שונאים מאהבה

פרק 44

ג'ולייט

עם עלות השחר, אני מתעוררת לשמע צלצול השעון המעורר הרועש המגיע מעבר הטלפון הנייד שלי ומתריע בקולי קולות על בוא הזמן לקום.
אני פוקחת את עיניי לשני חריצים קטנים, מסתנוורת למראה אור הזריחה החודר מבעד לווילונות המגיפים את חדר האכסניה היוקרתי.
אני רוטנת בתסכול כשקולי רטינה נוספים מגיעים מקרב הבנות, שנראה שעתה התעוררו גם כן.
אני מושיטה את ידי אל עבר כבל המטען שמתפתל לצידי על המזרן, מגששת לאורכו בחיפוש אחר הנייד שלי שמחובר אליו בשקע הטעינה וממשיך להשמיע את אותו ניגון חוזר ובלתי נסבל.
"נו, ג'ולייט, תכבי את זה כבר," ממלמלת אחת מהן בקול ישנוני מעברו השני של החדר בעוד האחרת שואלת, "מה השעה?"
כשאני מאתרת את הנייד שלי לבסוף, אני מושכת אותו אל חיקי ומדליקה אותו, מביטה בעיניים מצומצמות על הספרות הגדולות המתנוססות על המסך הבוהק ומסמנות את השעה שש וחצי.
לעזאזל.
ראשי פועם בחדות ועפעפי נעשים כבדים מרוב עייפות.
אמש, אחריי הלילה שחלקתי אתמול עם ליאו, נכנסתי למיטה רק בשעה שתיים וחצי - אחריי שהתגנבתי לחדר כששאר הבנות כבר ישנו- משמע אאלץ לתפקד במשך היום על ארבע שעות שינה בלבד, כשכל גופי כואב בעקבות מעלליי הלילה.
אין סיכוי בעולם שאצליח לשרוד את היום הזה.
אני משתיקה את הצלצול הרועש ומתחפרת מתחת לשמיכת הפוך החמה בתנוחת עובר בתקווה שאוכל לחזור לישון רק לעוד כמה דקות, אך לא מסוגלת לעצום עין כשאני נזכרת אט אט בכל מה שהתרחש אמש- בכך שהייתי נסערת לאחר ששיחקנו את המשחק "לעולם לא" סביב המדורה וספגתי את המראות של לילי נצמדת אל ליאו ומתגרה בי בפני כולם, בכך שניסיתי לברוח רחוק ככל שיכולתי מהמקום, ממנו, אך כצפוי ליאו מצא אותי בכל זאת, ובכך שהאירועים השתלשלו עד לכדי כך שליאו הודה בפניי שהוא אוהב אותי.
חום מציף את חזי כשאני משחזרת את רצף האירועים בראשי.
"אני אוהב אותך", הוא אמר לי את שלוש המילים שלעולם לא האמנתי שיצאו מפיו, וזה הרגיש הכל מלבד אמיתי.
אך למרות הספק שהטלתי בו תחילה, יכולתי לזהות שהוא מדבר הישר מליבו לפי האופן בו קולו נשבר בצרידות ועיניו הביטו בי בפגיעות שלא אופיינית לו כלל.
מבלי לחשוב לרגע, לא הצלחתי למנוע מעצמי מלהחזיר לו את שלוש המילים- "גם אני אוהבת אותך".
אני לא יכולה להגיד שהופתעתי מעצמי, כי ידעתי זאת עוד קודם, שאני אוהבת אותו.
זו הייתה עובדה קבועה שבתוך תוכי כבר השלמתי עימה כבר זמן מה, החל מהרגע שליאו התקוטט עם נואה עבורי והגן על כבודי כשדיבר עליי רעות, אך לא צפיתי מתי יגיע הרגע שהמילים יאמרו סוף-סוף בקול, וכשהוא הגיע, לא רציתי שהוא יגמר לעולם.
הלב שלי פועם ברגש כשפרפרים מתעופפים בבטני בריגוש, וחיוך עצל נמרח על שפתיי שאני נזכרת באופן בו ליאו נישק אותי מייד לאחר מכן- נשיקה עזה ונואשת, נוקשה ורכה באותו העת, כזו שאמרה את כל מה שתקשנו להגיד זה לזו ולא הותירה לי ספקות לגביי איך הוא מרגיש כלפיי.
אני מניחה את כריות אצבעותיי על שפתיי המחויכות וחולמת בהקיץ על מגע שפתיו של ליאו עליהן, משתוקקת כל-כך להרגיש בהן שוב, מכסות את פי.
אלוהים.
אני כמעט נשנקת בקול כשהדברים מתבהרים בראשי לאיטם ואני נזכרת כיצד הוא זיין אותי על אחד העצים ביער כאילו שאר העולם לא היה קיים ולא יכולנו להיתפס בכל רגע נתון אם המזל לא היה נוטה לטובתנו.
לחיי בוערות בלהבות עד כדי כך שאני מודה שאף אחד לא יכול לראותי מתחת לשמיכה בעודי נזכרת באופן בו הוא פרק את עצמו לתוכי ומילא אותי בזרע שלו, כאילו סימן עליי טריטוריה.
הוא לא עשה זאת מתוך מחוייבות או צורך להוכיח למישהו שהוא מכתים אותי כשלו, כיוון שאלו היינו רק אנחנו שם, ברגע הזה.
הוא עשה זאת כי רצה שאדע שהאקט נועד לשם כך, כמו כריתת ברית שאין חזרה ממנה.
עיניו הכהות חדרו לתוך נשמתי כשהדף את עצמו לתוכי בפעם האחרונה וגמר יחד איתי, הבהירו לי ללא מילים שזוהי כוונתו, באופן ששיבש את כל מערכותיי לגמרי עד לכדי איבוד אחיזה במציאות.
לא שיקרתי כשאמרתי לו שאני לא מזהה את עצמי כשאני איתו. אולם לא התכוונתי להודות בכך בפניו, אך זו האמת. אני כבר לא מזהה את מי שהפכתי להיות.
אם נתתי לו לזיין אותי באמצע היער ולגמור בתוכי וודאי איבדתי את הדעת לגמרי, אך הבעיה האמיתית היא שאהבתי כל רגע, ואני לא מתחרטת על דבר.
אילו היה נותר בי עוד קול שפוי, הייתי מתנזרת מסקס בכדי לכפר על כל חטאיי ועל מחשבותיי המלוכלכות, שבטח לא מצטיירים בעין יפה בפני אלוהים, אך הוויתור על להזדיין עם ליאו הוא כזה שלא בא בחשבון בשום פנים ואופן, והנעשה כבר נעשה- ליאו הרס אותי עד היסוד ומחק כל שמץ של תמימות שהייתה לי, כך שהרעיון יוצא מראשי באותה מהירות שבה הגיע.
בלית ברירה, אני מחליטה לצאת מהמיטה כשאני חוזרת למציאות ורואה שכבר חלפו עשר דקות מאז התעוררתי, נזכרת בסיבה לשמה שמתי את השעון המעורר מלכתחילה ובלוח הזמנים הצפוף שקיבלנו אמש בנוגע למהלך היום.
בתוך שעה וחצי בלבד מעכשיו נאלץ להספיק לארוז את כל החפצים שלנו, להחזיר את החדר למצבו הקודם ולאכול את ארוחת הבוקר בחדר האוכל המשותף שבלובי לפני שנחזיר את מפתח החדר לקבלה ונעזוב את המקום.
בחוסר רצון, אני מתרוממת לתנוחת ישיבה על המיטה ומחלצת את רגליי ממנה עד שבהונותיי פוגשות בשטיח הצמר הארוג המעטר את רצפת הפרקט, מתעקלות כשמתרפקות על החום שלו המנוגד למזג האוויר הסגרירי שבחוץ.
אני מפהקת פיהוק ארוך ותשוש ומשפשפת את עיניי בחוזקה. "בוקר טוב," אני ממלמלת בצרידות כשאני כופה על עצמי להשאיר את עיניי פקוחות, ובולעת את הרוק במורד גרוני היבש.
"בוקר מזוין." ברכת הבוקר מאירת הפנים של היילי נשמע מעליי, מהמיטה העליונה במיטת הקומותיים, מחלצת ממני גיחוך משועשע.
"קיבלתי מחזור ואני עם האנגובר נוראי," היא מייללת בתסכול. "אני נשבעת שאני מסוגלת להרוג מישהו, אז אני מזהירה אתכן מראש." היא יורדת במורד סולם העץ של המיטה, קופצת בשלב האחרון ופונה לעבר חדר הרחצה בפרצוף זועף כשלגופה בוקסר כותנה לבן בעל הדפס של לבבות אדומים וחולצת טי-שירט רחבה שנופלת על כתפה, ושיערה קלוע בשתי צמות מרושלות.
היא גוררת את רגליה על הרצפה בדכדוך אילו אני קמה בחדות בעקבותיה, נאחזת בסולם המיטה במהרה כשראשי מסתחרר וברכיי קרבות לקרוס.
לעזאזל.
אני מאבדת לרגע את התחושה בפלג גופי התחתון ומרגישה כאילו הגוף שלי נמס לתוך עצמו, כמו שלגון קרח ביום קיץ לוהט במיוחד.
הלילה, כשדדיתי את דרכי מהיער בחזרה אל האכסניה, הנחתי שלאחר שאלך לישון ואקום בבוקר, הכאב שפקד את גופי יהיה סביל יותר, אך כעת, נדמה לי שלעולם לא אתאושש מהמעשים שליאו ביצע בי אמש בעזרת הזין שלו, והעייפות שמכבידה עליי עקב חוסר בשעות שינה חיוניות לא מוסיפה למצב.
במעידות קלות ובחוסר יציבות מוחלט, אני חולפת על פניי האנה - שעסוקה באריזת חפציה - ועל פניי קייטי חסרת הדאגות שחזרה לישון, ונכנסת לחדר הרחצה אחר היילי.
גופי נתקף גל קור מצמרר שמרטיט את גווי כשאני לוחצת על ידית המתכת הקרה ופותחת את הדלת בצליל חריקה צומרני.
עינייה של היילי מזנקות לעברי בחדות כשאני נכנסת פנימה. היא מתעכבת עליי לרגע קצר לפני שחוזרת לעיסוקיה באין מפריע, מסירה את הפלטה שלה משינייה הישרות ומניחה אותה בתוך הקופסא השקופה שמונחת מולה.
"פאק," היא ממלמלת חרש בעודה רוכנת קדימה על השיש לקראת המראה התלויה. "אני נראת כאילו דרסו אותי ועשו עליי רוורס בשביל לוודא הריגה," היא אומרת בזעזוע כשבוחנת את בבואתה תחת התאורה של מנורת הלד, מכווצת את עינייה כשהיא מסתנוורת מול האור הבוהק.
"אל תדברי שטויות, את תמיד נראת טוב." אני מחייכת אליה בחביבות דרך המראה, מנסה על אף הקושי להיות זו מביננו ששומרת על אנרגיה חיובית בכדי שמשך היום יעבור חלק ללא הפרעות, כיוון שאני יכולה לזהות כבר עכשיו שהיילי תצטרך שאעשה זאת בשבילה. מצבי הרוח שלה נוטים להתנודד בקיצוניות בזמן המחזור.
היילי מתרצה מתשובתי ומחזירה לי חיוך קטן. "זה נכון," היא מאשרת בביטחון שאין עליו עוררין ופורעת את שיערה מהצמות כך שכעת הוא נח על כתפיה בגלים צפופים שמזכירים את עיצוב השיער הקלאסי והמוכר של ג'סיקה אלבה בסרט- "Honey" משנות האלפיים המוקדמות, משווים לה מראה פרוע וחינני, אך באותו העת גם לא מתאמץ. "אני אצטרך שתזכירי לי את זה אחריי שנעבור את היום המסוייט הזה."