שונאים מאהבה

פרק 16

ג'ולייט

אני מתיישבת באי נוחות על הכיסא מול שולחן פינת האוכל המלבני עשוי עץ.
איימי שיושבת בכיסא הסמוך לשלי מבחינה בי ועינייה בורקות. "את נשארת?" היא שואלת בהתלהבות תוך כדי שהיא בולסת חתיכת עוף.
"כן, רק לקצת," אני לוחשת ומחייכת אליה חיוך קטן, מנסה להסוות בעזרתו את הלחץ שנשמע בקולי.
הדבר האחרון שרציתי היה להישאר לארוחת ערב עם הוריו של ליאו, במיוחד אחריי שהם תפסו אותנו באמצע שאנחנו מתנשקים וידו בתוך התחתונים שלי.
זה היה כל-כך מביך שאפילו לא הצלחתי לסנן התנצלות נאותה, רק קפצתי בבהלה וכיסיתי את גופי בשמיכה מרוב מבוכה.
יש חלק בליבי שמרוצה מכך שהם הפריעו לנו,
כי שוב, אף על פי שאמרתי שזה לא יקרה שוב נתתי לו לגעת בי.
אחריי שהדפתי אותו ממני כשהציע לי לסיים את מה שעשינו פעם שעברה, אף שההצעה הייתה מגרה ונגישה ניסיתי להפגין רצינות וקשיחות ולהגיד לו שזה לא עובד ככה, שאם אני רוצה יש מספיק בנים אחרים שיתייחסו אליי בצורה יפה יותר.
אך כשהוא גהר מעליי עם גופו השרירי והחשוף, עירום פרט לתחתונים הדוקות סביב מפשעתו ושאל אותי למה נתתי לו לנשק אותי, ולמה נישקתי אותו בחזרה, השתתקתי.
לא ידעתי להסביר את זה, בדיוק כמו שאני לא יודעת להסביר למה שוב נכנעתי לו אחריי שעמדתי על שלי והצלחתי לסרב לו.
כשפניו של ליאו היו קרובות כל-כך אל שלי, כשעיניו הירוקות-אפורות הביטו בי כאל טרף לא הצלחתי לדבר, לסרב, להדוף אותו ממני.
כשהבל פיו החם ריחף על פניי וגרם לגופי להצטמרר, כששפתיו ריפרפו על שלי וכשריח האפטרשייב שלו חדר אל נחיריי וריסנתי את עצמי מלהסניף אותו ולחוקק את הריח בזכרוני, נכנעתי לפיתוי.
הוא היה קרוב מידי, בהישג יד מהיר, שלא יכולתי שלא להכנע.
התשוקה שבערה בעיניו רק הציתה את שלי עוד יותר.
פיו תקף את שלי בפראות, שפתיו נעו על שלי ללא ריסון ולשונו עשתה את דרכה אל תוך פי.
ומי יודע מה הייתי נותנת לו לעשות לי, לגוף שלי, לולא הוריו היו פותחים את הדלת באמצע וגורמים לנו לעצור.
מעולם לא ראיתי את הוריו עד לאותו הרגע, וכשבאתי אליו שוב ושוב כדי להכין את העבודה ולא ראיתי אותם באף אחת מהפעמים, חשבתי שאולי הם אינם בחיים.
לא רציתי לשאול אותו על זה, לשאול למה בכל פעם שאני באה הם לא נראים.
זה נושא פרטי ואישי ואנחנו ממש לא בייחסים כאלו, אפילו לא קרוב. ומעולם לא נהייה.
אך אחריי שראיתי את הוריו בפתח דלת חדרו כשמזוודות עומדות על ידם, הבנתי שהם כנראה היו בחופשה או בנסיעה.
כשאימו של ליאו קראה לו החוצה וסגרה אחריהם את הדלת מיהרתי להתלבש ולארוז את חפציי, רציתי לברוח משם כמה שיותר מהר ולנסות לשכוח מכל האירוע המביך.
וכשיצאתי אל המסדרון ליאו פנה אליי אך חלפתי על פניו כלא היה.
הייתי נבוכה מכדי להסתכל עליו, על העיניים שאני יודעת בדיוק באיזה מבט יביטו בי, איך ישתקו אותי ויכניעו אותי, יביסו אותי.
ירדתי במהרה בגרם המדרגות במטרה ללכת, אך אימו של ליאו עצרה אותי ולחצה עליי להשאר.
היא חייכה אליי חיוך רחב כל-כך שכבר חששתי שהפה שלה עלול לנשור אם אמשיך לסרב, אז נכנעתי והסכמתי להצעתה אף שלא הייתי צריכה.
לפתע אני מרגישה ניעור קל בזרועי.
אני ממצמצת בעיניי במהירות ומנערת את ראשי, דוחקת את המחשבות הצידה ומביטה באיימי שמנערת את זרועי ומחייכת אליי חיוך רחב.
"ג'ולייט!" היא קוראת. "מה שונה בי?" היא שואלת כשהיא ממשיכה לחייך, שינייה משמיעות קול חריקה מצמרר.
"אה..." אני סורקת את פנייה. "נפלה לך שן?" אני שואלת בקול נלהב כשאני מבחינה בכך שחסרה לה שן בקדמת הפה.
"כן! בשבוע שעבר!" היא משיבה בהתלהבות ואני מחייכת לנוכח האושר הקורן מחיוכה.
היא משחקת עם לשונה באיזור בו חסרה השן וכשהיא שרואה שאני מבחינה בה לחייה נצבעות באדום והיא נראת נבוכה.
היא חורצת לי לשון, אני חורצת לה לשון בחזרה והיא מתחילה לצחקק בקול.
אני מצחקקת גם כן לשמע הצחוק המתגלגל והמתוק שלה וקופצת בבהלה כשהכיסא שעל ידי נגרר ומשמיע חריקה על מרצפות הרצפה.
ליאו מתיישב בכיסא על ידי, לבוש בחולצת טי שירט שחורה שנצמדת היטב לגופו השרירי.
זרועו מתחכחת בזרועי כשהוא מסתדר בכיסאו ואני נרתעת ומייד מרחיקה את זרועי ומניחה אותה בחיקי, כאילו נגעתי באש.
המגע שלו מעורר בי דברים שאני לא רוצה להרגיש, גורם לליבי לדהור ולעוררות לא רצוייה להתפשט בגופי.
אני לא רוצה את המגע שלו ורוצה אותו בו-זמנית.
אך אני מעדיפה להתרחק ממנו כמה שיותר, כי אני יודעת בדיוק מה יהיו ההשלכות בסופו של דבר. הן לא יהיו טובות.
עיניי עולות מעלה מזרועו השרירית והחסונה שסגורה באגרוף ונשענת על השולחן אל פניו הזועפות, כנראה משום שהתעלמתי ממנו.
לסתו מתהדקת והגרגרת בגרונו נעה כשאני מביטה בו.
אני מסיטה את מבטי ממנו אל הוריו שמתיישבים מולנו בשולחן וממקדת בהם את תשומת ליבי, מנסה לא לייחס חשיבות אל ליאו ואל הבעתו.
הוריו של ליאו נראים בדיוק כפי שדמיינתי אותם.
שיערם בצבע חום כהה כמו של ליאו ואיימי,
עורם שזוף מעט ועייניה של אימו בצבע ירוק דבש, בעוד של אביו אפורות ונטולות כל רמז לצבע.
עיניו של ליאו הן שילוב של שני הצבעים.
תמונות של העיניים החודרות שלו מבזיקות בראשי. המבט הרעב בו הוא מביט בי, הדרך בו עיניו מתכהות כשהוא בוחן אותי, ואני בולעת את רוקי בכבדות ומנסה להדחיק מראשי את התמונות שגורמות לתחושות לא רצויות בגופי.
"אני מקווה שאת אוהבת אוכל סיני." אומרת אימו של ליאו ומחייכת אליי כשהיא פותחת את קופסאות הטייק-או-וואי.
אדים חמים עולים מהקופסאות וריח טוב יוצא מהן וחודר אל אפי.
אני מתענגת על הריח לרגע ואז מנהנהנת בראשי. "כן, בטח." אני מחייכת אליה את החיוך הנחמד ביותר שאני מצליחה לגייס, אף על פי שהלחץ רק גובר בגופי.
"היא אוהבת פיצה עם אננס." מציינת איימי ואני מביטה בה בפליאה, לא מאמינה שהיא זכרה את הפרט הסתמי הזה שסיפרתי לה לפני שבועיים.
אימו של ליאו מגישה לי צלחת קרטון שטוחה שעלייה נודלס ועוף ברוטב ואני מחייכת אליה ובאה להודות לה, אך היא פונה אל איימי.
"אז אתן כבר מכירות?" היא שואלת בעניין.
"כן, היא באה לפה כבר כמה פעמים," איימי משיבה לה ואימו של ליאו שולחת לעברי מבט מפוקפק ומהיר.
למרות שהוא נמשך למשך פחות משנייה, אני יודעת מה עובר בראשה.
היא חושבת שאני באה לפה כדי להיכנס למיטה ולהשתרלל עם הבן שלה, מה שממש לא נכון.
כלומר, זה נכון באיזשהו אופן, אבל זו מעולם לא הייתה כוונת הגעתי מתחילה, וגם לעולם לא תהייה.
הכוונה היחידה להגעתי, היא הכנת העבודה ולא שום דבר אחר.
"והיא גם תבוא ליום ההולדת שלי!" איימי מוסיפה בחיוך נלהב כשאימו של ליאו מגישה לכולם צלחות מלאות באוכל ואני וליאו נאנחים באחת.
עדיין לא שוחחנו על כך או סיכמנו אם אבוא או לא.
ואחריי הצהרתה של איימי, שאומרת שאבוא, לא היא אינה אופצייה.
"אני..." אני רוצה להגיד שיהיה לי העונג להגיע, אך זה בסדר גם אם לא, אך אביו של ליאו פוצה את פיו.
"זה נפלא," הוא אומר בקולו העבה ומביט בי, עיניו מלאות תקווה כאילו חושב שאם הוזמנתי למסיבת יום ההולדת של איימי ליאו הזמין אותי, מה שנשמע כמו פעולה רשמית, כאלו שזוגות עושים.
והפעם היחידה שיכולים להגדיר אותי ואת ליאו כזוג, היא כזוג לעבודה. בלבד.
אני לא יכולה לדמיין את עצמי בזוגיות איתו.
עם הבחור שאני שונאת מכל, הבחור שנהג לפגוע בי ולהתאכזר אליי בלי שום סיבה.
למרות שעברו שנתיים מאז המקרה ושנאתי כלפיו דעכה מאז, אני בכל זאת שונאת אותו, אני חייבת. ומאיזושהי סיבה, גם הוא אותי.
רק מדברים וליאו מכחכך בגרונו.
אני מפנה את מבטי אליו. הוא קרוב כל-כך עד שאני יכולה להריח את ריח האפטרשייב שנודף ממנו מתעלה על ריח האוכל.
הפרופיל שלו יפהפייה כשל אל יווני, מסורטט בדיוק בצורה מושלמת, כל בליטה, כל גומחה במקום, וזה מתסכל.
"איימי הזמינה אותה." ליאו מסביר בנונשלנטיות, תווי פניו בקושי זזים עם תנועות פיו האדישות.
הוא הבין כמותי מה אבא שלו חשב.
אבו מהנהן וצער גלוי בפניו. "אני מבין." הוא אומר ומייד מרצין את הבעתו כשהוא חש במבטי עליו.
"כמובן שאבוא רק אם זה מקובל עליכם." אני פונה אל הוריו של ליאו כשאני מרגישה תחושת אי-נעימות מעיקה על גופי.
"למה שזה לא יהיה מקובל עלינו?" אימו מגחכת וחיוך קל נמרח על שפתיה המשוחות באודם ורוד. "אם זה מה שאיימי רוצה."
"אני רוצה." איימי עונה מייד מבלי לחשוב פעמיים ומחייכת אליי חיוך אוהב.
ליבי פועם בחזי בריגוש וחיוך נמרח על פניי כשאיימי מחבקת קצרות את זרועי.
"טוב, נראה לי שהגיע הזמן להתחיל לאכול," אימו של ליאו אומרת בחיוך. "אני אלך להביא כוסות ומים." היא גוררת את כיסאה לאחור, מתרוממת ופונה אל המטבח.
"מתי יום ההולדת שלך?" אני מפנה את גופי אל איימי כך שגבי מופנה אל ליאו.
הזעף בפניו גורם לי לאי-נוחות ואני מעדיפה שלא לראותו.
"ביום רביעי הזה, בעוד יומיים." היא אומרת בחיוך נלהב.
"ביום רביעי יש לי את ההתנדבות בבית האבות." אני ממלמלת לעצמי.
התגעגעתי אל גרטה נורא ואני עונדת את השרשרת הזהובה עם תליון הלב מאז אותו היום שהביאה לי אותה. אני לא רוצה לפספס את המפגש השבועי איתה אחריי שפיספסתי אותו גם בשבוע שעבר כשהייתי בלונדון.
"אני בטוח שתמצאי דרך להגיע. את לא רוצה לאכזב את איימי, נכון?" ליאו מעיר בקול נמוך ואני מתעלמת ממנו, מה שנראה מעצבן אותו כי אני שומעת נהמה חלושה בוקעת מפיו.
"את יודעת באיזה שעה?" אני ממשיכה לשוחח עם איימי ומרגישה את עיניו של ליאו קודחות בגבי.
אני בולעת את רוקי ומתעלמת מהתחושה המוזרה שמתפשטת בגופי.
"אמ... אני חושבת שמשעה שש עד שמונה."
ההתנדבות מתחילה בשבע, משמע אוכל לבוא לפנייה למשך חמישים דקות בערך.
"בסדר," אני מהנהנת אלייה בחיוך. "יש משהו שאת רוצה שאני אקנה לך לכבוד יום ההולדת?" אני שואלת אותה.
"לא, זה בסדר," היא מנופפת בידה בביטול. "אני מקבלת מספיק מתנות." היא מצחקקת ואני מביטה בה, המומה ומפתעלת מהסירוב שלה.
רוב הילדים היו קופצים על הזדמנות לקבל מתנה, אך איימי לא עושה זאת.
היא באמת רוצה את נוכחותי במסיבת יום ההולדת שלה, וזה מרגש אותי עד דמעות.
"את כזו חמודה, את יודעת?" אני מנידה בראשי, עדיין מרוגשת כשאני מבינה שאיימי אוהבת אותי לפחות כמו שאני אוהבת אותה.
אני מרגישה כאילו היא האחות הקטנה שמעולם לא הייתה לי.
מאז ומתמיד הייתי בת יחידה, בודדה.
תמיד היו לי את הוריי לצידי, אך מעולם לא חוויתי חוויות כאחות. לא ידעתי איך זה מרגיש.
להיילי יש את רון, לליאו יש את איימי, ולי מעולם לא היה משהו כזה.
לא הרגשתי בחסר עד שפגשתי בלילי.
אימו של ליאו חוזרת כשבידייה שני מגדלים של כוסות זכוכית.
היא פונה שוב אל המטבח וחוזרת כשבידה קנקן זכוכית מלא במים עם קרח.
אימו של ליאו מחלקת לכולנו כוסות ומוזגת בהן מים.
"תודה." אני אומרת לה בחיוך קטן ולוגמת מהכוס בדיוק כשאני מרגישה יד גדולה מונחת על רגלי.
אני קופאת במקום וכמעט יורקת את המים מרוב הלם.
גם כשבד הג'ינס מפריד בינה לבין גופי, עורי מצטמרר ואני יודעת בדיוק של מי היד. אין מקום לטעות.
אני מסתובבת אל ליאו בהבעה מבולבלת ורואה שעיניו שוב נעשות אפלות וכהות, מבטו רעב כאילו לא היה זועף לפני רגע.
היד שלו מלטפת את ירכי מעלה ומטה שוב ושוב, מעבירה בי גלים של צמרמורת.
אני מסיטה את מבטי מליאו שוב אל איימי ומנסה להתעלם ממנו וממגעו הממכר בעוד שידו עולה גבוה יותר.
עקצוצים מתחילים בין רגליי, קצב ליבי מאיץ ואני מתחילה להתנשף כשידו נשלחת אל הרוכסן של מכנסיי הג'ינס שלי.
המוח צועק לי להדוף את ידו, להרחיק אותה ממני אך אני לא מסוגלת.
חלק ממני רוצה את זה, משתוקק לזה, והיד שלו גורמת לתחושות נעימות כל-כך, כאלו שמעולם לא הרגשתי לפניי, כאלו שאני רוצה להרגיש עוד, שוב ושוב.
אני בולעת את המים, הם מחלחלים במורד צווארי בעוד ליאו פותח את הרוכסן בעדינות.
הרעש בקושי נשמע כי אימו של ליאו בדיוק גוררת את כיסאה ומתיישבת.
אני פוערת את עיניי ובולעת את רוקי.
אצבעותיו של ליאו מרפרפות לרגע על בטני.
עורי מתלהט בין רגע ונשימותיי נהיות כבדות.
כולם מתחילים לאכול, אפילו גם ליאו אוחז במזלג ונוגס בחתיכת עוף בעוד שידו השנייה פותחת את הכפתור של מכנסיי הג'ינס שלי.
אני מנסה להסדיר את נשימתי ובקושי רב אני אוחזת במזלג ביד רועדת, נועצת אותו בחתיכת עוף ומכניסה אותה אל פי.
אני מתחילה ללעוס אותה ומתנשפת בין לעיסה ללעיסה כשידו של ליאו נכנסת אל המכנסים שלי, ואז אל התחתונים.
אני קופאת כשידו הקרה באה במגע עם עורי החם ומצמידה את רגליי אחת לשנייה באי-שליטה,
סוגרת על ידו.
לתת לו לעשות את זה כשהוריו ואחותו כאן לידנו, בין הרעיונות הגרועים ביותר בעולם.
אך כולם מרוכזים באוכל שלהם ולא שמים לב למה שקורה מתחת לשולחן ואני לא מצליחה לעצור אותו.
הגוף שלי משתוקק למגע שלו כל-כך אף שהמוח יודע שזה רעיון נוראי ושאין דרך חזרה.
אצבעותיו של ליאו נשארות באותו מקום על איברי ולא נעות ואני מעט מבולבלת, עד שלפתע הוא רוכן לאוזני, מה שלא ציפיתי כלל בהתחשב בעובדה שהתעלמתי ממני.
הבל פיו החם מלטף את אוזני ועיניי נשארות ממוקדות בהוריו שמולנו כדי לוודא שהם לא מבחינים בדבר.
"זו פעם אחרונה שאת פאקינג מתעלמת ממני." הוא נוהם באוזני וגורם לגופי להצטמרר, בדיוק כשהוא מחדיר לתוכי שתי אצבעות.
אני פוערת את פי ואת עיניי כשאצבעותיו מתחילות לנוע בתוכי, פנימה והחוצה ואני מצמידה את שפתיי אחת לשנייה בכדי להחניק אנחות וגניחות, לבלוע אותן.
הוריו של ליאו מתחילים לשתף בחוויות שלהם מהטיול באירופה, ואני לא מצליחה להתרכז במילה שיוצאת מפיותיהם כל עוד אצבעותיו של ליאו בתוכי.
"ג'ולייט הייתה בלונדון." איימי מספרת להורייה.
"באמת?" אימו של ליאו מפנה אליי את מבטה, ואני מנסה להראות רגועה ולא להיראות כאילו האצבעות של הבן שלה מפמפמות אותי.
"אה... כן..." קולי רועד ואני מרימה אל פי את המזלג ונוגסת בחתיכת עוף.
הדיון על הטיול של הוריו של ליאו ממשיך ואני רק מהנהנת בתגובה ומצמידה את שפתיי אחת לשנייה בחוזקה, מנסה להשתלט על עצמי, על הקולות שעלולים לבקוע מפי.
מזווית העין שלי אני רואה את ליאו ממשיך לאכול כרגיל ולשוחח עם הוריו, כאילו אין שום דבר יוצא דופן מלהחדיר למישהי אצבעות מתחת לשולחן, וכשהוא מבחין בהבעת פניי המתאפקת, כשהוא רואה את הקושי על פניי המיוזעות, הוא מאיץ את הקצב באכזריות.
הוא שולף את אצבעותיו ומכניס אותם שוב במהירות תוך כדי שהוא מניח את אגודלו על הדגדגן התפוח שלי ומתחיל ללחוץ עליו לחיצות עדינות ולעסות אותו.
איברי מתהדק סביב אצבעותיו. תנועותיו מיומנות, כאילו יודע בדיוק איפה ללחוץ, מתי ובאיזה עוצמה ואני אוחזת בשתיי ידיי במפתניי השולחן, נועצת את ציפורניי בחוזקה עד שהן משמיעות צלילי סדק.
צליל קטן השמע בין גניחה לאנקה נפלט מפי ואני פוערת את עיניי כשהוריו של ליאו מרימים את מבטם אליי.
"א..." אני בקושי מצליחה לדבר מבלי להתנשף בכבדות, ואני רואה שזה משעשע את ליאו.
"נשכתי את הלשון," אני אומרת בנשימת אוויר אחת.
"את צריכה קרח או משהו?" אימי של ליאו פונה אליי כשעל פנייה הבעה מודאגת. היא באה להתרומם אך אני מחייכת אלייה חיוך כושל ומנידה בראשי, לא מסוגלת אפילו לדבר כשאצבעותיו של ליאו נכנסות ויוצאות מתוכי, מזיינות אותי.
"לא אכלת כמעט," אבו של ליאו מציין כשהוא מביט בצלחת הכמעט מלאה שלי. "לא טעים לך?" הוא שואל. "יש לנו גם-"
"לא, לא," אני מנופפת בידי בביטול, ומתנשפת קלות. "זה טעים נורא." אני מצליחה לסנן, אך שוכחת מה עוד רציתי להגיד כשאני מרגישה את האורגזמה נבנת בתוכי.
אני מצמידה את שפתיי ובולעת גניחה, נושכת את שפתי התחתונה בעוצמה חזקה עד כאב ומתאמצת שלא להוציא קול.
אני אוחזת במזלג ביד רועדת ומתחילה לנעוץ בו כמה חתיכות עוף.
אני דוחסת את כולן לפה שלי ולועסת אותם, זה עוזר לי להחניק את הקולות בחזרה פנימה,
וזה בדיוק מה שאני רוצה.
אני ממשיכה לאכול במהירות, לא לוקחת הפסקה בין ביס לביס כשאני נעה מעט על אצבעותיו של ליאו, מעצימה את התחושה.
ליאו מגחך קלות ואימו מפנה את מבטה ההמום אליי.
"וואו, אני רואה שאת אוהבת את זה..." היא אומרת בחיוך כושל שמנסה להסוות את השפיטות שבקולה.
זה כל-כל מביך.
"כן," אני משיבה לה. "אני כמעט גומרת, אבל נראה לי שפה אעצור. זה מספיק." אני אומרת ברמיזה ברורה לליאו, בבירור לא מדברת על האוכל.
אני שולחת לעברו מבט מהיר והוא רק מגחך בתגובה וממשיך להוציא ולהכניס את אצבעותיו בקצב מהיר, ממשיך ללחוץ על הדגדגן שלי בלי שום שמץ של רחמים.
אני מסיטה את מבטי אל הצלחת שלי, איברי שוב מתכווץ סביב אצבעותיו מרוב הלחץ העצום שנאגר בגופי.
אני מתנשפת ובמאמץ רב סוטרת על זרועו של ליאו מתחת לשולחן, מסמנת לו שהוא צריך להוציא את ידו מהתחתונים שלי לפני שאתפוצץ ואגמור כאן, מול כולם.
אך הוא ממשיך להחדיר את אצבעותיו בתנועות חדות ואינטנסיביות וומגחך גיחוך קל כשהוא ממשיך לאכול.
פאקינג בן זונה אכזרי.
אני מנסה להדוף את ידו, אך חוזקו גובר עליי ואני חלשה יותר מתמיד.
"אז..." אבא של ליאו מכחכך בגרונו לפתע ומפנה את מבטו אליי ואל ליאו. "על מה העבודה שלכם?" הוא שואל.
אני משאירה את שפתיי סגורות, צמודות זו לזו ולא משיבה.
אני יודעת שזו גסות רוח, אך אין לי ברירה.
"תגידי לו." ליאו מאתגר אותי, יודע בדיוק מה יצא מהפה שלי אם אפתח אותו.
אני שולחת לעברו מבט מצמית ואז פונה אל אבו. "היסססטוריה." אני עונה בפשטות ובתמצות.
התנועה מתארכת באי-שליטה ואני פולטת התנשפות לא רצוייה.
זיעה נוטפת במורד פניי, אני חושקת את שיניי ונועצת את ציפורניי בזרועו של ליאו כאני מרגישה שאני קרובה לגמור, אך זה לא מרתיע אותו.
אבא של ליאו מכווץ את מצחו בבילבול וקמט נוצר בין גבותיו.
"היססססטוריה?" הוא שואל בגיחוך קל בדיוק כשאני אני מרגישה שהכל מתערפל.
עפעפיי נסגרים ונפתחים שוב ושוב, עיניי כמעט מתגלגלות לאחור כשאני גומרת.
"אהההכככיו היסטוריה." אני מנסה להסוות את הגניחה שיוצאת ממני.
"איו היסטוריה." אני מתקנת מייד ומתנשפת בכבדות, לא יכולה לפספס את הגיחוך של ליאו.
"אני שונאת היסטוריה."
כל הלחץ נעלם מגופי, שריריי נרפים ואני מרגישה טוב מתמיד, למעט העובדה שאני זועמת על ליאו ועל האכזריות שלו, אך תחושת הסיפוק והפורקן מתעלה מעל הזעם.
מעולם לא נתתי לאף אחד לגעת בי מלבדו, ובפעם הקודמת שנגע בי, בשבוע שעבר, לא הספקתי לגמור.
אך עכשיו, כשאני יודעת מה התחושה, אני חוששת שאני עלולה להתמכר אליה.
"ממש חם פה," אני אומרת תוך כדי ההתנשפיות ומנפנפת בידיי מול פניי בכדי ליצור משב רוח קל שיקרר אותי.
אימו של ליאו מרימה את מבטה אליי. "יש בחוץ פחות מעשר מעלות." היא מצחקקת וכשאני לא עונה היא חוזרת לשוחח עם איימי על יום הולדתה הקרב ובא.
זרועו של ליאו יוצאת מתוך תחתוניי כשהוא מגחך.
הוא בדיוק סיים את האוכל בצלחת שלו.
"היה ממש טעים," הוא אומר כשאני ממהרת לסגור את רוכסן וכפתור המכנס.
"ממש ללקק את האצבעות." הוא מכניס את שתי האצבעות שהיו בתוכי אל פיו ומוצץ אותם בחיוך שובב.
אני מזועזעת ומחורמנת מהמווחה בו-זמנית וקופאת לרגע כשעיניי עוקבות אחריי אצבעותיו.
אני מבחינה במבטיהם החשדניים והמבולבלים של הוריו של של ליאו ומתרוממת מכיסאי.
"היה ממש טעים, תודה רבה," אני ממלמלת, מרימה את צלחת הקרטון הכמעט ריקה ומשליכה אותה לסל האשפה שבכניסה למטבח.
"אני חייבת ללכת, מצטערת." אני מרימה את התיק שלי מהספה וממהרת לצאת מהבית, לא נותנת להם להגיב.
_____________________________________

הייי!!!! מה קורה?❤️
לא העלתי לכם הרבה זמן פרק, אני יודעת היה לי קצת עומס, אבל הנה!!!
אני מקווה שאהתבם את הפרק🔥
אם כן, אשמח שתדרגו ותכתבו בתגובות מה דעתכם🙏🏻
(פרק הבא ב200 דירוגים)