שונאים מאהבה

פרק 28

ג'ולייט

למחרת בבוקר אני הולכת לבית הספר כרגיל.
הוריי הציעו לי להישאר בבית עקב מצבי הריגשי, אך יש לנו כמה בחינות בקרוב ובגרויות אחרונות להתכונן אליהן.
ואני לא יכולה לפספס שיעורים ולצבור פער בחומר.
אני לובשת חולצת טי-שירט לבנה עם כיתוב, ומעלייה ג'קט עור.
ועל מותניי חצאית קצרצרה בצבע אפור.
אני נועלת נעליי סניקרס עם פלטפורמה, שמוסיפות לגובה המטר שישים שלי עוד חמישה סנטימטרים, ומתאפרת באיפור היום יומי שלי- מכסה את הכהויות שנוצרו תחת עיניי עקב מחסור בשעות שינה, ומורחת על שפתיי היבשות ליפגלוס ורוד, שנותן צבע לפניי החיוורות.
אני נושמת נשימה עמוקה ועוטה על פניי חיוך מזוייף.
אני לא יודעת איך אתמודד עם נואה או עם ליאו,
אבל אני אומרת לעצמי שאסתדר.
לא משנה מה.
אחריי שאני לוקחת אוטובוס ומגיעה לבית הספר, אני עוצרת בקפיטרייה לפניי שאני נכנסת לכיתה.
אני עומדת בתור הקצר, שמסתכם בחמישה תלמידים.
גופי רועד מקור ושפתיי נוקשות כשמשב רוח עז מצליף בי.
זו הייתה טעות גמורה להחליט ללבוש חצאית הבוקר.
החורף בניו-יורק מגיע מוקדם, ואף ששנת הלימודים רק התחילה, כבר צפוי לרדת שלג בקרוב.
אין לי תלונות. אני אוהבת את החורף.
להתכרבל מתחת לשמיכת פוך עם חימום, חג המולד וכל מה שבא איתו.
אך כמו לכל דבר, גם לחורף יש חסרונות.
בחורף אני נאלצת לוותר על הביגוד המאפיין אותי - החצאיות הקצרות וחולצות הבטן - ובמקומן ללבוש על גופי מספר שכבות עבות בכדי לא לקפוא מקור.
כשמגיע התור שלי בקפיטריה, חמש דקות בלבד לפני הצילצול שמכריז על תחילת יום הלימודים, אני קונה קפה חם, ושלוש עוגיות שוקולד צ'יפס- הדבר המנחם ביותר עבורי.
אני מסתובבת וכמעט שופכת את הקפה שלי כשגוף גברי ושרירי עומד מולי, חוסם את דרכי.
גם מבלי לראות את פניו אני כבר מזהה אותו.
ליאו.
כבר שיננתי את הדרך בה גופו מפוסל, ואני תמיד מרגישה בנוכחותו כשהוא בקרבתי- כמו מגנט שמושך אותי אליו באופן אוטומטי.
אני מרימה אליו את מבטי באיטיות. עיניי משוטטות לאורך כל פלג גופו העליון ללא בושה, עד שמגיעות לפניו עוצרות הנשימה.
גופו דרוך, לסתו חשוקה ועיניו הירוקות נוצצות.
והוא בכל זאת יפהפה.
זין על החיים שלי.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת בקול חנוק ומסיטה את מבטי הצידה, מרגישה לפתע מאויימת מדמותו המתנשאת לגובה של מטר תשעים לפחות.
אני מרגישה את מבטו נעוץ בי, שורף אותי בלהבות בעודי חייה. ולפתע כבר לא קר לי.
"לדבר."
אני מיישירה אליו מבט זועם. "דיברנו מספיק אתמול," אני מסננת מבעד לשיניים חשוקות, נזכרת בפריצתו לחדרי בליל אמש.
"יש לי עוד דברים להגיד." הוא אומר ברצינות, כאילו אין לי ברירה אלא לעמוד כאן ולהקשיב לו.
אך אני עוקפת אותו וצועדת לכיוון הכיתה.
אני לא רוצה לשוחח עם איש על אירועיי אמש.
אני עלולה להתפרק. שוב.
עד שלא אדבר עם נואה ואברר את הכל, עד שלא אדע את האמת בוודאות, אני מעדיפה לשמור מליאו מרחק.
כשהשיעור מתחיל, נואה לא נראה בסביבה, וזה מעורר אצלי חשד, אך זה גם גורם לי להרגיש אשמה.
יש עשרות סיבות שבגללן הוא יכל לא להגיע, וזה שדחיתי אותו, היא אחת מהן.
"נואה לא יגיע היום," היילי, שיושבת לצידי אומרת כאילו קוראת את מחשבותיי.
"ג'קסון אמר לי שהוא מצא אותו גמור אתמול במועדון הזה, שכחתי את שמו."
אז הוא באמת היה אתמול במועדון. ליאו לא שיקר.
אך זה לא אומר דבר.
זה לא אומר שטענותיו האחרות של ליאו נכונות.
זה אומר שהדחייה שלי פגעה בנואה עד כדי שהוא הלך למועדון במטרה להשתכר. מה שהוא לעולם לא עושה.
הצריבה בחזי מתעצמת ורגשות האשם רק גוברים. נואה הגיע למצב הזה בגללי.
"היי, אל תאשימי את עצמך," היילי גוערת בי ברצינות כשהיא מזהה את ההבעה המדוכדכת שעל פניי.
"הוא יתגבר על זה. זו לא אשמתך. את לא יכלת לדעת שהוא יעשה את זה, וזה בסדר גמור שדחית אותו." היא משפרת את הרגשתי בעזרת מילותייה התומכות והחמות.
"ולמען האמת, הוא מנייאק שהוא בחר לעשות את זה דווקא אתמול, כשהיית במצב פגיע ורגיש."
אני מחייכת אלייה חיוך עצוב, אף שהמחשבות על המוות של גרטה משתלטות על ראשי, בנוסף למחשבות על נואה.
"החלטת ללכת?" היילי שואלת, מתכוונת להלוויה של גרטה שנערכת היום.
"אני לא מסוגלת," אני מנידה בראשי. "זה קשה מידיי. אני לא מוכנה עדיין." אני מושכת באפי כשמעות חמות עולות בעיניי.
היילי מושכת אותי לחיבוק. "הכל בסדר," היא לוחשת ברוגע ומלטפת את שיערי בחום. "את לא חייבת אם את לא מרגישה מוכנה."
"אני אוהבת אותך. באמת. את האדם האהוב עליי." אני אומרת כשאני נשענת על חזה וחובקת את מותנייה בחיפוש אחר נחמה.
"גם אני אוהבת אותך," היא אומרת בקול מלא רגש. "וגם את האדם האהוב עליי. בעולם כולו."