שונאים מאהבה

פרק 18

ליאו

חשכה סוררת בחוץ.
אני עומד עם האופנוע שלי מאחוריי מכונית מרצדס שחורה ומלכסן את מבטי אל מכונית הפיאט הלבנה ממנה ג'ולייט יצאה לפני דקות ספורות.
היא יצאה כשאימה מלווה אותה בשביל הגישה ולא יכולתי לעצור את הגיחוך שנפלט מפי כשראיתי את סוודר הגולף שהיא לבשה, כנראה כדי להסתיר את ההיקי שעשיתי לה.
אני נזכר בדרך בה טמנתי את פניי בשקע צווארה וינקתי את העור הרך והרגיש שלה, נזכר בקולות שבקעו מפיה, באנחות ובגניחות הקטנות והמתוקות שלה.
אם הורייה רק היו יודעים שהיא לא הילדה הטובה שהיא מצטיירת בפניהם, בפניי העולם כולו.
אף שלא תכננתי זאת, ולא היה אמור להיות לי אכפת, לא יכולתי שלא לוודא שג'ולייט חוזרת הביתה בשלום ואף להציע לה טרמפ על האופנוע שלי.
אמרתי לה שהוריי ביקשו ממני זאת, אך זה בולשיט אחד גדול שנועד לחפות על מעשיי הלא רצוניים.
לא אמור להיות לי אכפת ממנה, לא הייתי צריך לעקוב אחריי מכונית חברתה ולוודא שהיא מגיעה הביתה בשלום, אך לא יכולתי לעצור את עצמי, הדחף השתלט עליי.
כשהיא התפרצה עליי על סף ביתי פניי מעדו בחזרה אל הבית, אך הייתי אכול דאגה מסיבה לא ברורה, עליתי על האופנוע ויצאתי לחפש אחרייה.
הייתי חייב לוודא שהיא בסדר ושיש לה איך לחזור הביתה וכמעט הכרחתי אותה לעלות איתי על האופנוע כשראיתי אותה יושבת לבדה בתחנת האוטובוס החשוכה.
מכונית הפיאט הלבנה של חברתה של ג'ולייט נוסעת לבסוף ואני נושם לרווחה בתחושת הקלה.
אני חובש מעל ראשי את הקסדה ומחליט לנצל את העובדה שכבר יצאתי מהבית.
אני יוצא לסיבוב מהיר עם האופנוע שלי ברחבי העיר.
משב רוח קרה צולף בי וגורם לגופי להצטמרר בעוד שאני נוסע במהירות של מאתיים קמ"ש במורד הכביש.
אני לא אגיד שאני רוצה לחזור הביתה, כי זה יהיה שקר.
ראיתי איך אמא שלי בחנה את ג'ולייט, ראיתי כל מבט ואני יודע בוודאות שהיא זיהתה אותה.
אמא שלי נוטרת לה טינה עוד מאותו אירוע שקרה לפניי שנתיים ואני יודע שהיא לא תהייה אדישה כלפיי מה שהיא ראתה כשהיא פתחה את דלת החדר - אותי ואת ג'ולייט מתמזמזים כשידי בתוך התחתונים שלה -
לא הייתי צריך לעשות את זה, אך היא מצליחה להוציא אותי מדעתי ולגרום לי לאבד את השכל הישר בכל פעם מחדש.
כשהיא הזכירה בחורים אחרים, כאילו זאת אופצייה גופי נדרך בכעס מהול בקנאה והייתי נחוש בדעתי להוכיח שהיא רוצה שאני אגע בה, וצדקתי.
נשימותייה נהיו כבדות כשהתקרבתי אליה,
עינייה הביטו בי במבט חודר ומטלטל ולא יכולתי לעצור את עצמי אף שהתכוונתי רק לבחון את תגובתה.
הטחתי את שפתיי על שפתייה המתוקות ונישקתי אותה כלא יודע שובע בעוד שידי טיילה במעלה רגלה.
וכשביקשתי ממנה להגיד לי להפסיק, כשהיד שלי הייתה במרחק נגיעה מהתחתונים שלה היא סירבה אף שכמה רגעים לפני היא אמרה לי שהיא לא רוצה את זה, מה שהיא אמרה לי גם על סף דלת ביתי לפני כמה דקות.
היא יכולה להגיד את המשפט הזה שוב ושוב, אך פעולותייה שונות מאמירותייה והדבר האחרון שאני מתכוון לעשות הוא להקל עלייה.
אני יודע שהיא וודאי שונאת כמותי את ההשפעה שיש לנו אחד על השנייה, את המשיכה הבלתי נמנעת, ולכן כשאמא שלי הכניעה אותה להשאר לארוחת ערב היא התעלמה ממני לחלוטין.
זה הכעיס אותי יותר משהיה אמור וניסיתי למצוא דרך בה היא לא תוכל להתעלם ממני.
השתוקקתי לתשומת ליבה ונאבקתי עליה כמו רָעֵב על לחם.
הנחתי את כף ידי על רגלה וציפיתי שהיא תגיד משהו, תפנה אליי, אך היא המשיכה להתעלם וגרמה לי להיות נחוש וחדור מטרה אף יותר.
העלתי את ידי מעלה אל רוכסן מכנסיי הג'ינס שלה. ציפיתי שתמחה, שתתנגד, אך היא פשוט הותירה לי לפתוח אותו, מה שהפתיע אותי. ומשם האירועים התגלגלו.
היא התחרטה על שאיפשרה לידי להיכנס לתחתונים שלה ברגע שהבינה שהיא עומדת לגמור מול המשפחה שלי.
אך לא ריחמתי עלייה. רציתי להעניש אותה על כך שהיא התעלמה ממני, להראות לה שהיא לא יכולה פשוט לחלוף על פניי ולהתעלם מקיומי,
וזה מה שעשיתי.
האצתי את הקצב שבו אצבעותיי נכנסו ויצאו מהכוס ההדוק והצר שלה, כוס המתכווץ סביב אצבעותיי ומתאים את עצמו אליי במדויק, כמו שתי חתיכות פאזל.
נהנתי והתענגתי בסיפוק מכל צליל שניסתה להחניק ומכל הבעת פנים מתאמצת.
והטעם שלה, אלוהים. אני חושש שאני מכור אליו.
מתוק ומעקצץ, ממכר כמו סם, שבכל שימוש רמת הצורך בו רק גדלה.
וכמו כל סם - התוצאות טובות רק לזמן הקצר, ולאחר מכן מגיעות ההשלכות הכבדות.
אני ממשיך להסתובב בעיר כשאני מאיץ את המהירות למאתיים עשרים ומוציא על הנהיגה את כל התסכולים והכעסים שלי.
אני יורד במורד הכביש עד שהרמזור הופך לאדום.
אני נעצר מולו ושם לב שמכונית הפיאט הלבנה, עוצרת על-ידי.
אני מנסה שלא ליצור קשר עין עם הנהגת- חברתה של ג'ולייט איך היא נועצת בי מבטים למשך כמה שניות ואז גוללת את החלון מטה ופונה אליי.
"אתה כזה חמוד!" היא צועקת אליי כשמשב רוח צולף בה וגורם לשיערה הכהה לעוף לכל עבר, קולה נשמע עמום תחת הקסדה שמכסה את פניי.
"מלווה אותה הביתה בדיסקרטיות אחריי שגרמת לה לגמור מול המשפחה שלך!" היא מתלוצצת ואני פוער את פי בתדהמה בדיוק כשהרמזור הופך לירוק והיא פונה ימינה במהירות עד שנעלמת מזווית העין שלי בעוד שאני ממשיך ישר, לכיוון הבית.
אני יודע בדיוק מה אמא שלי תגיד לי כשאגיע הביתה, וכל דבר שתאשים אותי בו, יהיה נכון.
אני אמור לשנוא את ג'ולייט שנאת מוות,
אני אמור לרצות להכאיב לה, לפגוע בה ולהרוס את המוניטין שלה.
אני לא אמור לרצות לזיין אותה עד עירפול חושים ולעבור על כל חלק בגופה בקפידה, לחוקק את טעמה ואת ריחה בזכרוני.
היא הרסה את המוניטין שלי ושל הוריי כשהפיצה את השמועה הזאת לפניי שנתיים, השמועה שגרמה לכל-כך הרבה בלגן.
אני אמור להתנקם בה על שעשתה זאת, על שגרמה לכל-כך הרבה נזקים עקב שקרייה הנבזיים.
אני זוכר מפורשות את היום בו הזה,
היום בו שוחחתי יחד עם הוריי ללא הפסקה עם הנהלת בית הספר שטענה כי טענותייה של ג'ולייט נכונות ואני אכן הפצתי תמונת עירום שלה מהמלתחות.
היא העזה להסתכל לי בעיניים ולטעון כי צילמתי אותה.