שונאים מאהבה

פרק 23

ג'ולייט

"בוקר טוב מתוקות," סמנתה - אמא של היילי - מברכת אותנו כשאנחנו יורדות מטה בגרם המדרגות בצעדים כושלים.
היא עומדת מול הכיריים כששיערה הזהוב אסוף בפקעת מרושלת ומטגנת במחבת אחת רצועות בייקון, ובשנייה פנקייקים.
ריח טוב נודף מהמטבח וממלא את הבית כולו.
"בוקר טוב אמא," אומרת היילי כשהיא חולפת על פניי ברגליים סבוכות ונתלת על אימה בחיבוק.
היא נושקת ללחייה כשאני יורדת מהמדרגה האחרונה.
הראש שלי מסתחרר ואני נתמכת במעקה המדרגות עשוי העץ ומעסה את מצחי כשאני פולטת נשיפה חדה.
"בוקר טוב, גברת גרין." אני אומרת בחיוך הרחב ביותר שאני מצליחה לגייס.
כיוון שהיילי גרה ברחוב הסמוך לשל נייט, ישנתי אצלה אחריי שהמסיבה נגמרה, ואני ארבוץ פה למשך שאר היום.
היילי ואני נוהגות לבלות את רוב ימי הראשון יחד.
אנחנו יוצאות למקומות בילוי, צופות בסרטים, עושות מרתונים לסדרות שאנחנו אוהבות, מנשנשות חטיפים ודברי מזון ומפטפטות ומרכלות יחד.
"ג'ולייט, אנא ממך, קראי לי סמנתה." אמא של היילי אומרת כשהיא עם גבה אליי, ואז מסובבת את ראשה להביט בי מעבר לכתפה.
"אויש חומד," היא מטלטלת את ראשה כשהיא מביטה בי, ואז פונה לנזוף בהיילי שעומדת לצידה. "כמה נתת לה לשתות צרה קטנה?"
"אמא," נאנחת היילי. "אני לא אחראית לכמה ג'ולייט שותה. וחוץ מזה היא שתתה בסך הכל פונץ'!"
היילי צודקת.
אם כמה שאני מעריכה שאנשים דואגים לי במשך כל חיי; הוריי, המשפחה שלי, סמנתה...
אני אדם בוגר ואחראית למעשיי.
לפעמים זה מכעיס אותי שאנשים לא מפנימים את זה ומגוננים עליי יותר מידיי.
אני יודע שזה נובע מדאגה ומאכפתיות, אבל נמאס לי לקבל יחס של ילדה קטנה שלא מבינה כלום, כשאני בבירור לא כזאת.
ובאמת לא שתיתי הרבה. אני פשוט לא שותה לעיתים קרובות, וכשאני כן, אפילו קצת, זה משפיע לרעה על הגוף שלי.
ידעתי את זה, ובכל זאת בחרתי לשתות.
האשמה וההשלכות צריכות להיות עליי בלבד.
"באמת שתיתי רק פונץ'," אני תומכת בדברייה של היילי. "ישנתי מאוחר והכל ביחד גורם לי להיות תשושה..." אני מפהקת כשאני פונה להתיישב בשולחן העץ העגול, בו רון - אחייה הקטן של היילי - וברנדון - אבא של היילי - כבר יושבים.
אני גוררת את הכיסא בידיים רפויות וחלשות ומתיישבת עליו כשרון מרים את מבטו מהשעון החכם שכרוך סביב מפרק ידו ומחייך אליי חיוך נלהב שמגיע עד לעיניו.
"היי ג'ולייט! מתי באת הנה?" הוא שואל ועיניו בצבע הדבש בורקות.
חיוך נמרח על פניי.
"באתי הנה אתמול בלילה," אני אומרת ומפהקת פעם נוספת כשהיילי פוסעת לעבר השולחן כשקנקן מיץ תפוזים בידה.
"את רוצה?" היא פונה אליי בשאלה כשהיא מוזגת מיץ לכוס שלה.
"או! או! אני רוצה!" רון מרים את הכוס שלו אל היילי והיא מרימה את הקנקן ומוזגת מיץ לתוך הכוס שלו.
"כן, תודה." אני מהנהנת.
סמנתה ניגשת לשולחן ומניחה במרכזו שתי צלחות.
על אחת מהן שוכבות רצועות מוזהבות של בייקון, ועל השנייה עומדת ערימת פנקייקים גבוהה, שקרובה לקרוס.
הניחוחות החזקים של הטיגון וריח הוניל המתקתק מגיחים אל אפי ומעוררים את התיאבון שלי, ורוק ממלא את פי.
סמנתה מבסתובבת ופונה שוב אל המטבח, ולאחר כמה שניות היא חוזרת כשבידה בקבוק של סירופ מייפל, ובידה השנייה קערת חרסינה עמוקה בצבע לבן שעלייה מצויירים פרחים, ובתוכה תותים חתוכים ואוכמניות.
היא מורידה את הכל אל השולחן ורון ממהר לחטוף את בקבוק המייפל שיהיה בהישג ידו,
כאילו חושש שמישהו עלול לקחת אותו לפניו.
סמנתה מניחה על הצלחת של רון שלושה פנקיייקים בערימה אחד מעל ושתי רצועות בייקון לצידה.
"יאמי," רון בוהה בצלחות שעל השולחן בעיניים נלהבות ונרגשות ואז מעביר את לשונו על שפתיו ומלחח אותן.
"וואו. זה נראה מדהים." אני עוצמת את עיניי לרגע ונאנחת כשאני מתענגת על הריח.
"זה באמת מדהים!" מכריז רון כשהוא נוגס בפנקייק שנעוץ במזלג המתכת שבידו.
סמנתה צוחקת קלות ומתיישבת על יד ברנדון,
שלוגם ארוכות מספל הקפה שלו.
"אני שמחה שטעים לך."
אני והיילי מעמיסות לנו אוכל על הצלחות וכשאנחנו מתחילים לאכול ברנדון פונה אליי.
שיערו הכהה סתור לאחור והוא מביט בי בעיניו החומות.
"אז מה קורה איתך ג'ולייט? יש משהו חדש?" הוא שואל בהתעניינות, שאלייה אני רגילה.
אני מכירה את היילי ואת משפחתה מאז השנה הראשונה בחטיבת הביניים, במשך יותר מחמש שנים, ואני כבר מרגישה בנוח עם הורייה.
השיחות איתם זורמות בקלילות ולא מעלות בי שמץ של מבוכה או אי-נעימות.
אך בכל זאת, יש דברים שאני לא חולקת עימם,
ואפילו לא עם היילי, שזה באמת נדיר, כי אני והיילי מספרות הכל זו לזו.
אני לא גאה בעצמי שאני מסתירה ממנה את מה שקרה - או עדיין קורה - ביני לבין ליאו, אך אני לא מסוגלת לספר לה.
במיוחד כשאני לא יודעת בעצמי מה קורה בינינו,
או איך להגדיר את זה.
במשך השנתיים בהן ליאו התבריין אליי והטריד אותי ללא הפסקה, היילי הייתה שם בשבילי ותמכה בי בכל רגע נתון.
ואני מובכת ונמנעת מלספר לה שאחריי כל מה שקרה נתתי לו לעשות לי את הדברים האלו.
נתתי לו לגעת בי. לגרום לי לאבד שליטה.
כן. יש משהו חדש.
הבחור שהתאכזר אליי במשך שנתיים גורם לי להרגיש בצורה שבה מעולם לא הרגשתי, ואני מתחילה לשנוא את זה. את התחושות שהוא מחולל בגוף שלי.
אבל אני גם אוהבת אותן, ורוצה להרגיש אותן שוב. לנצח.
אני אוהבת ושונאת את מה שהוא גורם לי להרגיש בעת ובעונה אחת, ולפעמים אני שוכחת מכל מה שעשה במשך השנתיים האחרונות.
מכל ההצקות, הירידות וההשפלות, ומתחילה לתהות אם אולי הוא לא כזה נורא, אבל התהיות האלו לא נמשכות לזמן רב.
אני שונאת אותו ואת מה שעשה לי.
"לא משהו מעניין..." אני עונה לשאלתו של ברנדון בהיסח דעת כשאני נוגסת ברצועת בייקון.
"חשבת כבר לאיזה קולג' את רוצה ללכת?" הוא שואל בעניין. "מה תרצי ללמוד, או במה תרצי להתמחות..."
"האמת שלא," אני מודה בכנות ונאנחת. "ההורים שלי רוצים שאגיש מועמדות לאוניברסיטת הארוורד."
"הארוורד..." ברנדון מהמהם בהתרשמות. "אבל אוניברסיטת ייל במרחק יותר קרוב, והיא טובה באותה המידה. למה שלא תלכי ללמוד שם?"
כל הדיבורים על החיים שאחריי התיכון מלחיצים אותי.
אני לא יודעת בעצמי מה ארצה לעשות, או במה ארצה לעסוק.
מעולם לא היה משהו שעורר בי תשוקה ורצון להמשיך ולהתמיד בו.
גם כשהייתי קטנה ונרשמתי לחוגים בשעות אחר הצהריים, פרשתי מהם אחריי כמה שיעורים בודדים.
אחד אחריי השני. שום דבר לא התאים עבורי או הרגיש נכון.
היילי מזהה את האי-נוחות שאני מרגישה לגביי הכיוון שאליו הולכת השיחה ופונה אל אבא שלה.
"תפסיק להטריד אותה לגביי לימודים." היא נאנחת. "יום שבת היום. חופש. מנוחה." היא מבהירה.
"זה בסדר," אני מניפה בידי בביטול בקלילות ושוב פונה להביט בברנדון.
"ייל קרובה יותר, אבל ההורים שלי רוצים שאלמד בהארוורד. אני כנראה אגיש מועמדות גם לייל, אבל שום דבר לא וודאי כרגע."
"אני בטוחה שתתקבלי לכל אוניברסיטה או קולג' שתרצי," אומרת סמנתה בחיוך וחותכת את הפנקייק שעל הצלחת שלה. "אני מכירה אותך כבר כמה שנים, ואני יודעת שאת ילדה חכמה ושאת מסוגלת לזה."
אני מהנהנת ומחייכת אלייה חיוך כושל.
כל הציפיות של אנשים ממני מלחיצות אותי וגורמות לי להרגיש שאם אעשה משהו שונה ממה שהם מצפים ממני, או לא אצליח במשהו שציפו ממני להצליח בו, אאכזב אותם ואהיה כישלון בעינהם.
דעתם של אנשים סתמיים לא מעניינת אותי,
אך כשלאנשים שחשובים לי יש ציפיות ממני,
לאכזב אותם, לא נמצא בגדר מקובל.
כשאנחנו מסיימים לאכול, אני והיילי מפנות את הצלחות שלנו לכיור ועולות למעלה.
"אז..." היא מתיישבת על המיטה שלה ומביטה בי.
"אתמול לא הספקנו לדבר על מה שקרה לעומק... אבל עכשיו כששתינו פיכחות..."
"על מה את מדברת?" אני שואלת ומכווצת את מצחי בבילבול כשאני מתיישבת על ידה.
"על הנשיקה שלך עם דין."
אני קופאת לרגע ואז פולטת נשיפה חדה.
הייתי צריכה לדעת שהיא תזכיר את העניין, במיוחד כי לפי מה שהיא יודעת זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי.
"מה לגבייה?" אני נשענת על גב המיטה ומביטה בה כשהיא שואלת בהרמת גבות, "יש לך משהו איתו?"
"מה- לא!" אני מייד מוחה.
הסיבה היחידה שנישקתי את דין הייתה כדי להרגיז את ליאו.
זה לא שדין לא בחור נאה ומושך.
גופו השרירי והמקועקע, עיניו הירוקות והצלולות ומראהו אכן מושכים בעיניי, ובעיניי הרבה בחורות אחרות.
אבל המשיכה שיש לי כלפיו היא אפסית בניגוד למשיכה הלא-רצוייה שיש לי כלפיי ליאו.
אני אוהבת את המראה שלו בהרבה.
את הגוף השזוף והמפוסל, את שיערו החום והפרוע ואת עיניו האפורות-ירוקות שננעצות בי וחורכות את עורי, מפשיטות אותי בעזרת מבטן.
אני נאנחת בתסכול. "אין לי שום דבר כלפיו. זו הייתה חובה מטופשת וזה הכל."
"אוקיי..." היא אומרת, קולה עדיין ספקני.
"אז עכשיו... את מוכנה להסביר לי איך את יודעת לנשק כל כך טוב?"
אני מעווה את פניי בחשש ולוחשת בקול חנוק, "זו לא הייתה הנשיקה הראשונה שלי."
המטרה לשמור על הנשיקה שלי ושל דין בשנה שעברה - הנשיקה הראשונה שלי - בסוד, כבר לא רלוונטית.
דין לא רצה שידעו עלייה כדי שליאו לא יכעס עליו, והוא כבר גילה.
ואני לא רציתי שידעו כיוון שהתחרטתי עלייה ולא רציתי שזו תחשב לנשיקה הראשונה שלי,
אבל הנשיקה שלנו אתמול, שקרתה לעיניי כולם,
לא היה שונה בהרבה מהנשיקה שלנו בשנה שעברה.
במסיבה. שנינו שתויים. חסר ערך וסתמי.
"מה?" היילי פוערת את פייה ועינייה ונראת המומה ומבולבלת.
דקירת כאב מפלחת את חזי כשאני מזהה את הפגיעות שבקולה.
"שנה שעברה במסיבת האלווין..." אני נזכרת באירועיי הערב של מסיבת ההאלווין שהתרחשה בשנה שעברה.