שונאים מאהבה

פרק 35

ליאו

"אני לא מאמין שאני ער עכשיו," ממלמל דין בעייפות ומשפשף את עיניו. "פאקינג שבע בבוקר." הוא רוטן.
אנחנו יושבים בספסלי היציע של מגרש בית הספר החיצוני כשנבחרת הפוטבול מתחילה להתאסף סביב המאמן לקראת האימון הקרב להתחיל.
נייט החליט שזה רעיון טוב לערוך מסיבת בית מצומצמת ולהתמסטל עד השעות המאוחרות של הלילה למרות שהוא בנבחרת הפוטבול והיה צריך להגיע בשעת אפס לאימון.
האדיוט לא הניח לי עד שקמתי מהמיטה ובאתי לאסוף אותו. אלוהים יודע איך הוא בכלל יצליח לתפקד.
דין הסכים להתלוות אלינו כיוון שכבר היה ער -
כי נייט צילצל גם אליו במקביל בנסיון להשיג מאחד מאיתנו מענה - אך נראה כי הוא מתחרט על כך בכל ליבו.
"וויתרתי על עוד שעת שינה, ועוד בשביל הדפוק הזה." הוא מסנן בלסת חשוקה. שנאה יוקדת נשקפת מעיניו כשהוא מלכסן מבט אל נייט. "פאקינג בלתי יאמן." הוא מניד בראשו.
אף שדין לא הזכיר את הנושא, אני יכול לחוש במתח שיש בינו לבין נייט מאז מסיבת ההאלווין.
נייט אומנם מרוכז בעצמו ולא מייחס חשיבות אל המבטים העויינים שדין שולח לעברו, אך מאז שעשה את מהלכיו על קייטלין, דין לא יכול לסבול את הנוכחות שלו ואת עצם קיומו. הוא מתעב אותו.
ולא כי עדיין יש לו רגשות כלפיי קייטלין, אני יודע שלא, רגשותיו כלפיה דעכו כבר לפני תקופה ארוכה.
אלא כי הוא שונא שמזלזלים בו ושלא נותנים לי את הכבוד שהוא ראוי לו.
אחת התכונות שאני הכי מעריך אצל דין
זו ההגינות שלו. הוא דוגל בלהחזיר לאנשים את אותו היחס שהם נותנים לו, בכל אופן ומובן.
הוא טוב כשטובים אליו, וכשרעים אליו, הוא יכול להפוך למפלצת ממוקדת מטרה שלא רואה בעיניים, במיוחד כשזה נוגע לחשובים לו.
רעם קולני ומבשר רעות נשמע, קוטע את רצף מחשבותיי.
ברקים מכים בשמיים האפלוליים והקודרים בנתזי אור בוהקים וטיפות גשם ניתכות ארצה בשטף קל.
"לעזאזל." אני רוכס את הג'קט שלי ומושך את הכובע מעל לראשי. האוויר הצונן חודר גם מבעד לשכבות בגדיי.
נחרת בוז נשמעת מצידו של דין. "זה בדיוק מה שהיה חסר לי עכשיו, מקלחת קרה בגשם." הוא אומר בסרקזם, והקמט בין גבותיו מעמיק כשהוא מזדעף.
חזי רועד כשאני צוחק חרישית.
"תשכח ממה שאמרתי, זה מה שהיה חסר לי עכשיו."
אני מפנה את מבטי אל הכיוון אליו הוא מסתכל ורואה את נבחרת המעודדות חוצה את המגרש, בינהן לילי וקייטלין.
הן הולכות בחזית בביטחון מופרז, לבושות במדים המינימליים והחושפניים כששיערן אסוף לקוקו גבוה והדוק קשור בסרט אדום לכדי פפיון.
אגנן נע מצד לצד כשהשיר Hallaback girl של Gwen Stefani בוקע מהרמקול שהן נושאות איתן, וכמה משחקני הפוטבול שורקים ומתלהמים בקריאות נלהבות כשהן חולפות על פניהם.
"בחורים," לילי נעצרת מולנו ונשענת על המקעה כשהיא מסמנת לשאר המעודדות בהינף יד מהיר להתקדם אל עבר אולם הספורט, כיאה לקפטנית הנבחרת, בעוד קייטלין משתרכת מאחוריה בראש מורכן, בבירור נמנעת מליצור אינטרקציה עם דין.
"מה אתם עושים כאן?" לילי מחייכת ונועצת בי את עינייה כטפרים, מפשיטה אותי במבטה.
היא מתקדמת לעברי. "לא ראיתי אותך בסוף השבוע..." היא משחקת בשולי החצאית שלה בהתגרות, מגניבה לי הצצה אל החוטיני האדום שלה.
"כן, הייתי עסוק." אני מסנן ביובש ומפנה את מבטי קדימה אל המגרש, לא מנסה להסתיר את העובדה שאני לא להוט לראותה.
שנינו ידענו מראש שהקשר שלנו יגיע לקיצו מתישהו, גם אם היא אהבה להתכחש לזה ולהשלות את עצמה.
בחורות כמוהה הן אף פעם לא השקעה לטווח הארוך.
בסופו של דבר בשלב מסויים הן כבר מאוסות ומשעממות, במיוחד כשהן נהיות תלותיות ונואשות מידיי.
הכוונות שלי לגבייה מעולם לא היו סודיות או נסתרות. היא תמיד ידעה מהו מקומה ושהיא לעולם לא תהייה בעלת ערך עבורי.
"כדאי שתכנסו פנימה, שלא תירטבו." אני מציע, אך היא לא מוותרת.
חיוכה מתרחב כשהיא רוכנת אל אוזני. "אני כבר רטובה..." היא לוחשת בקול נמוך ומעבירה את ציפורנייה במורד עורפי. "במיוחד בשבילך." היא חגה סביבי באיטיות, מציגה לראווה את גופה במדי המעודדת הצמודים ונותנת לי השקפה אל ישבנה שנגלה תחת החצאית הקצרה שמתעופפת מעלה ברוח.
"התגעגעתי אליךָ. עבר הרבה זמן מאז שביקרת שם." היא אומרת בנואשות ומצביעה מטה כשהיא נוגסת בשפתה התחתונה בפלרטטנות.
כחכוך הגרון של דין גורם לשנינו להפנות אליו את מבטינו באחד.
"זו לא תחזית מזג האוויר, לילי. אנחנו לא צריכים לקבל עדכונים בנוגע לגשם שמטפטף בין הרגליים שלך," הוא מקניט בחיוך נבזי. ניכר שהוא טעון במיוחד היום.
"אולי עבר זמן מאז שהוא ביקר שם," הוא מחווה בידו אל המפשעה שלה, "אבל כולם יודעים שנתת למספיק בחורים אחרים להיכנס לך לתחתונים. כל נבחרת הפוטבול כבר הייתה שם. תני לכוּס המסכן שלך קצת מנוחה." הוא לועג לה, ואני לא יכול לעצור בעצמי מלגחך.
פניה של לילי נחמצות בזעם. "היית מת, מנייאק. אתה סתם ממורמר כי אתה בתקופת יובש קשה ולא מוצא ריבאונד." היא מטיחה בו, ועכשיו תורה של קייטלין לגחך.
לסתו של דין ננעלת בריסון ועיניו רושפות לעברן באזהרה.
הוא לא פרייאר. אם הוא רוצה הוא יכול בקלות להגיד את הדברים הנכונים שיספקו לו ניצחון מוחץ בוויכוח, אך באותו הזמן, הוא גם אינטילגינט ויודע על מי שווה לבזבז זמן ומאמצים, ועל מי לא.
הוא בטוח בעצמו, ובדיוק כמותה, כולם יודעים שהוא לא צריך למצוא אף ריבאונד או זיון. כל אלה מוצאים אותו, ולו נותר רק לבחור.
"אויש דין, מתוקי," לילי משרברבת את שפתייה וגבותיה מתכווצות באמפתיה מזוייפת כשהיא טופחת על לחיו בלגלוג. "מה דעתך על שבמקום לדאוג לכוס הנחשק שלי... תדאג לזין הנבול שלך? המצב שם לא נראה מזהיר." היא מעקמת את אפה בסלידה ומגחכת ברשעות כשעינייה יורדות אל המפשעה שלו.
אך דין לא מייחס אליה חשיבות. הוא משכל את רגליו זו בזו ונשען לאחור בנינוחות ובאין מפריע. "כוס משומש, הוא לא כוס נחשק, הוא כוס קל ומהיר להישג יד," הוא פוסק בטון רגוע ושליו, ונראה שדווקא זה מה שגורם למילותיו להישמע בעלות הגיון והשפעה. "והזין שלי במצב מצוין למרבה דאגתך. עד לא מזמן חברה שלך נהגה להיחנק ממנו, תשאלי אותה מה דעתה עליו." הוא מחייך בהתעלות, כאילו השמש זורחת לו מהתחת.
הצבע אוזל מפניה של קייטלין ופיה נפער בתדהמה, כאילו אין ביכולתה להאמין שאמר דבר כזה.
למרות שבתור אחת שיצאה איתו במשך שנה שלמה, היא כבר אמורה הייתה לדעת שאין לבחור הזה גבולות או מסננים.
עינייה מצטמצמות לעברו. היא נושכת את פנים לחייה בעילבון, אך למרבה ההפתעה, לא משיבה במתקפה.
היא בולעת רוק ומרצינה. "בואי נלך, לילי." היא מפנה אלינו את גבה ומניפה את שיערה לאחור בהתרסה, מתחילה לצעוד לכיוון אולם הספורט.
לילי עושה את דרכה אחריה, לא לפני שהיא שולחת מבט מצמית אל דין.
"אתה חתיכת דפוק." אני צוחק בחוסר שליטה כשהן מתרחקות ונעלמות באופק.
"מעולם לא טענתי אחרת." הוא מושך בכתפיו וצוחק גם הוא.
שחקני נבחרת הפוטבול מתפזרים ברחבי המגרש, לבושים במדים הממוספרים בצבעי הלבן והאדום עם הקסדות על ראשיהם, ערוכים ומוכנים לקראת האימון האינטנסיבי, אף מזג האוויר הסוער שבחוץ.
בתקופה הזו של השנה אין מקום לטעויות, להקלות או להפגנות רחמים.
המשחק המכריע נגד התיכון המתחרה יתקיים באביב, והשעון מתקתק.
לא נותר עוד הרבה זמן, והשחקנים לא יכולים להותיר לעצמם לפקשש בשלב זה.
הם צריכים להיות מאומנים היטב, לצפות כל מהלך שעלול לבוא מנגד ולדעת כיצד להתמודד איתו.
קרוב לוודאי שאם לא הייתי עקשן ששם זין על דעותיהם של אחרים, הייתי נמצא גם אני על המגרש בין השחקני הפוטבול המלוקקים, שחברים בנבחרת רק עבור עוד הישג שיוכלו להשוויץ בו ולהרשים בו אחרים או קבלת אהדה מבחורות.
אני מעולם לא הייתי צריך להתאמץ בשביל אלו.
מאז ומתמיד עשיתי מה שהיה ברצוני מבלי לייחס חשיבות לאחרים ולכיצד זה מצטייר בעינהם, ותמיד קיבלתי את מבוקשי.
כסף, בחורות, זיונים...
אך בכל זאת, אני לא מצליח להניח את ידיי על בחורה חמקמקה אחת.
טוב, בעניין המטאפורי לפחות.
הרעש הצורם של שריקת המשרוקית המכריז על תחילת האימון מפלח את האוויר כהצלפה חדה.
כדור הפוטבול עף בתנופה מחוצה למגרש אל תוכו, והשחקנים מסתערים זה על זה באלימות במטרה להשיגו.
"באמת היית עסוק בסוף השבוע..." אני מסב את ראשי אל דין שבוחן אותי בעיניים חשדניות.
"מה עשית שהיית עסוק כל-כך?" הוא שואל בסקרנות.
אני לא מתפלא שהוא מגלה כל-כך הרבה עניין בחיי האישיים מאז התקרית עם נואה במועדון.
כשזה קרה, כשהסתלקתי משם והשארתי אותו שם לבדו בלי תשובות, ידעתי שהוא היה מבולבל ולא הבין כיצד לפרש את הסיטואצייה.
ואחריי שדרש שאספק לו הסבר למה שהתרחש שם ולדברים ולהאשמות שנזרקו באוויר, סיפרתי לו על ההיסטוריה שלי ושל נואה ועל אי ההבנה עם ג'ולייט. לא הייתה לי ברירה.
אני שומר על הבעה אטומה. "סיימתי את העבודה המקוללת בהיסטוריה." פאקינג שקר.
עד לרגע זה שכחתי ממנה לגמריי.
העבודה הזאת הייתה ההזדמנות שלי לשפר את ממוצע הציונים שלי, ובסופו של דבר להביא אותי לסיכוי לקבל תעודת בגרות בסוף השנה, כיוון שאת רוב הבגרויות והמבחנים שעליהם מתבססת התעודה עשינו בשנה שעברה, וברובם כשלתי.
ג'ולייט ואני היינו אמורים להגיש אותה עד אתמול לכל המאוחר, אבל היו לנו העדפות אחרות ודברים מהנים בהרבה לעשות...
פאק, כל-כך הלך עליי.
תעודת הבגרות הזאת לא באמת תשפיע על עתידי או על חיי. כל האפשרויות פתוחות בפניי הודות לערימות הכסף שברשות הוריי.
זה לא סוד שכסף פותח דלתות ומעניק הזדמנויות בעלות סיכויי הצלחה גבוהים גם משל אנשים שעמלו קשה על השגת תארים באוניברסיטה והתמקצעו.
התעודה הזו היא סמל, עיקרון, הוכחה שכל הכסף והמאמצים שהושקעו בי במשך השנים לא היו לחינם, שאני יכול להצליח בזכות עצמי.
"אני עדיין לא מאמין שסתם שנאתם זה את זו במשך כל הזמן הזה," נימת הטון שלו משועשעת. "אתם שני אדיוטים. במקום לתקשר ולהבין מה לעזאזל הבעיות שלכם, עשיתם אחד לשניה את המוות."
"וואו, אתה ממש מעודד."
"סליחה, סליחה," הוא מצחקק. "רגע, זה אומר שאתה מוחל לי על הנשיקה, נכון?" הוא מוודא ודוחק בכתפי בחיוך, והדרך בה הוא שואל זאת מעלה בי חשד בנוגע לכוונותיו.
"למה אתה שואל?"
הוא מושך בכתפיו ואומר באגביות, "לא אתנגד לעוד אחת." הוא מחייך חיוך זחוח וחושף שיניים. "אפשר להגיד שהיא השתפרה מאז הנשיקה הראשונה שלנו."
"לא תהייה עוד אחת." אני פוסק. קולי נשמע מקפיא דמים באוויר, בדיוק כמו הרגשתי ברגעים אלו כשאני מדמיין את התחריש, כשאני מדמיין אותם מתנשקים שוב. "היא מחוץ לתחום."
"תירגע גבר, רק השתעשעתי." הוא ממשיך לצחקק וטופח על כתפי במחווה שמעידה על שהוא רק מתלוצץ. "אם לא הייתי מכיר אותך הייתי חושב שאתה בקטע שלה או משהו." הוא אומר, ספק מגחך, כאילו הסבירות שדבר כזה יקרה משתווה לסבירות שכדור הארץ הוא שטוח.
אני לא אומר דבר בתגובה, רק מתבונן קדימה ונושם עמוק לריאות את האוויר הקר שמחלחל לתוכי.
כשתם האימון, השחקנים מתיישבים בספסלי העץ שמחוצה למגרש ומורידים את הקסדות מראשיהם ואת הכפפות והמגנים מגופם.
"פאקינג בן זונה." אני ממלמל כשעיניי נעצרות על נואה, שמסיר מראשו את הקסדה.
הוא נושא את התיק שלו וצועד יחד עם עוד כמה מהבחורים בהמולה ובקולות צחוק אל מתחת ליציע, לכיוון המלתחות.
על פניו אין שום זכר לקטטה שאירעה ביננו בשבוע שעבר, והרצון שלי לשנות זאת הולך וגובר בכל רגע נתון.
אחריי שלא הגיע בשבוע שעבר, לא חשבתי שיהיה לו את האומץ להראות את הפרצוף שלו בבית הספר ולהתנהג כאילו שום דבר לא קרה,
אך לבן זונה הזה אין גבולות.
דמי מבעבע בזעם ואגרופיי נקמצים בצידיי גופי כשאני קם על רגליי במטרה ללכת להתעמת איתו,
אך דין שקולט את כוונתי תופס בזרועי ועוצר בי. "ליאו," הוא מבטא את שמי באזהרה. אני נושם בחדות ומפנה אליו את מבטי.
"הוא לא שווה את זה." הוא אומר ומפציר בי בעינייו לא להיכנס לזה עכשיו, מנסה לדבר אל ההגיון שבי ולתת לי מעט שפיות בין כל הבלגן שהולך בראש שלי.
שנינו יודעים שאסתבך אם אפעל לפי דחפיי מבלי להתחשב בהשלכות שעתידות להגיע, והוא צודק, נואה לא שווה את זה. אבל היא כן.
אחריי כל החוסן שהפגינה בפניי במשך השנתיים האחרונות, היא הייתה פגיעה כל-כך אתמול, כשסיפרה לי שגילתה את האמת.
צפיתי שזה יקרה בסופו של דבר וידעתי שזה היה רק עניין של זמן, אבל שום דבר לא הכין אותי לאופן בו הרגשתי כשעשתה זאת.
הדרך בה קולה היה חנוק אף שניסתה לשמור עליו יציב והדרך בה עינייה הביטו בי כאילו היא בוטחת בי גרמו לבטני להתהפך באשמה ולמועקה להכביד על חזי.
לא הייתה לה כל סיבה לבטוח בי ולהרגיש בנוח לשתף אותי בכאבה באופן גלוי שכזה, כשעד לא מזמן אני זה שנהג להכאיב לה מדיי יום והתייחס אלייה כאילו הייתה חסרת ערך, כשהיא בבירור לא כזו.
אף שאני יודע שאני עומד להיענש וקרוב לוודאי שגם אושעה מבית הספר אם אתן לייצרי לשלוט בי ואכה אותו עד זוב דם, אני לא מתנהל באף שמץ של הגיון ברגעים אלו, וגם לא מנסה.
אני תולש את זרועי מאחיזתו של דין ויורד בסערה במורד מדרגות האבן של היציע, עד שאני מגיע תחתיו ומאתר את נואה.
וכמו בתזמון מושלם, השמיים מרעימים בעוצמה.
הוא מסב את ראשו לאחור ופוגש במבטי, אך אני אפילו לא נותן לו זמן להגיב ומתנפל עליו.
אני מטיח אגרוף בלסתו במירב כוחי, גורם לו להיאנק בכאב ולהתנודד מצד לצד.
התיק שלו נופל מידו לרצפה בקול חבטה, והוא מתכווץ כשאני שולח אגרוף נוסף למרכז הבטן שלו.
חיוך חולני נפרס על פניי, מסופק מכל מנת כאב שאוכל להסב לו בכדי להחזיר על הכאב שגרם לה, ולהשיב את כבודה שגזל ממנה.
השתנקויות וקריאות מבוהלות נשמעות בקרבת מקום, קוראות לי לפסוק במעשיי ולעזוב אותו לנפשו. אנשים ממהרים להתאסף סביבנו, ידיים נשלחות אליי, מנסות לנטרל אותי, להרחיק אותי ממנו, אך לשווא.
הוא משתופף מטה, מתנשף ויורק דם. "חתיכת חרא." הוא מסנן בשיניים חשוקות ומעווה את פניו בכאב כשהוא אוחז בלסתו הפצועה.
הוא מרים אליי את עיניו. "אתה כל-כך מתאמץ בשביל להשיג את תשומת ליבה," הוא מקנטר, "כאילו שזה לא ברור שהדבר היחידי שאתה רוצה לעשות זה לתקוע את הזין שלך בתוכה! או שבעצם זיינת אותה כבר?" הוא מתגרה, כאילו חיו המזויינים לא חשובים לו וזו לא תהיה עבורו בעיה שאסיים אותם ברגע זה.
פניו נצבעות בקנאה שהוא מתאמץ להסוות, אך קולו מסגיר אותו. "אני מתערב שהזונה כבר נתנה לך-" אני קוטע את דבריו כשאני שולח את ידי אל צווארו, סוגר את אצבעותיי סביבו באחיזת חנק ומפיל אותו לרצפה כשאני גוהר מעליו. "אל, פאקינג, תדבר עלייה ככה." אני מזהיר ומהדק את לפיתתי בצווארו, חוסם את קנה הנשימה שלו ומתענג על המראה הפתטי שלו, כשהוא מאדים ומתנשם בצורך לאוויר.
אני מטיח את אחוריי ראשו ברצפת האבן, אילו נושך את שפתו ומחניק אנקת כאב נוספת, חלש ומושפל מתמיד כשהוא כבול תחתיי.
אך ברגע אחד של חוסר מיקוד, הוא שוזר את רגליו ברגליי, תופס בכפות ידיי שעוטפות את גרונו והופך אותנו, כך שעכשיו הוא זה שמעליי.
ולפני שאני מבין מה קורה בכלל, הוא מטיח את אגרופו בפניי בעוצמה, גורם ללסתי לפעום בכאב חד.
כובד משקלו הרב מכביד על קרביי הבוערים, וריאותיי מתכווצות במאמץ.
אני חושק שיניים, מתפתל ונאבק בו במטרה להדוף אותו ממני.
לעומת ההתקוטטות הקודמת שלנו, כעת הוא פיכח, נמצא בשליטה מלאה וער לסיטואצייה, כך שכוחו לא חלש משלי בהרבה הודות לעובדה שהוא שחקן פוטבול ומחוייב לשמור על אורך חיים מוקפד ועל תוכנית אימונים קבועה כחלק מהתפקיד.
"מה קרה, בחור גדול? כבר לא כזה קל להתמודד מולי?" הוא לועג בזחיחות, בטוח שהניצחון בידו רק כי תפס אותי כשלא הייתי ממוקד. כאילו שיש לו פאקינג סיכוי.
הוא מניף את אגרופו בכדי להטיח אחד נוסף היישר בפניי, אך אני תופס בו רגע לפני שפוגע בי, מעקל את זרועו באגרסביות חסרת רחמים עד שקול סדק נשמע ומשליך אותו מעליי.
"פאק!" הוא שואג ומתקפל אל תוך עצמו כשהוא מתרסק על הרצפה.
ואף שאני יודע שגרמתי לו לנזק מהותי ושמוטב שאעזר במעט השליטה שעוד נותרה בי בכדי לא לגרום לו לנזק בלתי הפיך שיכניס אותי מאחוריי סורג ובריח, יצריי מניעים אותי.
האדרנלין והזעם כבר שועטים בדמי, ודבר לא עוצר בעדם.
אני מכה בו באגרופיי בחוזקה שוב ושוב, רואה שחור, דבר מלבד רצון לנקום ולהכאיב לו.
זיעה קרה מכסה את עורי, ושיערי נופל בפראות על פניי.
נואה נאנק ומתכווץ עם כל מכה נוספת, והקהל שהתקבץ סביבנו צועק בפאניקה, חרד לחייו, אך אני לא מייחס חשיבות לאף אחד מהם וממשיך להכות אותו.
"ליאו, תפסיק!" כשקולה נשמע, אני קופא במקום ולא זע, כאילו זה עתה יצאתי מלופ ממושך.
ידיי חודלות במעשיהן והאדרנלין שעד לפני רגע זרם בוורידיי צונח בבת אחת.
היא צצה מלפניי, משמשת בגופה כמחיצה ביני לבין נואה.
עינייה מזוגגות מדמעות כשהיא מביטה בנואה שחבול ופצוע בדאגה שלא ניתן לפספס, וליבי עוצר מלפעום.
אכפת לה ממנו. היא אוהבת אותו.
גם אחריי מה שעשה לה היא עדיין מגלה כלפיו אמפתיה. כמה צפוי.
אני מביט סביב, והמציאות מכה בפניי כמו תאונה חזיתית בין שתי מכוניות.
המוניי תלמידים נועצים בי את עינייהם, מביטים בי בזעזוע ובבעתה, כאילו אני פאקינג מפלצת.
ידיי מוכתמות דם, וכך הרצפה סביב נואה, ששלולית דם מתנוססת סביבו.
ג'ולייט, שרועדת בבכי שקט, מפנה אליי את ראשה, והאופן בו היא מביטה בי גורם למשהו לנוע בחזי בכאב שגובר על כל כאב פיזי.
היא מסתכלת עליי כאילו התכוונה לזה אתמול כשאמרה שהיא מפחדת ממני, כאילו היא באמת רואה בי מפלצת שמהווה איום והרתעה. כאילו אני גרוע ממנו.
אני חושק את לסתי בתחושת מרירות מעיקה ונעמד על רגליי, חולף על פניי כולם מבלי לייחס חשיבות לקריאות אחריי ומסתלק משם מבלי להביט לאחור.
__________________________________

הייייי!!! התגעגעתייייי!!!
הפרק הזה היה קשוח לכתיבה, באמת קרה בו הרבה והיו בו הרבה רגשות מעורבים, אז אני מקווה שאהבתם❤️
אם כן, אשמח אם תפרגנו בדירוג ותגיבו את דעתכם🙏🏻
נתראה בפרק הבא🫶🏼