שונאים מאהבה

פרק 3

ליאו

מעולם לא הייתי מעלה בדעתי שאי-פעם אהיה עם בחורה בחדר למטרות למידה
בדרך כלל כשבחורה נמצאת איתי בחדר זה למטרות אחרות... מהנות ומספקות יותר.
אך ג'ולייט היא לא עוד סתם בחורה.
בשונה לבחורות אחרות, היא אפילו לא מנסה למצוא חן בעיניי.
היא בעלת לשון עוקצנית, עקשנית ולא עושה לי חיים קלים.
אך זה הדדי. גם אני לא עושה לה חיים קלים, להפך.
על אף שהיא שובה אנשים ביופייה ובקסמה האישי, עליי זה לא עובד.
אני יודע בדיוק מה מסתתר מאחוריי החזות התמימה והמתוקה הזאת שלה, גם אם אף אחד אחר לא.
בעוד שאני עובד על אחד הסעיפים בעבודה
- כיוון שהגענו למסקנה שעבודה משותפת תגרור מריבות מיותרות - ג'ולייט נעמדת על רגלייה ומתחילה לשוטט בחדרי בחוסר מעש.
"שבי כבר." אני רוטן ומרים את ראשי להביט בה.
היא מתעלמת ממני כאילו הייתי אוויר, ולפתע עוצרת על מקומה.
חיוך זחוח נמרח על פנייה.
"אתה יודע," היא פונה אליי. "בהתחשב בעובדה שהתנשאת מעליי ב"חוכמתך" הבוקר, אתה דיי שקט..." קולה נוטף ארסיות.
חשבתי שנוכל להניח הכל בצד למען העבודה, כך שנינו הסכמנו כדי להקל על התהליך, אך נראה שהאגו הגדול שלה לא יניח לה עד שתחזיר לי.
"בהתחשב בעובדה שלא הוזמנת את מרגישה דיי בנוח." אני עוקץ בחזרה. עיניי ננעצות בעינייה, ומבטי הזועף מבהיר לה שהיא לא רצוייה כאן. בבית שלי.
היא משמיעה צליל רטינה ומגלגלת עיניים, ואז ממשיכה להתהלך ברחבי החדר ולבחון אותו בקפידה.
"שבי." אני חושק שיניים.
"אוי סתום כבר, זעפני, אני רק מסתכלת."
אני מושך את זרועה בקוצר סבלנות והיא צווחת בהפתעה כשישבנה נוחת על הכיסא.
"תעיף את היד שלך ממני," היא מסננת בזעם בעוד שהיא מושכת את זרועה ומתנתקת מלפיתתי.
אני מחניק צחוק, אילו מבטה נעשה זועם אפילו יותר.
"תסיים את הסעיף כבר." היא פוקדת.
בכל סיטואצייה אחרת לא הייתי שותק להתנהגותה השתלטנית, אך אני יודע שכל מריבה תעכב את קצב העבודה, ואני לא רוצה בכך.
היא מביטה במסך הלפטופ וקוראת את מה שעניתי עד כה, ואני לא יכול לפספס את הדרך בה שפתייה מתעקלות, ואת הלעג שנשקף ממבטה.
אני מסב את ראשי אלייה. "מה? תגידי את זה."
היא מייד מרצינה. "לא אמרתי כלום." היא מיתממת ומרימה את ידייה לאוויר כחפה מפשע.
חולצתה עולה מעלה יחד עם התנועה, ואני נועץ את עיניי בבטנה השטוחה ללא בושה, כי אני יודע שזה יגרום לה לחוסר נוחות.
"ליאו?" היא מנופפת בידה אל מול עיניי בנסיון לקבל את תשומת ליבי. "אתה בהית לי בבטן הרגע?" היא זוקרת גבה.
"רק לך מותר?" אני מחזיר במשיכת כתפיים.
"מה?" לחייה נשטפות בסומק בין רגע. "א- אני לא בהית בך!" היא מתגוננת בקול גבוה שרק מוכיח ומחזק את הטענה שלי.
אם היא חשבה שלא ראיתי כיצד בחנה את גופי קודם, היא טעתה.
"טוב..." אני אומר, וחוסר אמון ברור נשמע בקולי.
"אני לא בהיתי בך!" היא מתעקשת, נחושה לגרום לי להאמין לה. "והניסוח שלך נוראי!" היא משנה נושא לפתע.
אני מרים גבות ומביט בה, משועשע לגמריי.
כמו שחשבתי, ההבחנה שלי הצליחה לגרום לשפיות שלה להיעלם תוך שניות בודדות.
היא לוקחת את הלפטופ אל חיקה בתנועה חדה ועצבנית ומתחילה לעבור על מה שכתבתי עד כה מבלי להביט בי אף לא פעם אחת.
השקט ממלא את החדר והאוויר בינינו נעשה מתוח.
לפתע דלת החדר נפתחת, ותשומת הלב של שנינו מופנת אל איימי שעומדת בפתח.
"אני רעבה."
"איימי, לכי מפה."
"אני רעבה." היא חוזרת בתקיפות, לא זזה מעמדתה.
ג'ולייט נאנחת על ידי. "אתה רוצה שאכין לה משהו לאכול?"
"לא." אני משיב מייד.
זה מה שחסר לי עכשיו, שג'ולייט תחרב לי את המטבח. "אני אזמין פיצה." אני מודיע.
"כן! פיצה!" איימי צוהלת בהתלהבות.
"החוצה."
ג'ולייט מניחה את הלפטופ בחזרה על השולחן.
"את רוצה פיצה?" אני מציע, אף שהדבר היחיד שבא לי להביא לה הוא רעל.
השאלה שלי באה אך ורק כי חונכתי להיות מנומס, אני יודע שהיא תסרב.
"לא, אני לא רוצה." היא משיבה בתקיפות ואוספת את חפצייה אל תוך תיק הצד שלה. "כבר שמונה, כדאי שאלך." היא מתקדמת לעבר הדלת.
"הממ..." אני מהמהם. "מאוחר מידיי בשבילך 'פרינססה'?" אני מגחך בלעג.
היא נעצרת במקום כשידה כבר לוחצת על הידית ומסתובבת להביט בי.
"לא, אני פשוט מעדיפה לישון על הכביש מאשר להישאר איתך באותו החדר." היא מחייכת אליי בנבזיות, רגע לפני שהיא יוצאת מהדלת, אילו אני נשען לאחור על הכיסא ומגחך לעצמי.