שונאים מאהבה

פרק 8

ליאו

כשאני מגיע הביתה אחריי נסיעה מהירה ומלאת אנדרנלין ברחביי העיר, אני מוצא את דין ואיימי בסלון, משחקים בפלייסטיישן כהרגלם הקבוע.
סיפרתי לדין על הריתוק שקיבלתי והוא מייד נרתם לעזור לשמור עליה.
"את טובה, קטנטונת!" דין אומר בהתפעלות בעוד שעיניו ממוקדות במסך, ואגודליו נעים במהירות על לחצני השלט.
"אתה גרוע, זקן!" היא מחזירה ומצחקקת באושר עילאי.
שיערה הכהה קלוע בשתי צמות רופפות, שכנראה נעשו על ידי אחת מהבנות בכיתה.
אני סוגר את הדלת, וגורם לראשו של דין להסתובב לעברי.
הוא מחייך. "היי-"
"ניצחתי! ווהו!" איימי מכריזה. היא מנתרת מהספה ומתחילה לרקוד את ריקוד הניצחון שלה בהתגרות אל מול דין. "ניצחתי אותך, לוזר."
דין נאנח ונעמד, מתעלם מהקנטותייה של איימי, וצועד לעברי.
"תודה ששמרת עלייה." אני פושט את הג'קט מגופי ומתקדם אל המטבח.
"אין על מה. הריתוק לא היה אמור להסתיים בשש? עכשיו השעה כמעט שמונה."
"יצאתי לסיבוב," אני אומר בקצרה. "מה זה הריח הזה?" אני שואל כשריח שרוף מכה באפי ופונה להביט בדין.
הוא נראה מבולבל לרגע, ואז פוער את עיניו בהבנה. "פאק, העוגיות!" הוא רץ אל התנור במהרה, וכשהוא פותח אותו, עשן סמיך וכבד יוצא ממנו ומתפשט ברחביי הבית.
אני משתעל בחנק ומניף את ידיי באוויר, מפזר את העשן, כשדין ממהר לכבות את התנור ולהוציא התבנית הלוהטת שעלייה העוגיות השרופות. "פאק," הוא מסנן באכזבה נחרצת.
"העוגיות מוכנות?" איימי מגיחה אל המטבח ומתחילה להשתעל גם כן.
חיוכה דועך ופנייה מתעוותות כשהיא מביטה בעוגיות השרופות, ששחורות כפחם.
"זה... נראה שונה מאיך שזה נראה בספר מתכונים..." היא מסווה את גועלה בחיוך מזוייף.
דין מהדק את שפתיו בתסכול כשאיימי לוקחת עוגייה אחת ומקרבת אותה אל פייה.
"איימי-"
היא נוגסת בה ביס קטן. "מממ... טעים..." היא משקרת ומעמידה פנים שטעים לה בכדי לא לפגוע ברגשותיו של דין, אך זה ברור לשנינו.
דין מביט בה בחוסר אמון מוחלט. "הן שרופות, איימי, את לא צריכה-"
בין רגע היא רצה אל הפח שנמצא בקצה השני של המטבח ויורקת את שאריות העוגייה החוצה.
"זה הדבר הכי. דוחה. שאכלתי. בחיים!" היא מכריזה, פותחת את זרם המים בכיור ושוטפת את פיה היטב.
בעוד שאני מחניק צחוק, משועשע מהסיטואצייה המבדרת, דין נשען על האי ומביט באיימי בעלבון מוחלט. "עד כדי כך גרוע?"
"כן." היא משיבה נחרצות. "מצטערת, חבר." היא טופחת על שכמו וממשיכה את דרכה אל הסלון.
כשאנחנו מתיישבים יחד בספה, הטלפון שלי מרעיש בקול והתראות קופצות על המסך.
ואני לא יכול לעצור את החיוך שנפרס על פניי כשאני מגלה הודעות חדשות מג'ולייט מרצדות על המסך.
מכשפה: אתה לקחת את השרשרת שלי?!
אני: אולי... היא כסופה ובעלת תליון של האות J?
מכשפה: כן!
אני: אה, אז לא.
מכשפה: זה לא מצחיק, אדיוט! אני באה לקחת אותה עכשיו.
לא עוברות חמש דקות עד שנקישות רועמות נשמעות על דלת הכניסה של הבית, וכצפוי, כשאני פותח את הדלת ג'ולייט הזועמת מתגלה בפניי. "איפה היא?" היא שואלת בתקיפות.
"ג'ולייט?" איימי מציצה מעבר לפינה, וכשהיא מבחינה בה היא רצה לחבק אותה.
ג'ולייט נענת בחיוך לחיבוקה של איימי וכורכת את זרועתייה סביבה.
כשאיימי מתרחקת, היא מרצינה ומיישרה אליי מבט. "השרשרת." היא דורשת בקוצר רוח מובהק.
אני יכול בקלות פשוט לשלוף אותה מהכיס ולהביא לה אותה, אבל למה שאעשה את זה?
"אני לא זוכר איפה שמתי אותה..." אני משקר ומבליע חיוך.
"לא זוכר?!" היא מסתערת פנימה בלי שום התראה, חולפת על פניי.
דין, איימי ואני עוקבים אחרייה בעיננו כשהיא עולה בעצבנות במעלה גרם המדרגות.
"וואו," דין אומר התפעלות ומסובב את ראשו לעברי. "היא מרגישה ממש בבית." הוא מתלוצץ.
"כן." אני משיב בזעף. "אתה יכול ללכת הביתה אם אתה רוצה, דין." אני אומר לפני שאני עולה אחרייה.
כשאני מגיע לחדר שלי, הדלת - שהייתה סגורה - פתוחה למחצה, וכשאני פותח אותה לגמריי, אני מגלה את ג'ולייט נוברת במגירות השולחן שלי, מחטטת בחפציי ללא כל בושה.
היא קופאת כשהיא מבחינה בי ומייד מתיישרת.
"איפה השרשרת?" היא שואלת באגרופים קפוצים.
אני נשען על משקוף הדלת ומשלב את ידיי על חזי, בוחן אותה בשעשוע. "את לא יודעת שזה לא מנומס לחטט לאנשים בדברים האישיים?"
"טוב, זה גם לא מנומס לגנוב!" היא מחזירה.
"כבר סיכמנו ששנינו לא מנומסים." אני מחייך.
אנחה מתוסכלת בוקעת מפיה לפני שהיא ממשיכה לנבור במגירותיי, נחושה למצוא את השרשרת.
היא עוברת אל השידה שעל יד מיטתי, פותחת את המגירות ומתחילה לחטט בהן.
לפתע היא מתאבנת במקום ופנייה מחווירות.
אני מתקדם לכיוונה, נעמד מאחורייה ומחייך כשאני מבחין בקופסאת הקונדומים הפתוחה שבידה.
היא ממהרת לזרוק אותה בחזרה למגירה.
אני מגחך לנוכח התגובה שלה. "בחיים לא ראית קונדומים?"
"מ- מה?" היא מנערת את ראשה כאילו זה עתה יצאה מטראנס. "בטח שראיתי!" היא אומרת בטון גבוה ולא משכנע במיוחד.
"הממ..." אני מהמהם וטורק את המגירה בתנועה חדה שגורמת לה לקפוץ במקום.
אני מחניק צחוק.
"איפה השרשרת?" היא שואלת עדיין בגבה אליי, מנסה להישמע תקיפה, אך קולה נואש מתמיד.
אני מתעלם משאלתה. "את כזאת ילדה טובה, מה?" אני מלגלג.
בליעת הרוק הכבדה שלה היא הצליל היחיד שהיא משמיעה.
אני מסיט את שיערה הארוך הצידה, כך שהוא נח על כתפה.
היא קופאת ומתנשמת. כל גופה משדר לחץ ומתח.
"כזאת תמימה..." אני מוציא את השרשרת מהכיס.
אני עונד אותה סביב צווארה, והיא נרעדת כשאצבעותיי נוגעות בעורה.
"בחיים לא נגעו בך?" הטון שלי עדיין מלגלג.
אני מצפה שתנסה להקניט אותי בחזרה, אך במקום זאת, היא מפתיעה אותי ונדה בראשה.
מעולם לא הייתי משער שתעשה זאת.
מלבד זאת שג'ולייט בעלת לשון עוקצנית וחדה ומרבה להקניט אותי בחזרה, היא נחשבת לבחורה נחשקת בתיכון שלנו.
מספר לא קטן של בנים ניסו את מזלם והתחילו איתה. ראיתי את זה במו עיניי.
שמעתי כיצד בנים מדברים עלייה, כאילו היא היצירה המופלאה ביותר של האל.
אז כיצד זה הגיוני?
"אני צריכה ללכת, מחכים לי." היא מכחכחת בגרונה ומסתלקת מהחדר שלי במהרה.
כשאני יורד למטה, דין עדיין שם, וג'ולייט נפרדת לשלום מאיימי שלא משחררת את חיבוקה ממנה.
"בבקשה תישארי!" היא מתחננת ומהדקת את אחיזתה בה.
"אני לא יכולה, מצטערת." היא מחייכת אלייה חיוך מתנצל. "אנחנו עוד ניפגש, אני מבטיחה לך." היא טופחת באצבעה על קצה אפה בחיבה.
"תבואי ליום ההולדת שלי?" איימי שואלת ומביטה בה בציפייה. היא תחגוג את יום ההולדת האחד עשר שלה בעוד שבועיים.
"אה... אני לא יודעת..." מבטה של ג'ולייט נע אליי, כאילו היא מחכה שאענה במקומה, אך אני מביט בה בפנים חתומות ולא אומר דבר.
היא חוזרת להביט באיימי. "נראה, בסדר? אבל אני מבטיחה שאקנה לך מתנה."
"בסדר." איימי מהנהנת בשביעות רצון וסוף סוף,משחררת את אחיזתה בה ומותירה לה ללכת.

____

"איימי וג'ולייט דיי קרובות..." מציין דין כשאנחנו
רובצים בספה בסלון וצופים במשחק הבייסבול ששודר אתמול.
"כן."
אני לא אוהב את זה.
"איך זה קרה?" הוא חופן בידו פופקורן מהקערה, זורק אותו באוויר ומנסה לקלוע אותו אל תוך פיו.
"אין לי פאקינג מושג." אני רוטן. "אתה יודע, איימי תמיד רצתה אחות, אז היא מתלהבת ממנה."
הוא מביט בי בספקנות. "מקייטלין ולילי היא אף פעם לא התלהבה..."
"כי הן פאקינג כלבות מרושעות."
"כן, נכון," הוא מסכים, אף שקייטלין היא בת הזוג שלו.
"אני לא מבין למה אתם עדיין ביחד." אני אומר בכנות. דין נחשק ומהולל בקרב הבנות בבית הספר, והוא יכול להשיג כל אחת שרק ירצה.
אך הוא בכל זאת מתפשר על הבחורה הזאת, שלא מגיעה אפילו לא לקרסוליים שלו.
הוא מושך בכתפיו ללא אומר. "אז... אתה הולך להזמין את ג'ולייט ליום ההולדת של איימי?" הוא משנה נושא. עיניו הירוקות נעוצות במסך הטלוויזיה.
"אני לא יודע," אני נאנח בתסכול. "איימי ממש רוצה שהיא תבוא."
"אם זה מה שאיימי רוצה, היא מוכרחה לבוא." הוא משיב נחרצות.
"אני יודע, זה פשוט... כל המשפחה שלי תהייה ו..."
"אני מבין," הוא אומר וחופן עוד פופקורן בכף ידו, מפיל כמות נכבדת על הספה. "אבל זה יום ההולדת של איימי."
אני חושק את הלסת. הוא צודק. "בסדר, נראה. אני לא מבטיח כלום."
אני שולף את הטלפון שלי ומגלה כמה הודעות הודעו. מלילי שנשלחו במשך היום.
לילי: היי...
לילי: לא עידכנת אותי.
לילי: אתה רוצה שאבוא?
לילי: אתה לא עונה כבר הרבה זמן... הכל בסדר?
לילי: ליאו?
אני נאנח ומקליד.
אני: לא היום.
אני לא מחכה לתשובה. אני מכבה את הטלפון וחוזר להביט במסך הטלוויזיה.