שונאים מאהבה

פרק 36

ג'ולייט

עיניי מתקשות לעכל את המראה של נואה שרוע על הרצפה, מחוסר הכרה, ללא אף סימן או אות חיים, ואני שונאת להודות בעובדה ששמץ של חמלה ואמפתיה כלפיו עדיין קיימים בי.
זה דפוק, אני יודעת.
לו לא היו עבורי אף אחד מהם כשפעל על חשבון כבודי ורגשותיי רק בשביל להשיג את מטרתו.
אך זה קשה משחשבתי, להרפות ממישהו שהיה בעל ערך רב עבורי, ממישהו שלקח חלק גדול בחיי ובליבי.
אחד הדברים שאני הכי שונאת בעצמי זה את העובדה שאני בן אדם רגשני שנקשר לאנשים בקלות, ומתקשה לשחרר מהם בעת הזמן.
אף כל רצוני להיות קרה וקשוחה ולהראות שדבר לא מזיז לי, לשדר חוסן, זה לא באמת כך בפועל.
אכפת לי יותר משאני רוצה בנוגע לכל דבר בעולם, וכך זה יהיה לעד.
אני לא יודעת כיצד לכבות את הרגשות שלי בין רגע כמו שאחרים מרבים לעשות, הלוואי והייתי.
אם הייתי יודעת לפעול בצורה הזו, לפעול מהמוח ולא מהלב, החיים שלי היו הרבה יותר קלים.
אך בסופו של דבר, אף בן אדם לא יכול לפעול ולחשוב באופן נטול רגשות לגמריי, זה מה שמבדיל אותנו מרובוטים ומכל חיה או יצור אחר בטבע.
בין אם זה במודע שלנו ובין אם לא, רגשות מהווים חלק גדול בחיים שלנו; בהחלטות שאנחנו עושים, בדרכים בהן אנחנו פועלים...
אנשים אוהבים להתכחש לזה, אבל אני קיבלתי את העובדה הזאת עוד ממזמן.
רגש מניע אותנו, ופעמים רבות בחיים צריך לעטות מסיכה ולהעמיד פנים שאין דבר שיערער אותנו בכדי לא להפגין פגיעות ולהישאר בעמדת הכוח, כך כבר התרגלתי לעשות במשך השנים.
סירנות אמבולנס נשמעות בקרבת מקום, וצוות פרמדיקים שועטים במהירות אל המגרש.
הם מפלסים את דרכם בין כל התלמידים עד שמגיעים אל נואה ומעריכים את מצבו.
"יש דופק," אחד הפרמדיקים מכריז בהתנשפות מלאת הקלה, "אבל הריאות שלו מתקשות לתפקד." הוא מוסיף, בעוד האחר אומר בחומרה, "יש כמה שיניים שבורות, חשד לשבר בזרוע וחבלות בפנים ובגוף בדרגה ארבע לפחות. צריך לפנות אותו לטיפול נמרץ במיידי."
הם מלבישים סביב פניו מסיכת חמצן, מעלים אותו על אלונקה ונושאים אותו במרץ אל האמבולנס שחונה בחנייה שלצד המגרש.
התקבצות התלמידים מתחילה להתפזר, אך אני לא זעה ממקומי וצופה באמבולנס מתרחק ונעלם, לא יודעת כיצד אני אמורה להרגיש ומה עליי לעשות מכאן הלאה.
אני משלבת את זרועותיי על חזי ונותנת לרוח הקרה לשטוף את גופי בתקווה שתעלים את צרותיי.
אני נושמת עמוק את האוויר, מותירה לו למלא את ריאותיי.
"ג'ולייט!" אני מוחה את הדמעות היבשות מעיניי ומושכת באפי לפני שאני מסבה את מבטי אל היילי, שנעמדת לצידי. "אוי, אלוהים, אני לא מאמינה שזה קרה," היא נראת נחרדת כמעט כמותי.
"את... בסדר?" הססנות נשמעת בקולה כשהיא מתקרבת אליי.
אני מחייכת בעגמומיות ומהנהנת קלות בראש מורכן, כי מה עוד אני יכולה לעשות.
אני ההפך הגמור מבסדר.
איך אני יכולה להיות בסדר אחריי שהחבר הכי טוב שלי לשעבר הוכה באכזריות על ידי הבחור שמעסיק את מחשבותיי ללא הפוגה במשך כל התקופה האחרונה?
איך אני יכולה להיות בסדר, כשהכל מתהפך ומשתנה בקיצוניות ובמהירות שכזו?
כשאני כבר לא יודעת את מי אני אמורה לאהוב ואת מי לשנוא, על מי לבטוח ועל מי לא, כשדבר בחיי כבר אינו וודאי.
"טוב, זו הייתה שאלה מטופשת לשאול, את בבירור לא בסדר," פוסקת היילי באנחה. "זה לגמרי מובן, וזה בסדר לא להיות בסדר," היא לוחשת בחיוך מכיל ולוחצת את כף ידי בעידוד, "אני רק רוצה להזכיר לך שאני כאן בשבילך, תמיד, לא משנה מה קורה."
"את חושבת שהוא ימות?" אני פולטת בחרדה גוברת, ומתעבת את עצם העובדה שאני מפגינה אף את מעט האכפתיות כלפיו.
לא מגיע לו אפילו לא מחצית ממנה. לא מגיע לו דבר.
ובכל זאת, גם אחרי יישוריי הקו ביני לבין עצמי, אני בכל זאת אכולת דאגה.
היילי משתתקת בהיסח דעת, כאילו כמותי, גם היא חושבת כעת על הסבירות שזה יתכן.
"אני... אני לא חושבת..." היא מנענעת בראשה באיטיות, "הוא לא ימות, נכון?" היא מביטה בי כאילו יש לי את התשובה, ולרגע, פחד ממשי משתלט עליי, מהבהונות ועד לראש.
נואה יכול למות.
רק עצם המחשבה על כך מטילה עליי איימים.
אף שכוונתי היא להוציא אותו מחיי לחלוטין, מעולם לא עלה בדעתי שמוות יהיה על הכף, ומעולם לא קיוויתי לכך.
אך כזה הוא מוות- פתאומי ובלתי צפוי, יכול לקרות ברגע.
אלוהים, אני לא יכולה אפילו לחשוב על אפשרות כזו.
עם כמה שנואה פגע בי ועם כמה שהייתי רוצה שיוסב לו כאב עצום שימחיש לו בדיוק את מה שהוא גרם לי להרגיש, פציעה פיזית חמורה או גרוע מכך לא היו חלק מייחוליי.
בדרך כלל, פגיעה פיזית היא רגעית ומחלימה ונעלמת עם הזמן, אך פגיעה אמיתית בנפש, היא זו שתיחרט בך לעד, והיא כואבת יותר מכל מכה, כיוון שתמיד יהיה לה זכר.
שום טיפול לא יעזור להשכיח אותה ממך. היא תחקק בך לעד ולא תתן לך מנוח.
למדתי לא פעם ולא פעמיים על בשרי כיצד זה מרגיש.
אך יש לפגיעות הללו גם יתרון וערך מוסף.
כל פגיעה כזו או אחרת מעצבת את אישיותינו והופכת אותנו לאנשים שאנחנו גדלים להיות, גורמת לנו לפתח מגננות ומחסומים, שבסופו של דבר מונעים מאיתנו נזקים במהלך החיים.
"מה שצריך לקרות יקרה," אומרת היילי בטון רגוע ומתון בהתחשב בסיטואצייה. "אומנם כל זה יצא מפרופורציות, אבל נואה הביא את זה על עצמו. לא יועיל לנו לחשוב על זה לעומק כאילו שיש לנו את היכולת להשפיע על מה שעומד לבוא, זה רק ינפח את גודל הבעיה."
היא צודקת. לחשוב על דברים רעים ולתת מקום למחשבות טורדניות לא יואילו בדבר או ישפרו את המצב. להפך.
יש דברים שהם מעבר לשליטתינו, ושאעדיף שלא נעסוק בהם אם אין בזה צורך.
"כדאי שנלך," אומרת היילי ומחווה בראשה אל עבר קומץ התלמידים האחרונים שעוד באיזור, שגם הם כבר עושים את דרכם פנימה אל תוך המבנה.
"תלכי, אני אבוא עוד כמה דקות." אני מסמנת לה בידי.
היא מביטה בי מעבר לכתפה בספק לרגע קצר, אך לבסוף מהנהנת ללא אומר ומתרחקת.
כשהיא נעלמת ואני נותרת לבד סוך סוף, אני שומטת את ראשי אל תוך כפות ידיי ונאנחת אנחה כבדה ומתוסכלת, מרגישה מותשת נפשית מכל הסיפור הלא פוסק הזה, שרק מסב לי כאב פעם אחר פעם.
הרי זה ברור כשמש שהסיבה להתקוטטות האגרסיבית והאלימה הזו קשורה לזה, קשורה אליי.
לא הייתי עדה לרוב הקטטה, אך מחילופיי הדברים ששמעתי בין תלמידים ומהדברים שנאמרו לי, כך זה הצטייר.
נסערת, אני מעבירה את ידיי בשיערי ונושמת עמוק בתקווה שאצליח להרגיע את ליבי, שפועם בחזי בחוזקה כאילו עומד להתפוצץ בכל רגע נתון.
"זה בטח מרגיש טוב ששני בחורים שווים רבים עלייך, לא?" קולה המלגלג של לילי נשמע מאחוריי, וגופי מייד נדרך במגננה אוטומטית.
אני מסתובבת ומגלה אותה צועדת לכיווני באיטיות כשחיוך מרושע מרוח על פנייה.
היא צצה בטיימינג מדוייק על יתר על המידה, כאילו חיכתה שאשאר לבד כדי לצאת מהיכן שהייתה.
"מה את רוצה, לילי?" אני מסננת מבעד לשיניים חשוקות.
"את יודעת," היא ממשיכה, מתעלמת משאלתי, "אני חושבת שנואה צודק." היא מתקדמת לעברי ונועצת בי את מבטה, מנסה להרתיע אותי.
"על מה את מדברת?" אני שואלת ומכווצת את המצח בתמיהה. אך אף סקרנותיי, אני שומרת על קול יציב ותקיף.
היא נעצרת מולי במרחק של סנטימטרים ספורים וזוקפת את ראשה עד שפתייה מרחפות מעל אוזני. "את באמת זונה." היא לוחשת.
זונה?
אם חשבתי קודם שהלב שלי ספג את הכאב המירבי שניתן ולא יכול לכאוב עוד, עכשיו אני מבינה שטעיתי.
"את לא חושבת שהוא צודק?" היא שואלת בהתגרות, עדיין מחוייכת.
אני מתקשה לבלוע את הרוק.
היא משקרת. הוא לא עשה את זה. אני מנסה לשכנע את עצמי.
הריי זה ברור שהסבל שלי מסב לה אושר ושהיא תגיד כל דבר בכדי לפגוע בי. אין לי כל סיבה להאמין לדבריה. היא ידועה כאחת שמפיצה שמועות ושקרים באופן קבוע כחלק מהותי משגרת חייה.
אך לפתע היא מושיטה מלפניי את הטלפון הנייד שלה. "למקרה ואת לא מאמינה לי, תראי בעצמך." היא לוחצת על כפתור ההפעלה שבמרכז המסך, וסרטון המתעד את הקטטה מתחיל לרוץ.
אני ממקדת את עיניי במסך בהתעמקות וצופה במתרחש בקפידה, נחושה לראות ולהבחין בכל פרט ופרט.
אך כשאני רואה את ליאו מתנפל על נואה ומטיח אגרוף בפניו, אני משתנקת בבהלה ועוצמת את עיניי לרגע קט, אף שידעתי מראש שזה מה שאראה.
אני ממהרת להתעשת וחוזרת לצפות בסרטון הפועל בכדי לא להפגין חולשה בקרבתה של לילי, שבוחנת אותי כאילו מצפה בקוצר רוח שאשבר מולה.
מהר מאוד אגרוף נוסף בא מצידו של ליאו.
ליבי מזנק לגרוני ואני מחניקה השתנקות נוספת כשאני צופה בנואה מתקפל ונאנק בכאב.
המכות גרפיות ואלימות ויזואלית בצורה שלא ניתנת לתיאור או לדמיון.
נואה יורק דם. "אתה כל כך מתאמץ להשיג את תשומת ליבה, כאילו שזה לא ברור שהדבר היחידי שאתה רוצה לעשות זה לתקוע את הזין שלך בתוכה!" הוא אומר לפתע, "או שבעצם זיינת אותה כבר?"
כעס מתערבל בבטני, וליבי נחמץ בעלבון כשאני שומעת כיצד הוא מדבר עליי.
אף שאני יודעת שדבריו באים ממקום כואב, כיוון שדחיתי אותו, אני גם יודעת את ערכי ושאין אף תירוץ לצורה בה הוא בוחר לנקוט ולדברים שהוא בוחר להגיד, כי הכל נעשה מבחירה.
אני מרכזת את תשומת ליבי בלהאזין היטב לקול שיוצא מהמכשיר, וכשהמילים, "אני מתערב שהזונה כבר נתנה לך-" יוצאות מפיו של נואה, ניצוץ התקווה האחרון שהיה בי נכבה.
רציתי לקוות שלפחות חל בו שינוי בשנתיים האחרונות, ושמה שעשה לא מייצג את מי שהוא כיום, אך כעת ההבנה נופלת עליי. טעיתי ובגדול.
לילי סוגרת את הטלפון ומשלבת את זרועותייה על חזה בהתרוממות רוח. "אמרתי לך..." היא מחייכת חיוך שמח לאיד. "הוא חושב שאת זונה, וכך גם כולם. את חושבת שלא שמים לב איך את מסתכלת על ליאו? כאילו שאת רוצה את הזין שלו בתוכך?"
"ומה אם זה בדיוק מה שאני רוצה?" אני מחליטה להסכים איתה במקום להתווכח, כי זו הטקטיקה הטובה ביותר לניצחון.
אני צועדת צעד לקראתה, "מה אם זה בדיוק מה שאני מקבלת?" אני לוחשת בחיוך מתגרה אל מול פנייה.
היא פוערת את פיה בתדהמה, אך לא מוציאה הגה. ניכר שהיא לא ציפתה שאגיב בצורה כזו- תגובה שלא מכחישה ולא מאשרת את טענותיה,
אך בכל זאת משרתת את מטרתי וגורמת לה להשתתק בתבוסה ולהחמיץ פנים.
היא רושפת בזעם. "בדיוק כמו שחשבתי, את באמת זונה בסתר," היא מסננת בתיעוב. "רק אל תחשבי שאת מיוחדת או משהו רק כי הוא משתעשע איתך קצת. בסופו של דבר את תאבדי את 'ההילה הטהורה שלך' ותיחשבי למשומשת, ואז, הוא לא ירצה בך עוד." היא מטיחה בי לפני שהיא מסתלקת.
ואף שדברייה מערערים אותי מעט, כיוון שאולי יש בהם צדק, אני מתרכזת רק בדבר אחד כעת- בדחף הגובר שלא מניח לי.
אני חייבת לראות אותו.
אני שועטת אל תוך המבנה בריצה ומתהלכת ברחבי בית הספר בחיפוש אחר ליאו, יודעת שלא יצא מכותלי בית הספר בבגדים המוכתמים בדם, כיוון שאם היה מנסה, היו עוצרים אותו בשער ולא מותירים לו.
אך בכל זאת, הוא לא נראה באף מקום.
מתח מכביד על כתפיי כמעמסה, וליבי דואב מרוב דאגה.
איפה אתה לעזאזל? אני ממלמלת לעצמי בחוסר שקט כשאני משוטטת במסדרונות הארוכים בחיפוש אחריו.
עיניי מתרוצצות לכל עבר בתקווה לאתר אותו, ובדיוק כשאני מתחילה לאבד תקווה וחושבת שאולי יתכן שהוא הצליח להימלט החוצה בדרך כלשהי, האפשרות האחרונה וההגיונית ביותר צצה במוחי.
הגג.
מבלי לחשוב פעמיים, אני רצה במעלה גרם המדרגות עד שאני מגיעה לקומה העליונה ביותר, היכן שסורגיי ברזל עם פרצה ניצבים בכניסה לפניי, כששלט אזהרה של 'אין כניסה' תלוי עליהם.
מרגיש שעבר נצח מאז היותי בנקודה זו ממש, בה אני נכנעת לעשות משהו אסור שעלול לסבך אותי בצרות כשאני הולכת בעקבותיו של ליאו, אך עבר רק שבוע מאז, שבוע שהיה כמו רכבת הרים מפותלת.
מצד אחד, הוא היה קסום ומופלא, ומהצד האחר, הוא היה הרסני ונוראי.
אך אני לא מצטערת על שום דבר שקרה, ולא מביטה בחרטה לאחור. זה לא יועיל בדבר.
לכל דבר יש סיבה, גם אם היא נסתרת ואנחנו לא מצליחים לפענח או להבין אותה, היא קיימת.
כמו שהיילי אמרה קודם לכן- מה שצריך לקרות יקרה, ואני מאמינה בכך בכל ליבי, גם אם בזמן האחרון אני קצת מערערת בזה.
אני תוחבת את שיערי התועה אל מאחוריי אוזניי, מתכופפת מטה, ומשתחלת בזהירות דרך הפתח הצר, רגל אחר רגל, עד שאני נמצאת בצידה השני של הקומה.
אני צועדת לאורכו של המסדרון הנטוש והמפוקפק, מתעלמת ככל שביכולתי מריח הצחנה המעופש שנישא באוויר, ובוחנת את כתובות וציוריי הגרפיטי שמרוססים על הקירות.
לא אשקר, המקום אומנם מוזנח כבר שנים רבות כפי שנראה, אך אני מזהה בו את הפוטנציאל ומבינה מה ליאו מוצא בו.
מקום שקט בו אתה יכול להתבודד ולהיות לבדך, רק אתה והמחשבות, זה יכול להיות נחמד לפעמים.
אני פותחת את הדלת האחרונה במסדרון, זו שמובילה אל הגג החיצוני, ובדיוק כמו שצפיתי, ליאו נמצא שם.
הוא יושב שפוף בפינת הישיבה עשויית העץ, כשמרפקיו נשענים על ברכיו וסיגרייה דלוקה תחובה בין שפתיו.
בגדיו מוכתמים בדם ושיערו רטוב ופרוע, ואף שהמראה אמור לזעזע אותי בידיעה שהדם שספוג בבגדיו הוא של נואה, הוא נראה יפהפה כל-כך, למרות הכל.
הדלת נטרקת אחריי ואני קופצת בבהלה במקום, אילו הוא מרים אליי את עיניו באחת ומביט בי בפנים חתומות ללא הבעה, אפילו לא עווית פה או מצמוץ זעיר.
עיניו ננעלות על שלי במבט חודר שמקבע אותי במקום. נראה שצבען כעת אפל וסוער בדומה לשמיים בשעה זאת.
ואף שארשת פניו לא משקפת דבר, עיניו משדרות זעף וכעס אצור, כלפיי.
הוא מזדקף, שולף את הסיגרייה מפיו בין שתי אצבעותיו ונושף את העשן החוצה בדממה.
אני בולעת רוק ומתקדמת לכיוונו בהיסוס, נכנסת אל בועת העשן שאופפת אותו.
עיניו רושפות לעברי כשהוא שואף שוב מהסיגרייה המוצתת.
כפי ששיערתי לעצמי, הוא לא מרוצה מנוכחותי.
אני יכולה להבין מאיפה זה נובע, אך בכל זאת לא מוכנה לקבל ממנו את היחס הזה, לא אחריי שרק אתמול הוא גרם לי לפרפרים לנסוק בבטני ונתן לי תחושה ש... הוא מחבב אותי?
אוי אלוהים, אני נשמעת כזאת פתטית.
"ג'ולייט."
הדרך בה הוא מבטא את שמי גורמת לי לרצות למרוט את שיערות ראשי מרוב תסכול.
אומנם מאז ותמיד שנאתי את הכינוי 'מכשפה' שהדביק לי, אך כעת אני מבינה שאני מעדיפה אותו פי כמה מאשר שיבטא את שמי בקדרות וריחוק שכזה.
הוא מסיט את מבטו ממני. "לכי מפה." הוא מסנן מבעד ללסת חשוקה ונושף שוב החוצה, מביט הרחק אל האופק.
העשן מתיימר באוויר, מדיף את ריח הסיגריה, ואף שאני יודעת שמוטב שאלך, אני לא עושה זאת.
רגליי נושאות אותי לכיוונו עד שאני נעמדת היישר מולו.
אני באה לפצות את פי, אך מהססת לרגע, לא יודעת מה לומר. "אתה כועס עליי?" אני שואלת ברוב טיפשותי, כאילו שהתשובה לא ברורה מאליו.
אני יכולה להבחין בכך שגופו נדרך בקשיחות ושלסתו נקפצת, אך הוא לא עונה ולא מסתכל עליי, אלא רק ממשיך לעשן את הסיגרייה בתוקף כאילו אינני קיימת.
הניגוד הקיצוני בין אתמול להיום גורם לי לרצות לצרוח.
איך יכול להיות שרק לפני כמה שעות הוא קרא לי מושלמת, כשכעת הוא אפילו לא מסוגל להביט בי?
"ליאו," אני מנסה לתפוס את מבטו שחומק ממני. "דבר אליי." אני מפצירה בו בדרישה, כמעט מתחננת.
הוא מרים אליי את עיניו הקטלניות. "באתי לפה כי אני מרגיש שאני עומד לאבד את זה. אם לא תלכי, אני עלול להוציא את זה עלייך." הוא אומר בקשיחות, מנסה להפחיד אותי.
אך אני יודעת שהוא לא יפגע בי. מסיבה כלשהי, אני בוטחת בו, אף שאני לא אמורה.
אני משלבת את זרועותיי על חזי. "קדימה," אני דוחקת בו, קוראת עליו תיגר. "תעשה את זה."
הוא מטה את ראשו בשמץ של עניין ומצר את עיניו לעברי.
"למה שלא תלכי לדאוג לחבר הגוסס שלך במקום לבזבז את זמנך כאן?" הוא מתיז את המילים כמו ארס, והן מצליפות בי כמכה מתחת לחגורה.
"הוא לא חבר שלי." אני מוחה בעיקשות.
הוא מפתיר גיחוך מזלזל. "מה שתגידי." הוא שואף שוב מהסיגריה ולא מביט בי עוד.
"זה לא פייר, ליאו." אני מנידה בראשי בייאוש. "הייתי בפאניקה, ברור שאלחץ במצב כזה! מה ציפית שאעשה?" אני מניפה את ידיי באוויר מרוב תסכול.
וזו האמת לאמיתה. לא הייתה לי כל כוונה לפגוע בו או לתת לו תחושה שאני בוחרת בנואה על פניו.
ועכשיו, אחריי שאני מבינה שהוא הכה אותו בשבילי, בכדי להגן על כבודי, אני מרגישה רע עוד יותר.
"ליאו," אני מתכופפת מטה מולו בתקווה שאתפוס את תשומת ליבו וסוף וסוף יביט בי. "הייתי נלחצת כך אם היית מרביץ לכל אחד אחר. לא דאגתי לנואה, דאגתי באופן כללי. ויותר מכל, לא רציתי שאתה זה שתישא בתוצאות אם יקרה לו נזק בלתי הפיך." אני מבטיחה בלחישה ומניחה את כפות ידיי על ברכיו, והוא סוף סוף מסב אליי את מבטו. משהו רך ומשונה מופיע בעיניו, אך הוא בכל זאת לא פוצה את פיו.
אני נאנחת. "אתה לא מבין? אני רוצה אותך. אני-"
אוהבת אותך, אני באה להשלים, אך עוצרת בעצמי.
אלוהים, לא. אסור לי להוציא את המילים האלו מהפה.
"אני לא רוצה אף אחד אחר." אני אומרת במקום, ומחליטה לעשות את מה שחשקתי לעשות מזה זמן רב אך לא היה לי את האומץ, נחושה להראות לו עד כמה אני רוצה אותו.
אני יורדת על ברכיי מולו ושולחת את ידיי אל אבזם מכנסיו, פותחת בידיים רועדות את הכתפור ואת הרוכסן ונתקלת במבטו התמוהה, אך באותו מידה גם מסוקרן.
"פאק, מכשפה, מה את עושה?" הוא מכבה את בדל הסיגרייה כשתופח בו על השולחן, ולא עוצר בעדי כשאני מפשילה את המכנסיים ואת תחתוניי הבוקסר שלו במורד רגליו, עד שהזין שלו נחלץ החוצה, עבה וזקור למלוא אורכו, כשהעטרה תפוחה ומגורה.
פי מתייבש ויצריי הנקביים מתעוררים לתחייה כשאני מביטה באיברו בבכמיהה ובריגוש מסחרר.
מעולם לא עשיתי משהו כזה בעבר, אך אני יודעת בלב שלם שאני רוצה בזה, יותר מתמיד.
זיעה קרה מכסה את עורי וליבי נפעם בלהט.
אני בולעת רוק, מלקקת את שפתיי ברעבתנות ואוזרת אומץ, תופסת אותו בידי.
אני סוגרת על הבסיס באצבעותיי, מרגישה כמה הוא קשה וצריך בזה.
אני מתחילה להניע את ידי הקמוצה לאורכו ולשפשף את הזין שלו, מחככת אותה בעורו המחוספס מהבסיס ועד לעטרה.
"כשאמרתי אתמול שאתה מפחיד אותי," אני מרימה אליו את מבטי ופוגשת בעיניו הכהות שבוחנות אותי ומכלות אותי בלהבות.
אני מתנשפת. "התכוונתי לכך שאני מפחדת ממה שאתה גורם לי להרגיש." אני אומרת בשקט, מבויישת להודות בזה בקול.
"פאק," הוא נושך את שפתו באנחה מרוסנת ואיברו נרעד בידי. עיניו מצטעפות. "תמשיכי." הוא פוקד בצרידות. קולו גורם לאיברי להתכווץ.
אני לא יודעת למה הוא מתכוון, אם ברצונו שאאיץ את הקצב או שאמשיך לדבר, ולכן אני עושה את שניהם.
"אף אחד מעולם לא גרם לי להרגיש איך שאני מרגישה איתך." אני אומרת בכנות, מרגישה חשופה מתמיד כשאני מודה ברגשותיי בפניו, אך באותו הזמן גם מרגישה שהגיע העת, כי לא אוכל להסתיר ולהתכחש להם לעד.
הוא נושף בחדות. איברו מתקשה ומתעבה בידי כשאני סוחטת אותו בתנועות סיבוביות והדוקות, מנסה לעשות את הטוב ביותר שאוכל בהתחשב בעובדה שהידע שלי בנושא מבוסס רק על מידע ששמעתי במשך השנים וסרטוני פורנו דלים חסרי ריגוש ואותנטיות.
אני נושכת את שפתי וכורכת גם את כף ידי השנייה סביב הזין שלו, מניעה את שתיהן יחד בכיוונים מנוגדים. "זה מרגיש טוב?" אני שואלת, מחלצת ממנו קולות גרוניים שגורמים לנקודה שבין רגליי לפעום ורק ממריצים אותי להמשיך.
טיפות נוזל מקדים מבריקות מטפטפות מהעטרה, ואני מותירה לתאבוני ולחשקיי המיניים לשלוט במעשיי ורוכנת קדימה אל מול הזין שלו.
עיניו האפלות לא קורעות ממני, עוקבות אחר תנועותיי בעניין ובציפייה.
לשוני מגיחה החוצה מבין שפתיי וחגה סביב העטרה המגורה, מלקקת את הנוזל בשקיקה.
אני מהמהמת כשאני טועמת במליחות המעודנת שלו, ומצמידה את רגליי זו לזו כשאני חשה ברטיבות המגורה שנספגת בתחתוניי.
אני ממתירה נשיקות רכות ורטובות על העטרה ומחליטה להכניס את הזין שלו אל פי, אך מתקשה להכיל את גודלו.
אני פותחת את פי ככל האפשר, גורמת ללסתי להתרחב עד כאב בשל הקושי והמאמץ של לקבל אותו.
אני סוגרת את שפתיי סביב הקצה ומתחילה למצוץ אותו בלהט כשידיי ממשיכות לשפשף את הבסיס בנמרצות ובנחישות.
חוטי רוק נמתחים סביבו כשאני מתנשמת בין הדיפה להדיפה.
גבותיו של ליאו מתכווצות כמיוסר ופניו מתעוותות בעונג צרוף. הוא חושק שיניים. "פאק, ג'ולייט," הוא גונח ושומט את ראשו לאחור, והשם שלי שבוקע מבין שפתיו כעת הוא הצליל הנעים ביותר שאוזניי שמעו אי פעם.
"את משגעת אותי."
המילים שלו מעניקות לי תחושת גאווה והתעלות עצמית על שאני זו שמסבה לו עונג, על שאני מקור החולשה שלו ברגעים אלו.
אומנם הוא לא הבהיר את כוונותיו לגביי הקשר שלנו ולא התוודה ברגשותיו, אך הדברים הקטנים הם אלו שגורמים לי להיות בטוחה ללא ספק שגם הוא מרגיש אליי משהו.
אני מחליקה את הרוק שנאגר במורד איברו ומשתמשת בו כחומר סיכה כשאני מאיצה את הקצב של תנועות ידיי ומכניסה את הזין שלו עמוק יותר אל גרוני ככל יכולתי.
לפתע ידו של ליאו מאגרפת את שיערי, מושכת בו וגורמת לי להטות את ראשי מעלה אליו.
עיניו לוכדות את עיניי כשהוא מנחה אותי לרדת עם פי למלוא אורכו של הזין שלו, ממלא אותי בו סנטימטר אחר סנטימטר.
אני לא מנתקת את קשר העין ומביטה בו בהשתוקקות גלוייה כשהוא עושה זאת.
אני נאנקת כשהוא חובט בירכתי גרוני בחדירות חדות ועמוקות, פעם אחר פעם.
ריאותיי שורפות ממאמץ ודמעות ממלאות את עיניי הצורבות. אך גם כשהוא משחרר את לפיתתו בשיערי, אני לא פוסקת במעשיי, ממוקדת מטרה.
"ג'ולייט-" הוא מנסה להזהיר אותי כשאני חופנת את הביצים שלו, אך אני לא מקשיבה, אף שאני יודעת מה יהיו ההשלכות.
רגע לאחר מכן, נוזל חם ומלוח נשפך בנתז אל גרוני, ואני בולעת בעל כורחי ומחייכת בסיפוק.
ידיו של ליאו לא מאחרות לתפוס בפניי, ושפתיו מתרסקות על שלי בנשיקה עוצמתית וחסרת רסן, כזו שמטלטלת את כל עולמי.
__________________________________

היוששששש!!!🗣🗣🗣 איך אתם???
זה חד משמעית בין הפרקים האהובים עליי!!!😩🪬
תכננתי אותו כבר ממזמן וסוף סוף הגיע השלב שבו אתם נחשפים אליו!!!
אני ממש מקווה שאהבתם אותו, אם כן אשמח שתפרגנו בדירוג ותגיבו את דעתכם🙏🏻
לעוד עידכונים ותכנים, עקבו אחר האינסטגרם שלי- books_by_lia_