות וממשיכה למשוך בכתפייה.
"נואה," אני לוחשת אל גבו. "אתה יודע על מה היא מדברת?"
הוא מסתובב בכיסאו אליי. "היא נתנה עבודה מסכמת בזוגות."
אני נאנחת בתסכול.
מעבר לזה שאין לי זמן להיתקע על עבודה מסכמת כשיש לי דברים חשובים יותר לעשות, זה שהיא בזוגות מגריעה את המצב.
אני מעדיפה לעבוד לבד מאשר שאאלץ להתמודד עם רעיונות ומחשבות של אדם נוסף, שלרוב גם גוררים וויכוחים ואי-הסכמות.
"צריך להגיש אותה בעוד שלושה שבועות בדיוק," נואה אומר. "היא נתנה אותה לפני שבוע."
"אוקיי... היא חילקה את הזוגות?" אני שואלת אף שאני בטוחה שהתשובה היא כן.
"כן." נואה מאשר.
"היא חילקה לזוגות של בן ובת, נכון?"
"כן."
"חרא." אני רוטנת.
"מספיק עם הדיבורים שם מאחור!" צועקת גברת סמית'. "ג'ולייט, בואי תעברי לשבת פה." היא מצביעה באצבעה על השולחן מולה בקדמת הכיתה.
אני אורזת את חפציי באנחה ומתיישבת היכן שהורתה לי.
אני שוקעת למחשבות ותוהה מדוע בן הזוג שלי לעבודה לא עידכן אותי בדבר, הריי עבר כבר שבוע מאז שהעבודה ניתנה.
כשהצלצול נשמע ויום הלימודים נגמר, התלמידים יוצאים מהכיתה כעדר, ואני ניגשת אל גברת סמית' שאורזת את חפצייה במטרה לגלות עם מי אני אמורה להגיש את העבודה.
אני מכחכחת בגרוני. "גברת סמית?"
היא מרימה את ראשה ומיישרה אליי מבט. "כן?"
"עדכנו אותי שנתת עבודה מסכמת בזוגות כשלא הייתי..."
"נכון," היא מהנהנת.
"תוכלי להגיד לי מי בן הזוג שלי לעבודה?"
היא מוציאה קלסר מתיק הצד שלה, פותחת אותו מולה ומעיינת בדפים בעוד שאני ממתינה במתח ובקוצר סבלנות.
"את עם..." היא ממלמלת כשהיא מכווצת את עינייה ומתעמקת בכתוב. "ליאו."