שונאים מאהבה

פרק 14

ג'ולייט

אני מזהה את מכונית המרצדס של לילי בחניית ביתו של ליאו ומייד מתמלאת בכעס.
ראיתי אותה עולה על האופנוע שלו אחריי סיום יום הלימודים, אבל לא ציפיתי שהיא תהייה פה כשאנחנו נפגשים להכין את העבודה.
אני חושקת את שיניי, ידיי מתכווצות לאגרופים ואני צועדת לפתח ביתו בצעדים חפוזים.
אני נוקשת על דלת הכניסה של הבית ואיימי פותחת לי אותה.
"ג'ולייט!" היא מתנפלת עליי בחיבוק וחיוך ישר נמרח על פניי שלפני רגע היו זעופות.
אני משחררת את ידיי המאוגרפות ומחבקת אותה בחזרה.
"לא ראיתי אותך מלא זמן!" היא אומרת ומחייכת אליי חיוך מקסים ושובה לב.
"הייתי בלונדון," אני מסבירה בחיוך ומלופת את ראשה ברכות.
"חששתי שלא תגיעי ליום ההולדת שלי." היא מודה לפתע.
נכון. איימי חוגגת את יום הולדתה השבוע.
ליאו לא הזכיר זאת בפניי. הוא מתכוון להזמין אותי? כי אם לא אני לא רוצה להיות זאת שתבשר לאיימי שלא אגיע, היא ממש מצפה שאהייה שם ואני לא אהיה זאת שתאכזב אותה.
עם כל המצב המביך ביני לבין ליאו, אם הוא היה מזמין אותי הייתי נענת בחיוב ומגיעה, רק בשביל איימי.
אני ממצמצת בעיניי וחוזרת למציאות.
"יש בבית מישהי חוץ מליאו?" אני שואלת את איימי באגביות תוך כדי שאני מלטפת את ראשה.
אני רוצה לוודא שחשדותיי לא שגויות ולילי אכן כאן.
"כן," היא נוחרת בבוז ומגלגלת את עינייה לאחור. "לילי."
אני מצחקקת מייד כשאני רואה את ההבעה הזועפת שעל פנייה. אם יש משהו שאני אוהבת באיימי חוץ מחיוכה הקסום, נמשיה הזהובים שנראים רק באור השמש ואופייה המקסים זוהי שנאתה ללילי.
אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היא הייתה אוהבת אותה.
"אוקיי... תודה." אני מחייכת אליה ועולה מעלה בגרם המדרגות.
"אני צריך שתלכי." קולו של ליאו נשמע מבעד לדלת חדרו הסגורה.
"אתה לא יכול להגיד למטומטמת הזאת לבוא יותר מאוחר?" לילי עונה לו ואני נמלאת זעם,
משתוקקת לפתוח את הדלת בזה הרגע ולדרוש ממנה להגיד לי את זה בפרצוף.
אך אני מסוקרנת מה תהייה תשובתו של ליאו אז אני ממשיכה להאזין, ובצעדים קטנים מתקרבת אל הדלת ומצמידה את אוזני אלייה.
"נו באמת ליאו," לילי נאנחת. "אנחנו נהנים-"
"את צריכה ללכת." קולו רציני ותקיף. "היא אמורה לבוא בכל רגע."
"אתה מעדיף אותה על פניי?" לילי שואלת, קולה נשמע פגוע וכעוס.
"לא אמרתי את זה."
"זה נשמע ככה! מה, היא נתנה לך איזו מציצה קסומה שפתאום כל-כך אכפת לך?" היא נוחרת בבוז.
"המציצה היחידה שקיבלתי הייתה ממך," הוא אומר ושיניי נחשקות מעצמן כשאני מדמיינת את לילי כורעת כל ברכייה מולו ומכניסה את איברו לפיה.
"והיא לא הייתה קסומה." ליאו מוסיף ואני עוצרת את עצמי מלגחך.
"יודע מה?! אם אתה לא מעריך אותי ואת מה שאני עושה עבורך אני לא צריכה להיות פה!" לילי צווחת.
"כן, זה בדיוק מה שביקשתי. שלא תהיי."
לפתע הדלת נפתחת בתנופה רועמת ולילי יוצאת מהחדר.
אני קופצת בבהלה וצווחה קטנה נפלטת מפי.
היא מצרה את עינייה לעברי בשנאה ואני מייד מתיישרת מולה וזוקפת את סנטרי.
"תהנו." היא אומרת בחיוך מזוייף ומתקדמת במהרה אל עבר גרם המדרגות תוך כדי שהיא מושכת את חצאיתה מטה.
"את האזנת לנו?" ליאו מגחך מאחוריי ואני קופצת במקום ומסתובבת אליו.
"לא." אני מזעיפה אליו את פניי.
שקר.
אני פוערת את עיניי ופי באחד וקופאת במקום כשהוא נגלה מולי, מרותקת אל נראותו.
זרועותיו נשענות לצידי מפתני הדלת כשגופו חשוף למעט תחתוני בוקסר אפורות.
גופו מבריק מזיעה שאני יודעת בדיוק איך נגרמה. מהשמש שאין באוקטובר, בוודאות לא.
שריריו בולטים ומגרים למגע ואני בולעת את רוקי בכבדות וממצמצת בעיניי.
"הממ..." הוא מהמם ואני מרימה את מבטי אל פניו המשועשעות.
"אז זה נהייה קטע, לקבל את פניי בתחתונים?" אני שואלת בארשת פנים אדישה ומנסה לשמור על עיניי ממוקדות בשלו ולא לרדת מטה אל גופו.
זה מפתה ומאתגר יותר משחשבתי.
"הייתי מעדיף שאת תקבלי את פניי בתחתונים, אבל לא נראה לי שזה יקרה."
חיוך קטן נמרח על זווית פי ואני ישר מוחקת אותו. "בשביל מה יש את לילי?" אני שואלת בחיוך מזוייף ומרגישה גל קנאה לא רצוי גואה בי.
"היא לא לובשת תחתונים." הוא עונה בחיוך זימתי.
אני מעווה את פניי בגועל. "לא הייתי צריכה לדעת את זה. למרות שלא חשבתי אחרת." אני מגלגלת את עיניי לאחור.
"אומרת זאת שלא לובשת חזיות..."
"היום לבשתי." אני זוקפת את גבותיי בניצחון ומניחה את ידיי בצידי מותניי.
"באמת?" הוא מרים את גבותיו בהתפעלות.
"כן." אני משיבה ומייד מתחרטת כשאני רואה את מבטו יורד מטה אל החזה שלי.
את לא יודעת לסתום, ג'ולייט.
"טוב, בוא ניגש לעבודה." אני אומרת, משנה את הנושא.
הוא מפנה לי את הדרך ומתיישב על המיטה, מתרווח עליה בנינוחות ומניח את ידיו השריריות והחסונות מאחוריי ראשו.
אני בולעת את רוקי בכבדות ומתאמצת לשמור את עיניי על שלו.
"תתלבש ונתחיל." אני אומרת ומשלבת את ידיי על חזי.
הוא מניד בראשו ורמז לחיוך משועשע נראה על זווית פיו. "מתחשק לי להשאר ככה." הוא אומר ואני פוערת את פי ועייני בו-זמנית.
"אתה לא רציני." אני אומרת כלא מאמינה ובוחנת את הבעת פניו, ממסה למצוא בה טיפת צחוק, אך הוא לא צוחק.
"אני חושש שאני כן. ממש חם לי," הוא אומר ועיניו מבזיקות לעברי בהתגרות. "גם לך? או שזה בגלל מה שאני ולילי-"
"כן, גם לי." אני קוטעת אותו מייד, כמעט צועקת. הוא מתגרה בי, ואני יכולה להתגרות בו אפילו יותר.
"אתה יודע," אני מתקדמת לעברו בצעדים איטיים ולא יכולה למנוע מחיוך זחוח להמרח על שפתיי.
"אני מתחילה לאהוב את הרעיון, לעבוד בהלבשה תחתונה." אני אומרת והוא נראה מבולבל והמום. אני שולחת את ידיי לשוליות חולצתי ופושטת אותה מעליי, מעיפה אותה לרצפה.
עיניו של ליאו נפערות לרגע והוא מתרווח על המיטה ובוחן אותי בעיניים מוצרות ומתעמקות.
ליבי הולם בחוזקה ואני מתחילה להתחרט על המעשה הפזיז, אך אני לא עוצרת.
אני יודעת שאם אחזור בי הוא יראה בזה כתבוסה, ואני ממש לא מוכנה לתת לו לנצח משחק הזה שהוא משחק - משחק שעדיין לא הצלחתי לפענח מהו -
עיניו לא עוזבות את שלי כשאני מורידה גם את מכנסיי הג'ינס במורד רגליי ובועטת אותם הצידה.
שיערי נפרע ומתבלגן ואני מעבירה בו את ידיי, מושכת אותו אחורה, הרחק מפניי.
אני עומדת מולו ליאו בתחתונים וחזייה בלבד ובולעת את רוקי. "קדימה, אפשר להתחיל לעבוד." אני אומרת בקול הכי אדיש שאני מצליחה לגייס, למרות שהגוף שלי לא אדיש כלל למצב בו אנחנו נתונים - סגורים יחד בחדר בהלבשה תחתונה בלבד -
הוא סורק את גופי באיטיות. עיניו בוחנות אותי מכף רגל ועד ראש, ואני מרגישה את עורי מתלהט תחת מבטו ואת פטמותיי מתקשות בכאב.
עיגליי זיעה נוטפים במורד פניי ואני מופתעת שגופי אכן חם למרות הקור הסורר בחוץ.
כשיצאתי החוצה - אל מזג האוויר הקר - הרגשתי שעורי סומר מהקור, אך עכשיו, הוא סומר מסיבות אחרות לגמריי.
עיניו של ליאו ננעצות בשלי בחזרה והוא לא פוצה את פיו, רק בוחן אותי, וזה מלחיץ אותי.
הבזק לא מוכר ניצוץ בעיניו האפורות-ירוקות
ואני בולעת את רוקי.
אני מתקדמת לכיוונו בצעדים איטיים, תוהה האם זה היה רעיון חכם במיוחד.
כנראה שלא בהתחשב בעובדה של מה שקרה בפעם שעברה שהינו סגורים יחד בחדר הזה בדיוק.
שקט סורר בינינו, האוויר מתוח ואני מתחילה להתנשף בתאווה כשמבטי מתעכב על בטנו המפוסלת, על שמונת קוביות בטנו המגרות, ולאחר מכן מבטי יורד מטה אל מפשעתו.
הבד הדק של התחתונים לא מותיר הרבה מקום לדמיון של מה שנמצא תחתיו ואני מייד מסיטה את מבטי וממצמצת בעיניי.
אני לא אמורה לעשות את זה.
המטרה היא להתגרות בו. לא בעצמי.
מעולם לא ראיתי גוף גברי מקרוב כל-כך, ומה שכן ראיתי לא השתווה במעט לגופו המפוסל של ליאו.
עיניו עדיין אפלות וכהות מהרגיל ואני מנסה לא לייחס לזה חשיבות ומתיישבת מולו בקצה השני של המיטה מבלי להביט בו.
הוא נשאר באותה התנוחה ולא זע, אך אני מרגישה את עיניו קודחות בי.
אני מוציאה את העבודה מהתיק שלי ואוזרת אומץ לפצות את פי. אני בולעת את רוקי.
"אוקי," אני מדפדפת בדפים ומרגישה שמבטו עדיין נעוץ בי. אני מכחכחת בגרוני באי נוחות. "אנחנו צריכים לכתוב על הקמת המדינה. מי עזר להקים אותה, למה הקימו אותה, מתי הקימו אותה ועל ההתפתחות של אמריקה במהלך השנים."
הוא ממשיך לשתוק - מה שלא אופייני לו - וזה מתחיל להלחיץ אותי.
אני מרימה את מבטי אליו. "מה?"
"את באמת מתכוונת לעבוד, ככה?" הוא שואל ומוריד את עיניו מטה אל גופי החשוף, קולו צרוד ועבה מהרגיל וזה לא עוזר למצב בו אני נתונה -
מגורה יותר מתמיד -
אני מתפתה לכסות את עצמי עקב המבוכה שגואה בי, אך אני לא רוצה לתת לו לדעת שהוא מצליח לגרום לי לאי נוחות.
אני בולעת את רוקי בכבדות.
"זה היה הרעיון שלך." אני אומרת ומושכת בכתפיי.
"את מתגרה בי."
"אתה מתגרה בי." אני מחזירה ושולחת אליו מבט מזהיר.
פאק, הוא סקסי.
אני מייד מסיטה את מבטי והוא מגחך. "ממתי את נענת לרעיונות שלי?"
"רק כשהם טובים, מה שלא קורה הרבה," אני אומרת. "ובאמת היה לי חם אז..."
לפתע הוא מתרומם מהמיטה, עיניי עוקבות אחריי כל תנועה שלו.
שריריו מתבלטים עקב התנועה ונראים טפוחים עוד יותר, מה שלא חשבתי שאפשרי.
הוא צועד לעברי ואני בוחנת אותו בבילבול, מנסה להבין מה הוא עושה.
אני בולעת את רוקי כשהוא נעמד מולי ורוכן מטה אל פניי.
קצב פעימות ליבי מאיץ ואני מתנשפת בכבדות.
"מה... מה... אתה-" אני בקושי מצליחה לדבר כשאני מביטה בעיניו הטורפות אותי כמו טרף.
"אז מה דעתך על הרעיון הבא שלי," הוא אומר ומקרב אליי את ראשו אפילו יותר, כך ששפתיו מרפרפות על שלי.
לפתע הוא דוחף אותי אחורה בחדות ומשכיב אותי על המיטה.
אני משתנקת בבהלה, פוערת את עיניי ועוצרת את נשימתי כשהוא גוהר מעליי.
"תפסקי את הרגליים בשבילי כמו ילדה טובה ותתני לי לסיים את מה שהתחלנו בפעם הקודמת." הוא אומר, כמעט דורש.
"מ... מה..." אני ממלמלת בלחש, לא מסוגלת להוציא מילים ברורות מפי.
ליבי דוהר, עקצוצים מתחילים בין יריכיי ואני בולעת את רוקי המגורה.
אני לא יכולה להיכנע לו, זה לא יגמר טוב.
הגוף שלי מגורה כל-כך, משתוקק לזה, למגע שלו, אליו.
אבל אני לא עושה את זה. זה לא מה שהלב והמוח שלי רוצים, זה מה שנמצא בין רגליי...
כוס בוגדני... אני חושבת לעצמי ומזעיפה את פניי לרגע, אך מייד ממצמצת בעיניי וחוזרת אל המציאות.
אני מביטה בעיניו הרעבות ושולחת את ידיי לכתפיו הרחבות והחמימות, רוצה להרגיש אותן עוד, להרגיש את כולו.
אך במקום זה אני הודפת אותו מעליי ומתיישבת על המיטה.
"זה לא יקרה יותר." אני אומרת בהחלטיות.
להפתעתי הוא מהנהן בקלילות ומושך בכתפיו. "בסדר." הוא אומר.
זה ברור שהוא לא ינסה להתווכח או לשכנע אותי, זה לא באמת משמעותי עבורו כמו שזה משמעותי עבורי.
מבחינתו זה רק עוד סיבוב.
לא אכפת לו עם מי הוא עושה זאת, או מתי.
זה חסר חשיבות בעיניו.
"אני בטוחה שלילי תשמח לספק את צרכייך." אני מתלוצצת, אך אין שמץ לצחוק בקולי.
"גם אני." הוא משיב ושולח אליי חיוך מתגרה.
עיניו כבר לא בוערות מתשוקה.
אני חושקת את שיניי.
הוא יודע שזה מכעיס אותי.
אך אני יודעת מהו הערך שלי, אני לא עוד אחת שתתן לו לעשות בה כרצונו מתי ואיך שיבוא לו.
יש לו את לילי ואת שאר הבנות בבית הספר שישמחו להיות בובות המין הפרטיות שלו.
אז למה הוא כל-כל נחוש להיכנס לתחתונים שלי?
אני דוחקת את המחשבות הצידה.
"תביא את הלפטופ," אני אומרת. "אנחנו צריכים להמשיך את העבודה."
_____________________________________

היי!!!❤️
לא הגענו למטרה אבל בכל זאת היו הרבה דירוגים וכתבתי פרק, אז למה שלא אעלה לכם אותו?
אני מקווה שאהבתם!!!🔥
אם כן, אשמח שתדרגו ותכתבו לי מה דעתכם
שבת שלום לכולם🙏🏻
(פרק הבא ב170 דירוגים)