שונאים מאהבה

פרק 34

ג'ולייט

"זה היה..." אני ממלמלת בכהות חושים, קצרת נשימה וחסרת מילים שיכולות לבטא את הרגשתי ברגעים אלו. "וואו."
אם חשבתי שבלילה הקודם מה שהרגשתי היה לא מהעולם הזה, עכשיו אני כבר מרחפת ביקום אחר.
מעולם לא תיארתי לעצמי שסקס יכול להיות טוב כל-כך, מפיח חיים בצורה שכזו.
אני שוכבת על חזו העירום והנוקשה של ליאו, מאזינה לפעימות ליבו החזקות, שמסונכרנות יחד עם שלי והולמות כמו פטישים באוזניי.
שדיי נמחצים כנגד גופו, כף ידו האחת מונחת על שיפול גבי, מרתקת אותי אל גופו כאילו ברצונו שנשאר כך, צמודים זה לזה, אילו ידו השנייה שזורה בשיערי הסבוך.
הוא מעביר בו את אצבעותיו שוב ושוב, גורם לי להיאנח בהנאה, וחום משכר עוטף אותי מכל עבר, מעפיל על השפעת האקסטזה המטורפת שגופי שרוי בה.
לראשונה, אני מרגישה בטוחה ונינוחה בין זרועותיו, ולא אף שמץ של חרטה או מבוכה.
אף שמזמן כשלתי בלשמור את גופי לאחד הנכון כפי שתכננתי, אחד שיאהב ויעריך אותי, אחד שאוכל לסמוך עליו ויַקְנֶה לי ביטחון מלא בקשר שלנו, אני לא מרגישה זולה ומנוצלת כלל. להפך.
האופן בו ליאו סבלני איתי, מתחשב בי ושם את צרכיי לפני שלו, האופן שבו מקדיש תשומת לכל חלק ואיזור בגופי ומוודא שאגמור לפניו ושאצא מסופקת, גורמים לי להרגיש נחשקת ונערצת מתמיד.
עכשיו יוצא לי לתהות, האם אני גורמת לו להרגיש באותה צורה? האם אני מספקת אותו?
לא התנסתי באף סוג של מגע אינטימי עם אף אחד לפניו, וכעת אני מעורערת ומפקפקת בעצמי.
ידיו של ליאו עולות ויורדות במעלה גבי.
אצבעותיו עוברות ברפרוף קל ועדין כמו נוצה על עורי הרגיש, גורמות לי להצטמרר.
"אני..." אני מתחילה להגיד, וקולי דועך ונעלם כשאני חושבת בראשי כיצד לנסח את השאלה כראוי מבלי שאצא גסה. "אני טובה בזה?" אני שואלת, נבוכה. קולי לא עולה על פניי לחישה.
לפתע אצבעותיו חודלות ללטף את גבי, נעצרות באמצע דרכן.
דממה מותחת משתררת ביננו לרגע קט, גורמת לי לחוש חרטה על ששאלתי שאלה מטופשת שכזו ולנגוס בשפתי התחתונה בחשש לקראת מה שיבוא.
"בזה?" קולו עליץ ומשועשע.
אני מרגישה את לחיי מתלהטות. הוא יודע בדיוק מה כוונתי ובכל זאת מנסה לאלץ אותי לומר זאת.
"נו, אתה יודע למה אני מתכוונת," אני רוטנת.
"את שואלת אותי אם את טובה בסקס?" אני יכולה לשמוע את החיוך בקולו, נהנה מלהתגרות בי ולגרום לי לחוסר נוחות.
במאמץ רב, אני מרימה את ראשי - שכובד משקלו כעת מרגיש כמו שק אבנים - מחזו, ומתיישרת מולו, מהנהנת בראשי, מסוחררת מעט.
"המ, המ," אני מניחה את כפות ידיי על כתפיו הרחבות באינסטינקט מהיר בכדי לא לקרוס שוב, כיוון שגופי תשוש וחלש מתמיד אחריי שתי האורגזמות שנתן לי.
אני ממצמצת בעיניי וממקדת את מבטי, פוגשת בארשת פניו הנשגבת.
אור הירח שחודר דרך חריצי התריס מטיל עליו זהרורית לבנה שגורמת לתווי פניו החטובים להיחשף בחדר החשוך.
עיניו יורדות מטה אל גופי העירום.
הן נדלקות בתאווה גלויה כשהן סורקות ובוחנות אותי, ואני מרגישה דחף עז לכסות את עצמי תחת מבטו החודרני שנעוץ בי, אך לא עושה זאת.
עיניו עולות מעלה בחזרה, מוצאות בשלי, וחיוך רחב מותח את זוויות שפתיו, אותו חיוך שובה לב שגורם לליבי להינמס.
עיניו מתרוצצות על פניי בהתעמקות, כאילו אומד כל תו ותו של פניי בהערכה, גורם לקצב הלימות ליבי להאיץ את קצבן.
לפתע ידו נשלחת לכיווני. נשימתי נעתקת ואני מתאבנת במקום ולא זעה כשהוא מסיט את שיערי התועה הצידה בעדינות, תוחב אותו אל מאחורי אוזני.
הוא חופן את לסתי בכף ידו, עוטף אותה באצבעותיו המחוספסות, ואני פולטת נשיפה רועדת ומביטה בו בתהייה, לא מבינה לאן הוא חותר.
הוא מעולם לא נהג כלפיי בצורה כזאת, נגע בפניי כך קודם לכן.
אני לא רגילה לזה, לאינטימיות שכזו איתו.
אומנם כבר מזמן עברנו את שלב הבושה והמבוכה, כשחשפנו את גופנו זה בפני זו וחלקנו יחד חוויות אינטמיות בדיוק כמו עד לפני רגע, אבל האינטמיות הזו היא אחרת.
היא לא נובעת מצורך בסיפוק או מתשוקה רגעית ורצון בהישגו של פורקן זה באמצעות זו.
היא עמוקה יותר, ומסובכת בהרבה.
אי אפשר להגדיר את הרצון באינטמיות הזו, אבל הוא קיים בשנינו, בין אם נודה בזה ובין אם לא.
ליאו יכל כבר מזמן לדרוש ממני שאלך אם היה רוצה בכך.
אך אחיזתו בגופי והדרך בה הוא מביט בי מעידות על כך שהוא לא רוצה בזה, ורוצה שאשאר כאן איתו.
ובדיוק כמותו, גם אני יכולתי ללכת אם כל מה שהיה ברצוני זה שיזיין אותי ויסב לי עונג, אבל זהו לא היה רצוני מלכתחילה, ולא רצוני כעת.
אני לא יודעת מה רצוני בדיוק, אך אני יודעת שאני רוצה אותו, בכל מובן שאוכל לקבל.
נשימותיי נעשות מקורטעות, והקושי לנשום רק גובר כשהוא רוכן פנים, מנחית את מצחו על שלי ומביט בי בעיניים יוקדות.
אפינו מתחככים, שפתינו במרחק נגיעה, ואני יכולה להרגיש את נשימותיו הרדודות על פניי.
הוא נאנח בכבדות כאדם מיוסר. "את מושלמת." הוא לוחש כנגד שפתיי, ונראה שהתכוון לשמור את הווידוי הזה לעצמו לפי הדרך בה הוא נאנח.
ליבי מחסיר פעימה.
מושלמת.
הוא מעולם לא החמיא לי או הרעיף עליי מילות חיבה, הוא תמיד נוהג לקרוא לי מכשפה וללעוג לי.
פרפרים מתעופפים בבטני, מבשרים על הריגוש שהמילה שלו עוררה בי, על ההשפעה הרבה שיש לו עליי ועל רגשותיי, ועל כמה שהלב שלי וודאי עומד להישבר בסופו של דבר, כשכל זה יגמר.
אך כשאגודלו מלטף את לחיי ברכות, אני לא חושבת על דבר מלבדו, וכל הסחות הדעת הטורדניות נעלמות כלא היו.
אני נרעדת ומתנשפת בכמיהה כשאצבעותיו מטיילות על פניי, משאירות אחריהן שובל בוער שגורם לכל גופי להתלהט בעוררות.
עיניו יורדות מטה אל שפתיי הפשוקות. הוא מעביר עליהן את אצבעותיו באיטיות, גורם לשפתי התחתונה לרטוט, רגע לפני שהוא מצמיד את שפתינו בנשיקה עמוקה ותובענית, נוקשה ורכה בעת ובעונה אחת, כזו שגורמת לעולם להיעצר מלכת.
ידו נכרכת סביבי. הוא תופס את מותני בתקיפות ומקבע אותי במקום כשלשונו נדחקת עמוק אל תוך פי, תוקפת את לשוני.
אני גונחת בהנאה ומעבירה את ידיי לאורך כתפיו, ממששת את שריריו בצורך נואש להרגיש אותו.
ליבי מפרפר מרוב עוצמת הרגש.
בשונה מהנשיקות האחרות שלנו, הנשיקה הזו לא נמהרת או נחפזת ברצון בהישגו של משהו.
היא פשוט מתקיימת בטבעיות, בלי שום אינטרסים,
מרצון כן ואמיתי להראות זה לזה את רגשותינו,
לומר כל כך הרבה דברים, אך באותו העת גם לא לומר דבר.
לשונותינו סבוכות זו בזו בתשוקה מתפרצת, ואנחותינו הקולניות ממלאות את החלל כמו הד.
אנחנו מתנשקים עד שלא נותר עוד אוויר בריאותינו.
כששפתיו מתנתקות משפתיי, אני שומטת את ראשי אל שקע צווארו, כך ששיערי מסתיר את פניי, נמנעת מלהתסכל עליו.
אני מרגישה שאם אעשה זאת, הרגשות המסעירים שמתחוללים בתוכי יהיו גלויים בפניו, ישמשו עבורו כיתרון עליי.
חזי עולה ויורד כשאני מתנשפת בכבדות, מנסה להסדיר את נשימתי.
עשרות מילים תלויות באוויר ביננו, מחכות להיאמר.
אני מנצלת את העובדה שהוא לא יכול לראות אותי ומסננת בלחישה חנוקה, "צדקת."
מילה אחת פשוטה, בעלת משמעות גדולה שכזו.
אני יכולה לדעת שליאו שומע אותי אף שהוא לא אומר דבר.
עוד מאותו הלילה הוא נוהג בסבלנות ולא מאלץ אותי לדבר או שואל שאלות. הוא רק מקשיב לי ונותן לי לפרוק את שעל ליבי מבלי להאיץ בי.
אני בולעת רוק במרירות. "זה היה נואה, לא שיקרת."
אני עוצמת את עיניי כשידיו מערסלות אותי אל גופו, גורמות לתחושת חמימות להתפשט בחזי ומעניקות לי תמיכה.
אני נושמת עמוקות לפני שאני ממשיכה. "גיליתי את זה באותו היום שסימסתי לך... ראיתי בטלפון שלו התכתבות שסיפקה את כל מה שהייתי צריכה..."
הקלה שוטפת אותי כשהמילים נשפכות ממני, כאילו אין ביכולתן להישאר בתוכי יותר.
אני מרימה אליו את ראשי, רואה שעיניו כבר ממוקדות בי.
לפתע חוסר נוחות פתאומי מזדחל במעלה עמוד השדרה שלי, מערער אותי, מזכיר לי שאני פגיעה וחלשה מולו ברגעים אלו, ושהוא יוכל להשתמש בזה נגדי אם ויחליט.
"אני... אני חושבת שאלך עכשיו, כבר נהיה מאוחר," אני ממלמלת בנחרצות ונחלצת מאחיזתו.
הוא בוחן אותי בפיקפוק בעיניים מצומצמות, ונראה שיש לו הרבה להגיד על שאני שוב מתחמקת ובורחת במקום להישאר ולהתמודד עם המציאות. אך אני קוטעת את רצף הדברים ביננו כשאני מזנקת מהמיטה ומדביקה נשיקה מהירה לשפתיו. "לילה טוב." אנ מחייכת אליו חיוך קטן, מביטה אל תוך עיניו לפני שאני מסתובבת בגבי אליו, מרימה את בגדיי הזרוקים על הרצפה, ולובשת אותם באופן נמהר ומרושל בדרכי אל הדלת.
"למה את תמיד חייבת לעשות את זה?" אני שומעת את קולו מאחוריי ונאלמת דום.
אני בולעת רוק ומביטה בו מעבר לכתפי, מנסה לשדר חוסן ולא לאפשר לו לראות שאני מעורערת.
"את מה?" אני שואלת בטון קליל, מעמידה פנים שאני לא יודעת על מה הוא מדבר, כי להכחיש את האמת זה קל מלהתמודד איתה.
"להתחמק ממני, לברוח," הוא נשמע מתוסכל. "למה את תמיד עושה את זה?" הוא דורש לדעת.
אני פולטת נשיפה רעועה ומשפילה את מבטי לרצפה, חושבת על התשובה לשאלתו.
"אני מפחדת." אני מודה בכנות, לא מזהה את הקול שבוקע ממני.
"ממה?"
אני נאנחת. "ממך, מכל זה," אני מניפה את ידי באוויר לכיוונו, עדיין מסרבת להביט בו.
אומנם לא הכרתי בפחד הזה עד לרגע זה, אבל הוא קיים אצלי בתת מודע כבר תקופה ארוכה.
אני מפחדת מכל מה שהוא גורם לי להרגיש ומהעוצמות בהן אני מרגישה.
אני מבועתת מלחשוב על הרגע בו כל זה יגמר, שעבורו זה יהיה רק עוד זיכרון נשכח, בעוד שעבורי זה יהיה שיברון לב וודאי.
אני שומעת את צעדיו מתקרבים, ואף שרצוני הוא לפתוח את דלת החדר ולחמוק מכאן במהרה, גופי לא משתף איתי פעולה, ואני לא זעה ממקומי.
כשאני מרימה את ראשי בעזות, אני רואה שהוא כבר עומד מולי, קרוב כל-כך.
אני משקיעה את מירב מאמציי בכדי לא לייחס חשיבות לעובדה שהוא עירום, ומשאירה את עיניי ממוקדות בשלו.
גופי מתלהט, וליבי דופק בקצב לא סדיר כשגופו האימתני גוהר מעל שלי.
הוא רוכן אל פניי, ושפתיו נמתחות בחיוך נלהב למדיי. "אני מפחיד אותך?"
אני מהנהנת. "כן," אני מסננת בהתנשפות, "לפעמים." אני לא שולטת בחיוך שנמרח על פניי, ומקווה שהוא לא יכול להבחין בסומק שצובע את לחיי.
"הממ..." הוא מהמהם וזוקף גבות בעניין. "מתי לא?" הוא שואל.
כשאתה גורם לי להרגיש מיוחדת, אני רוצה לומר אך עוצרת בעצמי מלעשות זאת.
אני מצמידה את שפתיי זו לזו ומנענעת בראשי.
"אני לא יכולה לספר לך," אני מושכת בכתפיי בחיוך תמים. "תצטרך לגלות בעצמך."
חיוכו מתרחב בהתפעלות ועיניו נוצצות. "אגלה." הוא מבטיח על שפתיי בלחישה, גורם לי להצטמרר ולעצום את עיניי לרגע.
"לילה טוב, ליאו."
רגליי מסתבכות זו בזו כשאני עושה את דרכי אל הדלת בצעדים כושלים, נחושה לצאת מפה לפני שאגיד יותר מידיי ואחשוף את רגשותיי שעולים על גדותיהם.
"לילה טוב, מכשפה."