שונאים מאהבה

פרק 5

ליאו

אני נוסע על האופנוע שלי לחדר הכושר בידיעה שדין יהיה שם ואאלץ לראותו ולהיות בקרבתו.
התעלמתי ממנו במשך כל היום וסירבתי להקשיב להסברים והתירוצים שהוא ניסה לספק.
הוא פאקינג נישק אותה. אותה!
ולא רק שעשה זאת, הוא גם שמר על כך ממני בסוד במשך שנה שלמה, והייתי צריך לגלות את זה דרכה.
הכלבה בטח חייכה בליבה כשראתה כיצד הגבתי.
'דיברת עם החבר שלך...?' 'אמרתי לך...'
אני רוצה למחוק את החיוך הזחוח הזה מהפרצוף שלה ולגרום לה לא לחייך יותר לעולם.
דמי גועש מזעם טהור ושיניי חשוקות כשאני מחנה את האופנוע שלי בחנייה וצועד אל חדר הכושר.
דין מחנה את האופנוע שלו גם כן וממהר בעקבותיי.
"ליאו! חכה רגע!" הוא קורא ורץ אחריי.
אני נושם עמוק בגבי אליו, ואז מסתובב להביט בו בפנים חתומות. "מה." אני שואל ביובש.
"אני מצטער, בבקשה תקשיב לי," הוא מבקש בתחינה.
אני נכנע לבקשתו, ומביט בו בהמתנה שיספק לי הסבר שיְרַצֶּה אותי.
הוא מעביר יד בשיערו השחור ונאנח. "זו הייתה טעות. שנינו היינו שיכורים, התחרטתי על זה מייד אחריי שזה קרה, וגם היא, והבטחנו זה לזה שלא נספר את זה לאף אחד. אני מבטיח לך שזה היה חד פעמי."
אני רוטן בקול כיוון שזה דין, החבר הכי טוב שלי, ובסופו של דבר, כך או כך, אני יודע שאאלץ לסלוח לו ולשכוח מהעניין.
אם חשבתי שאוכל לכעוס עליו לנצח, אני מבין שטעיתי, ובגדול.
אני נושם בחדות. "בסדר." אני אומר לבסוף וצועד פנימה.
"אז... אנחנו בסדר?" הוא מוודא.
"אנחנו בסדר." אני מאשר.
אני ניגש לצד המתחם ולוקח משקולת, מתחיל לבצע את אימון הידיים הקבוע שלי, וכך גם דין.
"ליאו, תוכל לא לספר על זה לאף אחד?" הוא שואל לאחר שתיקה ארוכה ומלאת מתח.
אני מהנהן לחיוב בשפתיים חתומות.
הרי זה לא שתכננתי להתרברב בפניי אנשים בכך שהחבר הכי טוב שלי התנשק עם הבחורה השנואה עליי מאחוריי גבי והסתיר זאת ממני במשך שנה שלמה.
כשאנחנו מסיימים את האימון, אנחנו יוצאים יחד מחדר הכושר וצועדים לעבר האופנועים שלנו, שחונים זה לצד זה.
"רוצה שאבוא אלייך?" דין מציע.
אני רגיל לכך שהוא רובץ בבית שלי לעיתים קרובות.
הוא מתגורר יחד עם אימו שעובדת עד השעות המאוחרות של היום, וכיוון שהבית שלו ריק ושומם רוב הזמן, הוא מעדיף לבלות את זמנו אצלי.
אני מושך בכתפיי. "כן, אפשר."
כשאנחנו מגיעים, אני מופתע לגלות את ג'ולייט, יושבת בסלון ומפטפטת עם אחותי.
"מה היא עושה פה לעזאזל?" ממלמל דין.
"אין לי פאקינג מושג." אני מחזיר ושומט את התיק מכתפי לרצפה.
ג'ולייט ואיימי מסובבות את ראשיהן יחד.
"דין!" איימי צווחת בהתלהבות ורצה לחבק אותו, כיאה למי שמאוהבת בו עד מעל הראש.
עיניי נשארות נעוצות בג'ולייט שנעמדת על רגלייה.
היא בולעת רוק בכבדות ומרצינה כשהיא מביטה בי.
"למה את פה?" אני שואל בזעף, וחוסר הרצון שלי בנוכחותה נשמע בבירור בקולי.
"באתי לעשות את העבודה."
"לא זכור לי שקבענו." אני אומר בקשיחות וצועד לעברה. היא נרתעת לאחור ונצמדת בישבנה אל הספה כשאני נעמד מולה.
נשימתה כבדה ומקוטעת כשהיא זוקפת את סנטרה ומיישרה אליי מבט.
היא בולעת רוק בכבדות ומתפתלת בחוסר נוחות, אך עינייה משדרות ביטחון ונחישות כשהיא מביטה בי. "לא קבענו, אני קבעתי."
"מה קורה מכשפה?" שואל דין בחיוך משועשע כשהוא נעמד לצידי.
"תפסיקו לקרוא לי ככה." היא זועפת.
"טוב, מכשפה," אני מתגרה בה. "את יכולה לעשות אברא קדברא ולהיעלם מהבית שלי?"
היא מצרה את עינייה לעברי. "אני לא יכולה, אני מכשפה מתחילה, אני לא מיומנת מספיק." היא מושכת בכתפייה.
אני חושק את הלסת, אך מאלץ את עצמי לנשום עמוק ולהגיב בקור רוח.
אם היא רוצה להיות עקשנית מזויינת, שתהייה.
כל עוד היא נמצאת תחת קןרת הגג שלי, אני לא מתכוון לעשות לה חיים קלים ולרחם עלייה.
"בסדר." אני פונה להביט בדין. 'מצטער', אני מבטא ללא קול.
"זה בסדר, אני אחכה. בנתיים אני אביס את איימי בפלייסטיישן." הוא חורץ לעברה לשון בהתגרות.
"היית מת!" היא מחזירה. עינייה בורקות והיא מחייכת בהתלהבות.
אני צופה בהם כשהם מתיישבים על הספה ומתחילים לשחק, ומגחך לעצמי כשדין מתגרה באיימי בכך שבחר את מכונית המירוצים האהובה עלייה במשחק.
"תכסחי אותו איימי!" אני מפנה את מבטי אל ג'ולייט שצופה בהם בריגוש.
אני מכחכך בגרוני, ותשומת ליבה מייד מוסבת אליי.
"את יודעת, את לא יכולה להיכנס לבתים של אנשים סתם ככה."
היא מרצינה. "לא נכנסתי סתם ככה, אחותך הכניסה אותי." היא שולחת לעברי מבט מתריס. היא סבה על עקבייה לכיוון גרם המדרגות, אילו אני מביט בה בהרהור.
היא מסתובבת להביט בי כשהיא מבחינה בכך שאני נשאר עומד במקום.
"אתה בא?" היא מרימה גבות ומניחה את כפות
ידייה על מותנייה בהמתנה.