שונאים מאהבה

פרק 7

ג'ולייט

כשאני נכנסת לכיתה לריתוק בסוף היום, ליאו כבר נמצא שם, עם לא אחרת מאשר לילי בחיקו.
היא יושבת על ברכיו ומנשק את צווארו בנואשות, בעוד שעיניו ממוקדות בנייד שלו והוא לא מייחס אלייה כל חשיבות.
אני מתיישבת בשולחן וגוללת בטלפון שלי עד שמר פיטס נכנס לכיתה.
"צהריים טובים, הריתוק עומד להתחיל, מי שלא אמור להיות פה, החוצה בבקשה." הוא מביט היישר בלילי, שעדיין מתעסקת בלנסות למשוך את תשומת ליבו של ליאו.
"לילי, החוצה בבקשה."
"בסדר, אני יוצאת!" היא מגלגלת עיניים ונעמדת על רגלייה.
"תעדכן אותי אם אתה פנוי." היא מסדרת את חצאיתה הקצרה ושולחת לעברי מבט מלא תיעוב לפני שהיא סבה על עקבייה אל מחוץ לכיתה.
לילי ואני מעולם לא היינו חברות, להפך.
אך למעשה, מעולם לא הייתה לנו סיבה להיות עוינות זו לזו, לפחות לא שידועה לי אחת.
אני לא יודעת מה גורם לה לשנוא אותי כל-כך ולתעב את עצם קיומי.
מר פיטס מתיישב בשולחן בקדמת הכיתה. "בלי דיבורים, בלי טלפונים, בלי אוכל ובלי לישון." הוא ממלמל בשקט ומפהק.
אני נאנחת ושוקעת אל תוך הכיסא שלי, מצמידה את רגליי לחזה ומצטנפת אל תוך עצמי למשך זמן מה, עד שלפתע משהו פוגע בראשי.
אני מרימה את ראשי ורואה שליאו מסמן לי בראשו לעבר כדור נייר שנחת על הרצפה.
אני מצרה את עיניי לעברו ומכווצת את המצח בשאלה.
מה הוא רוצה לעזאזל?
הוא מחווה לי שוב בראשו לעבר כדור הנייר.
אני מסיטה את מבטי לכיוונו של מר פיטס, שעיניו כבר עצומות למחצה, ושולחת את ידי בחטף להרים את כדור הנייר.
את באה אליי היום?
אני מסתובבת להביט בו ורואה שעיניו כבר נעוצות בי, מפצירות בי לענות.
אני מוציאה עט מהתיק שלי וכותבת על הדף.
לא.
אני שולחת מבט מהיר אל עבר מר פיטס ורואה שהוא כבר רדום, ואז זורקת בחזרה את כדור הנייר לעבר ליאו.
הוא מחזיר לי אותו לאחר כמה רגעים
יופי.
למה? יש לך תוכניות עם החברה שלך?
אני נותנת חופש לידיי וכותבת מה שעולה בראשי, אף שזה ממש לא אמור לעניין אותי.
אני שומעת את הגיחוך הקולני שלו מאוחריי.
הוא זורק לעברי את כדור הנייר בחזרה.
כן.
כשאני מסתובבת להביט בו, חיוך מותח את שפתיו ועיניו הירוקות-אפורות מבזיקות לעברי, נראה שהוא מנסה לחלץ ממני איזו תגובה, אך אני לא מסבה לו את העונג.
אני מסתובבת בחזרה עם גבי אליו, חובקת את רגליי ושוקעת במחשבות, משחזרת בראשי את אירועיי היום ותוהה מדוע אני מרגישה כיצד שאני מרגישה.
לפתע כדור נייר נוסף נזרק לכיווני.
אני נאנחת, מרימה אותו מהרצפה ופותחת אותו.
היא לא החברה שלי, את חייבת להפסיק לקנא.
לקנא? הוא חושב שאני מקנאה?
כיוון שאין לי כח לנהל איתו את השיח הזה, או כל שיח אחר, אני לא עונה לו ומניחה את ראשי על השולחן.
"תוכל להעיר איתי בשש, כשהריתוק יגמר? יש לי אוטובוס." אני ממלמלת.
הוא מהנהן בראשו לאישור, ואני עוצמת את עיניי ושוקעת בשינה.

____

"מכשפה," יד מנערת את כתפיי. "את צריכה לקום."
אני פוקחת את עיניי לשני חריצים קטנים, וליאו מתגלה בפניי. הכיתה ריקה מלבדנו.
"איפה מר פיטס?"
"הוא הלך."
"הלך?" אני מזדקפת ומשפשפת את עיניי. "מה השעה?"
חיוך מותח את שפתיו.
אני נחרדת כשאני רואה שעל שעון המחוגים שתלוי על הקיר מופיעה השעה שש וחצי, וממהרת לעמוד. "למה לא הערת אותי?!" אני תולה את התיק על כתפי ויוצאת אל המסדרון השומם בצעדים מהירים. "יש לי התנדבות בשבע, אני בחיים לא אספיק הודות לך!"
הוא מדביק את צעדיי. "איפה את מתנדבת?"
"בבית אבות."
"אני יכול להסיע אותך."
"מעדיפה להתאבד." אני יורה.
"אמרת את זה גם בפעם שעברה..." הוא מציין בזחיחות.
"ומה ההבדל?" אני נעצרת במקום ופונה להביט בו בזעם. "אין הבדל בין לעלות איתך על אופנוע לבין להתאבד. בשניהם המוות בטוח!" אני מטיחה וחוזרת לצעוד בתקווה שאספיק להגיע בזמן בהליכה מהירה.
הוא צוחק ויוצא בעקבותיי מכותליי בית הספר. "אני אסע לאט, נו, אל תהייה עקשנית."
"למה? חבל שהחברה שלך תחכה." אני מסננת, ומתחרטת מייד.
אני באמת מתנהגת כמו קנאית.
"היא לא מעניינת אותי."
"ואני כן?" אני מגחכת בזלזול.
"לא," הוא אומר את התשובה הברורה. "אבל אני זה שהעיר אותך מאוחר, זאת אחריות שלי."
"כזה ג'לטנמן," אני מלגלגת וממשיכה ללכת.
"את בחיים לא תספיקי להגיע לשם בזמן ברגל." הוא קורא מאחוריי.
הוא צודק.
אני נושמת עמוק ומסתובבת אליו. "בסדר." אני נכנסעת בתבוסה.
אני לוקחת ממנו את הקסדה, חובשת אותה על ראשי, ועולה אחריו על האופנוע.
אני כורכת רגליי סביב אגנו וחובקת את מותניו באחיזה רפוייה.
רעמת המצבר הקולנית נשמעת לפני שהוא יוצא מהחנייה ומתחיל בנסיעה.
ולהפתעתי, הוא באמת נוסע לאט לעומת הפעם הקודמת בה הסיע אותי.
משב הרוח הקר של ספטמבר מצליף בנו.
אני עוצמת את עיניי, מהדקת את אחיזתי בליאו, ומוצאת את עצמי מתענגת על התחושה הנעימה והחמימה כשאני נשענת על גופו.
אני יודעת שאני לא אמורה להרגיש ככה, בדיוק כפי שבבוקר ידעתי זאת, אבל זה לא בשליטתי.
כשהאופנוע נעצר מול בית האבות, אני מצטערת בליבי שהנסיעה לא ארכה יותר זמן.
אני יורדת מהאופנוע ומחזירה לליאו את הקסדה.
הוא מכניס אותה אל תא המטען ומתיישב בחזרה בקדמת האופנוע.
"לא נסעת מהר." אני אומרת, מופתעת.
הוא מפנה אליי את מבטו. "אמרתי לך שלא אסע." עיניו הירוקות מבזיקות אליי.
אני מכחכחת בגרוני ומסיטה את מבטי הצידה. "טוב... תודה," אני זעה בחוסר נוחות תחת מבטו.
"על הנסיעה." אני מוסיפה בקול חנוק ומסיטה את עיניי לעברו.
הוא נועץ בי מבט ממושך ולא אומר דבר, לפני שהוא מוריד את משקף המגן של הקסדה ופוצח בנסיעה מהירה, נעלם באופק כלא היה.
בכניסה לבית האבות מקבל את פניי ג'ון השומר, שאני מכירה כבר היטב.
אני מחייכת אליו, וכשאני נכנסת פנימה אני מנופפת לשלום לעבר לין פקידת הקבלה שנמצאת מאחוריי הדלפק, לפני שאני עושה את דרכי אל המטבח.
אני מתנדבת כאן כבר שנתיים וחצי, ומכירה את המקום ואת העובדים כמו את כף היד שלי.
במטבח נמצאים בן וליסה- שני מתנדבים נוספים.
"היי," אני מורידה את התיק מכתפי ומתקדמת לעברם.
בעוד שבן מערבב את התבשיל המורתח על הגז, ליסה מסדרת קערות חריסנה לבנות על המגשים.
שיערה החום אסוף בקוקו גבוה, והיא מחייכת כשהיא מבחינה בי. "היי! מה קורה?"
אני מחזירה לה חיוך רחב ואמיתי. "הכל בסדר, במה אני יכולה לעזור?"
"תסדרי סכום במגשים." מתערב בן כשהוא ממשיך לערבב את התבשיל עם גבו אלינו.
"בסדר."
כשאנחנו מסיימים לערוך את המגשים, אנחנו לוקחים אותם לחדר האוכל ועורכים את השולחנות לקראת המטופלים.
אנחנו מניחים קנקניי מים במרכזם של השולחנות, וכשהעובדים מכניסים את המטופלים, אנחנו מתיישבים בינהם ועוזרים להאכיל אותם.
אני מתיישבת מול גרטה - אחת המטופלות שאני אחראית לה. אני אוהבת אותה בכל מאודי.
היא מספרת לי סיפורים מרתקים על חייה בצעירותה, והיא מעוררת בעיניי הערצה.
"איך את, ילדונת?" היא שואלת בקול חלש וצרוד ומחייכת אליי חיוך שמגיע עד לעינייה הירוקות והיפיפיות.
"אני בסדר," אני אומרת בפשטות. "איך את?"
אני יכולה להבחין בכך שהבעת פנייה נעשת מרירה.
היא מבקשת ממני ללא מילים להאכיל אותה, ואחריי שאני עושה זאת, היא נאנחת בעצבות. "המצב הבריאותי שלי התדרדר, מאוד." היא אומרת לבסוף.
ליבי חודל לפעום. "אוי, גרטה," אני נאנחת בקול שבור ורועד.
היא מנידה בראשה ברוגע ומסמנת לי שוב להאכיל אותה.
"הכל בסדר," היא אומרת לאחר מכן בחיוך, נראת שלוות נפש וחזקה, כיאה לאישה שהיא.
היא מלטפת את כף ידי בחום. "אני מאושרת, חייתי חיים שלמים וטובים, ולכל התחלה יש סוף."
ידעתי שזה יקרה יום אחד, זה לא היה אמור להפתיע אותי. גרטה כבר מבוגרת והיו לה ירידות רבות במצב הבריאותי במשך השנה האחרונה.
אבל לדעת שיש סיכוי רב שאאבד אותה בקרוב שובר את ליבי.
כשאני מסיימת להאכיל אותה, אני מלווה אותה אל החדר שלה ועורכת את המיטה שלה לקראת שינה.
"ג'ולייט," היא לוחשת. "יש לי משהו להביא לך." היא מצביעה על המגירה הראשונה בשידה שניצבת ליד המיטה, מסמנת לי לפתוח אותה.
אני מכווצת את המצח בתהייה, וכשאני פותחת אותה אני מגלה בתוכה קופסאת קטיפה שחורה.
"מה זה?" אני פותחת את הקופסא ונשימתי נעתקת כשאני רואה את השרשרת הזהובה בעלת תליון הלב שנמצאת בפנים. השרשרת שגרטה תמיד נהגה לענוד.
"היא שלך."
אני נזכרת שגרטה סיפרה לי במפגש אחד שאמא שלה הורישה לה את השרשרת הזו. היא הייתה אמורה להוריש אותה לצאצאייה, אך כיוון שבעלה נהרג במלחמת העולם השנייה, היא מעולם לא הביאה ילדים לעולם.
היא התחייסה אליי כמו לבת שמעולם לא הייתה לה, היא אמרה זאת בעצמה.
דמעות חמות נקוות בעיניי. "אני... אני... אני לא יודעת מה להגיד..."
"אל תגידי כלום, פשוט תקחי אותה..." היא עוצמת את עינייה בעייפות ושוקעת בשינה.
אני בוהה בה במשך דקות ארוכות, לפני שאני מכבה את מנורת הלילה שנמצאת על יד המיטה ויוצאת מהחדר.
ברגע שאני סוגרת את הדלת בדממה אני פורצת בבכי שקט ואוחזת בקופסאת הקטיפה קרוב לליבי.
מעולם לא שיערתי שאקשר בצורה כזאת למטופל, אבל גרטה היא משהו אחר. היא מזכירה לי את סבתי שנפטרה לפניי מספר שנים, כשהייתי ילדה קטנה.
אני יוצאת אל החניון כשהשמיים כבר חשוכים ואפלוליים. גופי רועד ואני משפשפת את ידיי זו לזו בכדי להתחמם בדרך למכוניתה של ליסה.
החיסרון הגדול ביותר בזה שאין לי רשיון, הוא שאני צריכה להסתמך על אנשים שיסיעו אותי.
אם היה לי רשיון, לא הייתי צריכה להעלות על האופנוע של ליאו, לא הייתי מגלה שאני אפילו... אוהבת את זה, להיות מאחוריי גופו החמים והמוצק.
לעזאזל איתי.
כשאני נכנסת למכונית של ליסה, אני מקווה שהיא לא תבחין בעיניי האדומות.
אך כיאה לחברה הטובה שהיא, היא לא מתחילה לסוע ופונה להביט בי. במשך השנתיים וחצי שאנחנו מתנדבות יחד, נרקמה ביננו חברות טובה ועמוקה.
"מה קרה? ראיתי שבכית..."
"כן..." אני מושכת באפי, לא מתאמצת להסתיר זאת ממנה. "המצב של גרטה החמיר."
"אוי," הבעתה נעשת עצובה. "אל תבכי-"
"היא גם הביאה לי משהו," אני מוציאה את קופסאת הקטיפה מהתיק שלי ופותחת אותה, מציגה בפניי ליסה את התכשיט.
היא מביטה בשרשרת בהתפעלות."וואו... זה... מהמם."
"היא... היא ירשה אותה מאמא שלה והייתה אמורה להוריש אותה לצאצייה... אבל... היא מעולם לא ילדה ילדים כיוון שבעלה נהרג." אני מאבדת שליטה ומתייפחת אל תוך כפות ידיי, נותנת לדמעות ולכאב שאוחז בי לפרוץ החוצה.
השרשרת היא לא מה שמעניין אותי, אלא הכוונה שעומדת מאחורייה.
היא... היא לא סתם נתנה לי אותה," אני מושכת באפי שוב ומצטנפת אל תוך עצמי. "היא יודעת שבקרוב היא תלך..." קולי נשבר.
ליסה מלטפת את כתפי בחום. "תתעודדי בזה שהיא בחרה להביא אותה דווקא לך, כי את מספיק חשובה לה ונכנסת לה ללב."
אני מהנהנת בהסכמה אף שהכאב החד בליבי לא פוסק.
אני מוציאה את השרשרת מהקופסא, וכשאני באה לענוד אותה אני שמה לב שהשרשרת שענדתי קודם לכן לא תלוייה על צווארי.