שונאים מאהבה

פרק 10

ליאו

"ליאו!" צווחה צומרנית ומחרישת אוזניים קוטעת את המחשבות המתרוצצות בראשי.
אני מרים את מבטי אל איימי, העומדת בכניסה לחדרי ונשענת על משקוף הדלת.
ידייה שלובות על חזה ועל פנייה הבעה רוגזת.
"מה עשית לה?" היא שואלת בתמיהה וזוקרת לעברי גבה.
אכלתי את הכוס שלה.
"על מה את מדברת?"
"היא הייתה נראת ממש מבועתת!"
אני מהמהם בשקט, מנסה לעכל את מה שקרה הרגע.
"השיער שלה היה פרוע..." היא ממלמלת לעצמה, "והיה לה סימן על הצוואר..."
לפתע היא משתנקת בקול בהלה. "אלוהים! הרבצת לה?!"
"מה- לא!" אני מוחה, לא מאמין שהיא חושבת שאעשה דבר כזה, שארים יד על מישהי.
"איימי, את צריכה להרגע."
"אבל-"
"מה את רוצה לאכול?" אני שואל בקוצר סבלנות מובהק.
"פיצה..." היא אומרת את התשובה הקבועה ומחייכת בהתחנפות.
אך בין רגע החיוך שלה דועך.
"ואם אדע שאתה גרמת לסימן שעל הצוואר שלה... אני אדחוף את אחת מהעוגיות השרופות אל תוך הפה שלך!" היא צווחת.
"בסדר-"
"ותאמין לי לא כדאי לך. הן דוחות." היא אומרת ומעמידה פניי מקיאה.
אני מגחך.
"סליחה דין..." היא ממלמלת בלחש ומצחקקת. "קדימה, רדי למטה." אני מתרומם מהמיטה וצועד לעברה, מחווה בידי אל המסדרון ומסמן לה לצאת מהחדר.
"אני ארד עוד רגע ונזמין פיצה."
"ייאי!" היא מקפצת בהתלהבות עם כמה תנועות ידיים מוגזמות ואני מכחכך בגרוני, ידי עדיין מחווה אל המסדרון.
"בסדר, אני יוצאת..." היא רושפת ומגלגלת את עינייה לאחור.
היא פוסעת החוצה ואני סוגר את אחרייה הדלת ובוהה בה, לא זע.
לפניי רגע ג'ולייט נדחקה על הדלת הזאת, נישקה אותי... ואני נישקתי אותה בחזרה.
אלוהים, הלשון שלי שירטטה מסלול על הגוף שלה והאצבעות שלי היו בתוכה, בתוך הכוס החם והצר שלה.
והקולות שבקעו ממנה, הגניחות המתוקות והקטנות שלה...
למה עשיתי את זה?
למה היא נתנה לי לעשות לה את זה?
והדבר הנורא ביותר הוא שאני יודע שאם איימי לא הייתה מפריעה לנו הייתי עושה הרבה יותר,
ואני לא מבין למה.
הרי אני שונא את הבחורה הזאת.
היא מעצבנת, מתנשאת, יהירה, עוקצנית...
ובעלת הציצים המושלמים בעולם.
שדייה עגולים וחצופים בעליי פטמות קטנות וזקורות בצבע ורדרד.
והעור שלה כל-כך רך ו...
פאק. אני צריך להפסיק.
לחשוב עלייה בצורה כזאת לא בא בחשבון.
לפתע נקישות חזקות נשמעות על הדלת.
"ליאו!" קולה הצומרני של איימי נשמע מאחוריי דלת החדר. "מתי אתה בא?"
אני נאנח ומעביר את יידי בשיערי בתסכול. "רגע."
אני ניגש אל ארון הבגדים הפתוח, לובש מעליי חולצת טי-שירט שחורה ומכנסיי טרנינג, ופותח את הדלת.
אני נשען על משקוף הדלת ומביט באיימי בזעף.
היא מעפעפת בריסייה ומחייכת אליי במתיקות. "אתה בא?"
"כן, אני בא." אני סוגר את הדלת ויורד אחרייה במורד גרם המדרגות. "לא יכולת לחכות חמש דקות?" אני רוטן.
"הממ..." היא מגרדת בראשה ועושה כאילו היא חושבת על זה. "לא."
כשאנחנו מתיישבים בספה בסלון, אני מוצא את עצמי שוב חושב על ג'ולייט.
אני לא יכול להוציא אותה מהראש שלי.
מעולם לא הרגשתי ככה בעבר עם אף בחורה אחרת שהייתי איתה, והייתי עם הרבה.
עם אף אחת אחרת לא הרגשתי את מה שהרגשתי איתה.
מעין להט, תשוקה, כמיהה לעוד, רצון לטרוף אותה ללא הרף.
את פיה, את שדייה, את הכוס הצר והמתוק שלה. את כולה.
עד היום לא הסתכלתי עליה בצורה כזאת.
לא הרגשתי אף משיכה כזו אליה, אף על פי שהיא פאקינג יפהפייה. אני לא יכול להכחיש את זה.
ואני לא היחיד שחושב ככה. בנים מבית הספר מדברים עלייה ללא הרף, מהללים אותה.
מדברים על זה שהיא לא לובשת חזיות ועל החצאיות הקצרות שבקושי מכסות את רגלייה.
תמיד סירבתי בתוקף להסכים איתם.
אך הם צודקים, היא נראת כמו אלה.
עינייה תכולות כמו הים, שפתייה רכות וורודות, צבע זהה לצבע פטמותייה-
פאק.
זה לא יכול לקרות שוב.
שום דבר לא ישנה את העובדה שאני שונא אותה והיא שונאת אותי.
ככה זה תמיד היה וככה זה תמיד יהיה.
"ליאו!" איימי מנערת אותי בחוזקה ומטלטלת את גופי. "אתה מוכן להזמין את הפיצה כבר?" היא שואלת. "אני גוועת."
"בסדר."
"יופי," היא מחייכת חיוך מרוצה. "אני רוצה אננס על הפיצה." היא מודיעה לפתע.
אני מכווץ את מצחי בבילבול ומביט בה בתמיהה. "אננס?"
היא מהנהנת. "ג'ולייט אמרה לי שזו תוספת טעימה לפיצה, אז החלטתי לנסות." היא מושכת בכתפייה.
אני רוטן בקול.
אני שונא את הקשר שנוצר בין אחותי לבין ג'ולייט.
הודות לאהבתה של איימי כלפיי ג'ולייט, לא אוכל לשכוח ממנה אפילו לא לשביר שנייה מזויין.