שונאים מאהבה

פרק 38

ליאו

למחרת בבוקר אני מגיע יחד עם הוריי לשיחה שזימנה אותנו אלייה הנהלת בית הספר, השיחה בה גזר דיני יוכרע ועונשי בנוגע לקטטה שאירעה אמש יקבע.
כל גופי אחוז במתח, וחשש מורט עצבים מלווה אותי עם כל צעד נוסף שאני עושה לכיוונו של חדר המנהלת, שמעלה בי בכל פעם מחדש זכרונות שהייתי מעדיף לשכוח.
אילו הוריי לא היו מאלצים אותי להגיע לכאן כפי שהתבקש ממני, כנראה שלא הייתי עושה זאת.
הייתי מוכן לשאת בתוצאות שיחמירו את המצב הנוכחי רק כדי להימנע מהסיטואצייה וכדי לא לחוות את ההשפלה הזאת, שאני יודע מנסיון עבר כמה מבזה תהיה.
רק שבניגוד ללפני שנתיים, הפעם אני מכיר באשמה שמוטלת עליי ומודע לזה שבניגוד אלייה, כעת לא בטוח שתהייה לי דרך להיחלץ מהמצב בו אני נמצא.
מה שיבוא מעתה ואילך כבר לא נתון לשליטתי, ונותר לי רק לקוות לטוב אף שהמצב אינו נראה מבטיח בלשון המעטה.
כשאנחנו נעמדים בפתח הדלת של המשרד, אימי נוקשת על הדלת הפתוחה בעדינות, מסבה את תשומת ליבה של סוזי, שמרימה אלינו את מבטה המצמית.
"תכנסו, בבקשה." היא מורה לנו בקשיחות, אילו אנחנו נכנסים פנימה בדממה ומתיישבים מולה בצידו השני של השולחן.
אני מכווץ את עיניי אל מול גוף התאורה הבוהק שנתלה מהתקרה ומאיר את החדר בלבן מסנוור ורוקע ברגלי על הרצפה בחוסר שקט, מחכה בקוצר רוח לדעת כיצד יחרץ גורלי, ומקווה לצאת מכאן בהקדם האפשרי. אי הידיעה לא מותיר לי מנוח ומאיים להביא למותי ברגעים אלו ממש.
סוזי רוכנת עם אמות ידייה על השולחן ומשלבת את אצבעותייה אלה באלה. "אני בטוחה שכולנו יודעים לשם מה התכנסנו כאן היום," היא פותחת. "אתמול התרחש בבית הספר אירוע חריג ביותר, שבית הספר התיכון שלנו לא רואה בעין טובה, בלשון המעטה." היא נועצת בי את מבטה חמור הסבר וממשיכה."אני מניחה שכולם כאן יודעים על מה אני מדברת, אבל אבהיר את דבריי בכל זאת כדי שלא יהיו אי-הבנות. אתמול התרחשה קטטה בין שני תלמידים במגרש בית הספר, וכתוצאה מהמכות ההאגרסיביות והאכזריות מצידו של התלמיד האחד," היא לא משה ממני את עינייה הקטלניות, "התלמיד השני הובל באמבולנס לבית החולים במצב של סכנת מוות." היא מדגישה בחומרה, ואני יכול לחוש באימי שמתכווצת בכסאה במבוכה, ובאבי שיושב מצידי השני ומרכין את ראשו בבֹּשֶׁת פנים.
תחושה מרירה משתפשטת בגופי, מזכירה לי כמה יכולתי לחסוך מהוריי את התסבוכת הזאת אם הייתי משקיע מעט מאמץ ומרסן את עצמי, אם הייתי מנסה להיות טוב יותר עבורם.
אבל אני מניח שמעולם לא היה לי מניע שיגרום לי לרצות בזה. קשרים של בני אדם עובדים בהדדיות, וכשאין אותה, אתה כבר לא מרגיש צורך בלנסות לֵרָצוֹת את הצד השני, אתה מוותר על המחשבה שזה אפשרי- לרצות בן אדם שלא משנה מה תעשה לא יהיה מרוצה ממך.
לא חשבתי על זה לעומק עד לרגע זה, אך כנראה שכשמגיעים לנקודות קיצוניות והפכניות בחיים, אתה מתחיל להסתכל על הדברים בצורה אחרת.
"למרבה המזל של כולנו, הבחור יצא מכלל סכנה לאחר שקיבל את הטיפולים הראויים. הוא כרגע נמצא בבית החולים עד שיקבל אישור להשתחרר הביתה."
אני פולט את האוויר שלא ידעתי שהיה אצור בריאותיי. הוא חי.
תחושת רווחה והקלה עצומה חולפת מעליי.
עם כמה שהייתי יותר משמח לראות את מותו של הבחור ואף לגרום לכך בעצמי, אני יודע שחיי קודמים בעדיפות לשלו, וכי אני צריך להעריך את זה שהסיפור לא הסתיים בצורה אחרת שהייתה הורסת גם את חיי בין היתר והופכת אותם על פיהם.
אימי נאנחת בהקלה, "כמה טוב לשמוע-"
"המצב שלו עדיין חמור מאוד." נוקבת סוזי בקול חד ותקיף, מבהירה שעצם העובדה שהוא בסדר לא מפחיתה מחומרת המצב. "-סדק בגולגולת, שטפי דם וחבלות, שיניים ועצמות שבורות, קשיי תפקוד בסיסיים..." היא מונה את שלל הנזקים שגרמתי לו, ואף המצב השפל בו אני אני נמצא כרגע, אני לא יכול לשלוט בחיוך שמאיים להתפרס על פניי.
המחשבה על נואה פצוע וחבול למראה כבול למיטת בית החולים מתעלה על כל מחשבה טורדנית שמנסה לתפוס את מקומה בראשי.
פאקינג בן זונה מסכן ופתטי.
אני כמעט שוכח היכן אני נמצא ועוצר בעצמי מלגחך על מצבו מעורר הרחמים.
לא פעם ולא פעמיים פינטזתי על להכות את המזדיין הזה בכל כוחי ומנעתי מעצמי מלעשות זאת בשל ההשלכות.
רק אחריי פיסת המידע המשמעותית שהתגלתה בפניי ושינתה את המציאות על פיה, הותרתי לעצמי להרחיק לכת ועשיתי זאת.
"ההורים שלו זועמים מאוד ומחכים שיסופקו להם תשובות והסברים בנוגע למה שהתרחש אתמול." מוסיפה סוזי.
"אני מבינה," אימי מהנהנת בכובד ראש, נאנחת, "אבל למה האשמה ישר מוטלת על הבן שלי? איך אתם יודעים שהוא זה שהיה אחראי לקטטה? הרי זה לא שהוא יצא מזה ללא פגע." היא מחווה בידה אל לסתי הפצועה, מנסה להיאחז בחבורה היחידה שנראת על פניי בתקווה להסיר מעליי את האשמות הברורות שסוזי מטיחה בי, אף שזה ברור לה שלשווא.
הצורך שלה להצדיק את הפעולות שלי ולא לחשוב עליי את הרע מכל למרות מה שעשיתי גורם למועקה לחסום את גרוני.
אף שאני יודע שהיא עושה זאת רק בכדי לנסות להקל את הסיטואצייה ואת ההשלכות שיבואו איתה, אני בכל זאת מרגיש רע ואשם על כך שלא משנה מה תגיד או תנסה לעשות לטובתי, אין דבר שיגרום לי להיראות באור חיובי.
איבדתי כל זכר לשליטה העצמית וליכולות השיקול שהיו לי אל מול יצריי האימפולסיביים שפעלו על דעת עצמם מתוך אינסטינקט חסר מעצורים, מתוך רצון לגונן על מה שהפך לשלי, על מה שמאז ותמיד היה שלי- עלייה.
סוזי מצמצמת את עינייה כלפיי אימי בבוז מובהק. "גברת גריי, התיכון שלנו לא מאשים האשמות שווא ולא טוען טענות שאינן מבוססות על אמת. להזכירך, בית הספר כולו מרושת במצלמות אבטחה." היא מסננת בתוקף, קצרת סבלנות, מה שנראה שרק מעורר את זעמה של אימי, שלא מוכנה להכיר במציאות הקיימת ונחושה לנצח בדיון הזה בדרכה העיקשת. "עד שלא אראה הוכחות חותכות שמוכיחות את אשמתו של הבן שלי, אני לא מתכוונת לשתף פעולה בשיחה הזאת," היא מוחה בהפגנתיות וגוררת את כיסאה לאחור, מתכוונת לעזוב את החדר.
"את יכולה לעשות את זה בדרך הקשה, לשכור עורך דין ולבזבז כסף וזמן יקר ערך כדי לנסות להוכיח את חפותו של הבן שלך, ואת יכולה לשבת פה ולנסות לפתור את זה," מילותייה של סוזי גורמות לאימי לעצור על מקומה. "הרי שתינו יודעות שאם לא נסדר את זה כאן ביננו הסיפור יאלץ לעבור לטיפול אצל גורמים חיצוניים והמצב רק יחמיר בעבור הבן שלך." היא חורצת עובדה שמטרתה להכניע את אימי צולחת.
היא נאנחת בתבוסה ומתיישבת חזרה בכיסאה בשפתיים חתומות, נראת מאופקת יתר על המידה כאילו עלולה להתפוצץ בכל רגע.
אף שהמעמד מוכר לה, אני יודע שהיא לא ייחלה להגיע אליו שוב ושהיא מתעבת בכל ליבה כל רגע נוסף שהיא שוהה בחדר הזה.
"בחירה טובה," סונטת סוזי, "חבל שתטרחי לחינם כשהתשובה נמצאת ממש פה." מבטה נע לעברי ועינייה ננעצות בשלי לרגע ממושך, מחלחלות לתוכי וגורמות לאי-נוחות להזדחל במעלה עמוד השדרה שלי.
"אתה נורא שקט בהתחשב במצב." היא מציינת בהטיית ראש, מצמצמת את עינייה לעברי בחשדנות. "אין לך מה להגיד?" היא שואלת בשמץ של פליאה.
"לא ממש," אני מסנן ביובש ומתרווח בכיסא, מנסה להרפות את גופי הדרוך ולשחרר את שריריי שתפוסים במתיחות.
ראשה נע לאיטו כשהיא מהנהנת. "אני מבינה. אבל כדי שנוכל לתעל את הפגישה הזו אני צריכה לדעת האם אתה מאשר את ההאשמות שיש נגדך?"
אני מרצין ומבטא את המילים, "כן, גברתי," בנימוס שלא אופייני לי, שברור שמטרתו היא רק בעבור להראות על רצינות ועל הבנה בנושא.
היא מהנהנת פעם נוספת. "יש לך משהו להגיד להגנתך?" היא באה לקראתי ונותנת לי הזדמנות לטעון את עמדתי בנוגע לאירוע, אך אני בוחר שלא לעשות זאת. "לא, גברתי."
"התשובות המתומצתות שלך לא מועילות בדבר, ליאו," היא מסננת בקול מאופק. "אני רוצה לדעת מה גרם לקטטה הזאת, לא יכול להיות שזה לא נבע משום גורם מקדים." היא פוסקת ללא עוררין, יודעת שהיא צודקת ולכן מתעקשת על דברייה.
"הגורם היחידי היה שהפרצוף המכוער שלו דרש מכות, והוא קיבל אותן." אני מסנן מבעד ללסת חשוקה, והזעם רק מתלבה בבטני.
"ליאו!" אימי גוערת בי, סוטרת לזרועי מתחת לשולחן בתקווה שזה יגרום לי לשקול את מילותיי בקפידה לפני שהן יוצאות מפי.
סוזי מביטה בי כאובדת עצות, כמעט מורטת את שיערות ראשה מרוב תסכול.
ניכר שתשובתי המתחכמת לא מספקת אותה ואף להפך, אך מה עוד אני יכול להגיד להגנתי?
גיליתי שהוא זה שהפיץ את תמונת העירום של הבחורה שלי אז החלטתי לפוצץ אותו במכות ולתת לו את מה שפאקינג הגיע לו?
אם זה רק היה כזה פשוט... אך באופן לא מפתיע, כמו כל דבר בחיים האלו, זה לא.
ההודאה הזאת כרוכה בפתיחה מחודשת של אירוע שהסתיים ונשכח מזמן, וכל טענה נגדו תלך לטמיון ולא תועיל בדבר.
ובנוסף על כך, זהו לא ממקומי לפתוח מחדש את הנושא רק בכדי להגן על עצמי ולהצדיק את מעשיי. זהו לא מקומי להעיד נגד נואה בשמה של ג'ולייט.
אומנם קרוב לוודאי שאם יש סיכוי מזערי שהטיעון הזה יִגְלֶה כאמת בעיניי הנהלת בית הספר, הוריי יוכלו להגיע איתה להסדר בכדי לסגור את כל העניין ועונשי יוקל בצורה משמעותית, אך אני יודע מה חשיבות הנושא בעינייה של ג'ולייט וכמה כל עיסוק בו פוגע בה.
אני יודע שאם זה היה תלוי בה, היא לעולם לא הייתה עוסקת בו יותר או בכלל חושבת עליו, כי הוא לא איבד את השפעתו עלייה מאז.
פעלתי כלפייה באנוכיות בעבר, ואני לא מתכוון לעשות זאת עוד. אני אקבל את העונש שיוטל עליי ואתמודד עם השלכות מעשיי בדיוק כמו שידעתי להתמודד עם ביצוען, ואם זה אומר שאאלץ להיכנס לכלא, אכנס לכלא המזורגג וארצה את תקופת המאסר שתינתן לי רק כדי לא לפגוע בה שוב, כי אין לי את הזכות או את הרצון לעשות זאת.
בדיוק כמותי, כל החיים עוד נמצאים בפניי ג'ולייט, ומגיע לה לחוות אותם מבלי שהעבר ירדוף אותה.
מגיע לה להצליח בגדול כמו שאני יודע שביכולתה אחריי שעמלה קשה על הישגייה הלימודיים, ולאף אחד אין את הזכות לגזול זאת ממנה. בייחוד לא לי.
"ליאו," סוזי נושמת עמוק, "כולנו יודעים שהייתה לכך סיבה ושפעלת מכוונת תחילה. אני רוצה לדעת מה היה המניע שלך כדי שאוכל לעזור לך. אתה בסך הכל בחור צעיר והחיים עוד לפנייך, חבל שלא תשתף פעולה."
אני מנסה לשדר קור רוח, אך המילים שלה פוגעות בדיוק במקום הנכון ומזכירות לי את מה שקיוויתי שאשכח, את זה שחיים שלמים עוד נמצאים לפניי, והדרך בה תפנית העלילה תתפתח תשפיע עליהם ואף תהרוס אותם לגורמים שאינם ברי תיקון.
אני מביט סביב ונתקל במבטים שהוריי תולים בי, מבטים מלאי תחינה שמפצירים בי להגיד אף לו את הדבר הכי קטן שיועיל בהגנתי.
אני מיישיר את מבטי אל סוזי שממתינה בציפייה למוצא פי ומושך בכתפיי בסתמיות. "אני פשוט לא מחבב את הבחור הזה, זה הכל." אני חוסך במילים, לא רואה תועלת בלהגיד יותר מזה או בלהמשיך לנהל את השיחה הזאת בכלל.
היא מהמהמת בהבנה. "ולמה זה?" היא חוקרת, נחושה לדעת.
אני נאנח לנוכח העקשנות שלה ולנוכח העובדה שהיא לא מתכוונת להרפות מהנושא כפי שחשבתי שתעשה.
"יכול להיות שהסכסוך שלכם קשור במקרה לבחורה מסויימת?" השאלה הבלתי צפוייה שלה גורמת לי להתאבן על מקומי.
קיוויתי שהשיחה לא תסטה למקום הזה, ששמה של ג'ולייט לא יעלה בה, אך תקוותיי הושלכו לפח באופן צפוי למדיי.
אחריי שהתערבה ביני לבין נואה בקטטה אמש, אני מניח שזה היה בלתי נמנע שסוזי תבחין בזה דרך ההקלטות ממצלמות האבטחה.
"בחורה?" אבי פוצה את פיו לראשונה מאז כניסתנו לחדר. גוון קולו מהול בכעס אצור.
אני ממהר להסיט את המבט לעברי השני ופוגש בארשת פנייה המרוכזת של אימי, שנראה שכעת הכל מתחיל להתבהר בפנייה.
"ג'ולייט..." היא ממלמלת לעצמה בשפתיים קמוצות, כאילו מחברת בראשה את כל חתיכות הפאזל יחד ורואה את התוצר השלם.
ציני קרה מכסה את עורי והדופק בצווארי הולם בקצב מטורף שמורגש בגופי כולו.
פאק.
היא מיישרה אליי מבט חודר וקטלני. "זאת היא נכון?" היא תוקפת, נתקלת בשתיקה הרועמת שלי שאומרת מה שמאשרת את חשדה.
"הרסת את החיים שלך בגלל הבחורה המזויינת?"
דמי מבעבע. האופן בו היא מדברת עליה לא מוצא חן בעיניי כלל.
אני מודע לכך שאימי לא מחבבת את ג'ולייט בלשון המעטה אחריי כל מה שקרה, כי תדמיתה האמיתית לא השתקפה בפנייה.
בדיוק כמו שאני הייתי בטוח עד לא מזמן, הוריי חושבים שג'ולייט היא סתם כלבה משועממת ורעה שמטרתה הייתה לפגוע בי ללא סיבה רק כי לא מצאתי חן בעינייה.
מצחיק איך הייתי נחוש בדעותיי ובטוח בזאת גם כן, כשכעת אני כעוס ומתוסכל על שהוריי לא מבינים דבר.
"אני לא מאמינה עליך. אני ידעתי שהבחורה הזאת היא השפעה רעה עבורך ולכן הזהרתי אותך על כך כל-כך הרבה פעמים! אתה מבין מה עשית בכלל!?"
זעם שניסיתי להדחיק ולהשאיר טמון עמוק בתוכי הופך בלתי ניתנן לעצירה כשאימי ממשיכה להטיף לי.
אני גורר את כיסאי לאחור. "זין על זה, אני לא עושה את זה." אני יורק את המילים, מאוס מהנסיון להיות מנומס וסבלני כשהכל אבוד מראש.
אני יוצא מהחדר מבלי להביט לאחור. הדלת נטרקת מאחוריי בעוצמה וקולות רחשים ולחשושים נשמעים סביבי כשאני יוצא אל המסדרון.
אך בראשי אין כאן אף אחד מלבדי. זין על כולם. כל קולות הרקע גוועים, הכל נעשה שקט, ורק המחשבות הן אלה שנשמעות, המחשבות המחורבנות שמטיחות בפניי את האמת אליה אני מתכחש.
אני הורס בידיעה את מה שכבר הרוס ממילא ושונא את עצמי על כך.
השיחה הזו יכלה להתפתח לכיוון שיועיל לטובתי אילו הייתי מנסה, אבל לא ראיתי בזה כדבר ששווה את המאמץ והטרחה.
אני מוותר לעצמי בקלות ובעקבות זה רק מדרדר את המצב ממה שהוא כבר. אך זה לא שבאמת יש לי ברירה.
כל תירוץ שאנסה לספק בעבור התנהגותי רק יוביל בסופו של דבר לסיבה המרכזית שגרמה לדבר כולו- לג'ולייט. ואין ברצוני לערב אותה בזה.
אני יוצא מתחום בית הספר, מביט מעבר לכתפי ומוודא שאיש אינו בעקבותיי, במרדף אחריי.
ליבי הולם בחוזקה כשאני רץ לעבר האופנוע שלי, המושיע שלי.
בדיוק כמו שחשבתי, יהיה חכם מצידי לנסוע לפה על האופנוע בכדי להימנע מהנסיעה עם הוריי, וכעת הוא גם משמש עבורי כדרך הימלטות מכאן לבדי, ואינני צריך להסתמך על הנסיעה במכונית של הוריי ובין היתר גם להיקלע לעימות שהיה צפוי להתנהל איתם.
"ליאו!" לפתע קריאה נשמעת מאחוריי. ליבי מחסיר פעימה כשאני שומע את קולה.
אני מרים את ראשי ומגלה אותה רצה לכיווני, מבליע חיוך רחב שנגרם רק מלראותה.
היא נעצרת מולי ומשתופפת מטה. נשימותייה קצרות ומקורטעות.
עיניי מתקשות להסיר ממנה את המבט, אך באותו העת גם מתרוצצות ימינה ושמאלה בלחץ אדיר שגובר מרגע לרגע.
"לאן אתה הולך?" היא שואלת בקול מתעניין ומהול בחשד.
אני ממקד את תשומת הלב שלי בה, ולעזאזל נדמה שהיא נעשת יפה יותר מיום ליום.
קרן שמש בודדה שמוטלת ארצה מבין השמיים האפלוליים של חודש נובמבר, מאירה אותה באור זהוב וגורמת לה לקרון, עינייה נוצצות וסומק עז שנגרם מהקור צובע את אפה הקטן ומקנה לה מראה חמוד למדיי.
חמוד, לעזאזל.
כזה שגורם לך לרצות לצבוט אותה ומייד לאחר מכן לנשק אותה.
"אין לי פאקינג מושג," אני מודה בכנות ומעביר יד נסערת בשיערי.
אני מרגיש את עינייה עוקבות אחריי באופן שלא ניתן לפספס כשאני עוקף את האופנוע ועושה כל שביכולתי כדי לא להביט בה, לא מסוגל לשאת בזה כרגע כשאני יודע מה עתיד לקרות עם חיי, כשאני יודע שאני יודע מבעוד מועד שאני עומד לאבד אותה.
אני מניד בראשי ומתהלך סביב במעגלים, "אבל אני חייב ללכת מכאן. עכשיו." אני מסנן.
היא ממהרת לכיווני. "אבוא איתך," היא אומרת כמעט מייד, בקלות דעת שכזאת כאילו אין לה מה להפסיד אם תבריז מיום לימודים ותבוא איתי ללא נודע.
אני יכול לחוש בגופה הקרב מאחוריי, והתחושה המייסרת והמעיקה לא מרפה ממני כשאני מסתובב בגופי אלייה ומבטנו מצטלבים.
"אין צורך, תשארי פה." אני מוחה אף רצוני המנוגד, עושה את מאמציי להרחיק אותה בלית ברירה רק כדי לחסוך ממנה פגיעה כואבת בהרבה שתגיע במוקדם או במאוחר בהתחשב בנסיבות.
"חבל שתעשי דברים מטופשים בגללי, אני השפעה רעה עבורך." אני אומר בזעף שנועד להסוות את תסכולי האמיתי בנושא, ופותח את תא המטען של האופנוע, מוציא ממנו את הקסדה.
"ליאו, אל תעשה את זה." קולה השקט מפציר בי, גורם לליבי להיצבט בכאב, והיא לא צריכה להסביר דבר כדי שאבין למה היא מתכוונת.
היא יודעת בדיוק מה אני עושה, והייתי צריך לדעת שזה מה שיקרה.
"אני באה איתך," היא קובעת נחרצות, לא מחכה לתשובה כשהיא נדחקת לצידי ולוקחת מתא המטען את הקסדה הנוספת.
אני נאנח ומסיט את מבטי הצידה כשאני נושך את פנים לחיי, מונע מעצמי מלחייך כפי שאני חפץ לעשות אל מול הנחישות המשעשעת שלה.
היא טורקת את תא המטען בהדיפה חזקה, ואני מייד מזדקף בדריכות ומרצין.
היא משתחלת תחת זרועי שנשענת קדימה על האופנוע ונעמדת לפניי, לא מתכוונת להקל עליי ולתת לי לחמוק כפי שתכננתי.
היא נעמדת על קצות אצבעותייה ונאחזת בכתפיי בשביל לגשר על פער הגבהים ביננו. "אתה רוצה שאבוא איתך, נכון...?" היא מעפעפת בריסייה ומחייכת חיוך קטן ויודע כל, כזה שאף כל המגננות והחומות שאני מציב בפנייה לא מפספס את העובדה הברורה שאני לא יכול לעמוד בפנייה.
"קדימה, תגיד את זה," היא מתעקשת, מתגרה בי כשהיא מתרוממת עוד יותר ומקרבת את שפתייה אל מול שפתיי, עד שאני יכול להרגיש בנשימותייה החמות על פניי.
אני מנסה לשדר אדישות אך כשמבטי יורד מעיניי העגל התכולות שלה לשפתייה הפשוקות והמזמינות, אני מבין שהנסיון לא להיכנע לה הוא לשווא.
אצבעותייה מטיילות במעלה עורפי, מלטפות אותו במגע רך ועדין שמעורר כל חלק בגופי.
"תגיד את זה." היא לוחשת על שפתיי, גורמת לגל צמרמורת לעבור בגופי. כל מאמציי נכשלים באחת כשאני ממלמל, "פאק, כן, בסדר."
אני רוכן אל שפתייה, תאב לטעום אותן בזה הרגע, לטעום אותה, אך בדיוק כששפתינו במרחק נגיעה קצר מתמיד, היא מציבה את הקסדה שלה ביננו ונסוגה לאחור מעט רק כדי לראות את הבעת פניי המופתעת.
גיחוך משועשע מופיע על שפתייה המעוקלות. "ככה חשבתי." היא מחייכת אליי חיוך זחוח ובלתי מנוצח ובאה לפנות, אך אני מניח גם את זרועי השנייה מצידה וכולא אותה בינהן, לא מתכוון לשתוק על התכסיס הקטן שלה.
אני חוסם אותה בגופי, אילו היא מתכווצת במקומה. "מה זה אמור להביע?"
היא מיישרה אליי את מבטה. זיק משועשע עדיין מופיע בעינייה. "מה?" היא מושכת בכתפייה בהיתממות מעושה, לא מצליחה לשלוט בחיוכה אף מאמצייה הניכרים.
עינייה נפערות וגופה נרעד כשאני רוכן קרוב יותר, נחוש להוציא אותה מאיזור הנוחות שלה כדי שלא תעז לעשות דבר כזה יותר לעולם.
היא מקשתת את גבה יחד עם תנועתי לכיוונה עד שנתקלת באופנוע, ופולטת נשיפה רעועה. "מה אתה עושה?" היא לוחשת בקול שקט.
חזה עולה ויורד יחד עם נשימותייה הכבדות, שמוכיחות כמה המשחק הזה תקף לשני הצדדים וכמה היא רוצה אותי בחזרה.
אני תופס קצוות שיער תועה שנפלה על קדמת פנייה ומלפף אותה סביב אצבעי בעניין, שומר על קרבתינו זה לזו ומתעלם מהעובדה שאנחנו נמצאים באמצע הרחוב וכל עובר אורח יכול לראותנו.
זה לא מעניין אותי ברגעים אלו, ונראה שגם אותה לא.
גב אצבעותיי מלטפות את צד פנייה בעדינות והיא מתנשפת בלהט, קצרת נשימה.
"מה אני עושה?" אני לוחש בהיתממות זהה לשלה, נהנה ממשחק הכוחות הזה שברור לשנינו שאין ולא יהיה לו מנצח.
היא מכווצת את מצחה בתמיהון אל מול חיוכי הזדוני ובולעת רוק בכבדות.
עינייה יורדות לבחון את שפתיי, מתקבעות עליהן כאילו משתוקקת אליהן, לטעום בהן, להרגיש אותן.
פאק, כמה שאני משתוקק לזה גם, משתוקק אלייה, בכל המובן של המילה. משתוקק לכל מה שתוכל לתת לי.
"ליאו..." זרועותייה עוברות להיכרך סביב צווארי וידייה נטמנות בשיערי בעודה זוקפת את ראשה, מקרבת בין פנינו.
עינייה מביטות בעיניי בכמיהה מעורפלת ובצורך נזקק, והזין שלי נלחץ אל מכנסיי ומאיים לקרוע אותם מרוב הצורך בה.
אני משחרר את קצוות השיער מאצבעי, מותיר לה להשתחרר ברוח. ידי עוברת לתפוס בלסתה, אוחזת בה בתקיפות בנסיון למצוא אחר שמץ של שליטה לפני שזה יהיה מאוחר מידיי.
אפינו מתחככים, שפתינו נוגעות-לא נוגעות, ונשימותינו הרדודות זה הדבר היחידי שנשמע.
הפיתוי קרוב מתמיד, והדבר היחידי שעוצר אותי מלנשק אותה היא הגאווה שלי שמסרבת להיכנע לה אחריי ששיחקה בי, הגאווה שלי שמסרבת להכיר באמת– שבסוף תמיד אכנע לה.
לפתע רחש של קולות זועמים נשמע קרב אלינו, ואני לא צריך להסתכל בחיפוש אחר מקור הרעש כדי לדעת מי עומד מאחוריו.
אני קולט מזווית עיניי את הוריי שיוצאים משער בית הספר ומתקדמים לכיווננו, ומבין שאין לי זמן מיותר לבזבז ושעליי להתחפף מכאן ברגע זה.
אני מודה בליבי על הסחת הדעת שעצרה אותי מלנשק אותה וקורע את גופינו זה מזה. "אל תנסי עליי את הבולשיט הזה יותר בחיים שלך." אני מזהיר וחובש את הקסדה ללא אמירה נוספת.
אני עולה על קדמת האופנוע, נוזף בעצמי על שהייתי קרוב ללנשק אותה כשהמטרה הייתה להחזיר לה על התעלול שלה, אילו היא מתנערת וממצמצת בעינייה בהלם. "מנייאק," היא ממלמלת ומרכינה את ראשה, מאדימה במבוכה.
אני מחייך חיוך רחב מתחת לקסדה ומטה את ראשי לעברה בשאלה. "את מתכוונת לעלות?"
היא מפנה לעברי את מבטה הזועף ומביטה בי לרגע ממושך, לפני שהיא נאנחת בתבוסה וחובשת גם היא את הקסדה בתנועה נמהרת.
היא עולה על האופנוע מאחוריי בדממה, שומרת על ריחוק בכדי להפגין את כעסה, אך כשהמנוע מתעורר לחיים בשאגה רועמת, היא מייד קופצת מאחוריי בבהלה וכורכת את ידייה סביב מותניי, אוחזת בי באחיזה הדוקה כאילו הייתי גלגל ההצלה שלה בלב ים סוער.
____________________________________

היוש התגעגעתי ברמות מטורפות!!!❤️
סליחה שנעלמתי, היו לי את הסיבות שלי, אבל עכשיו אני פה ולא מתכוונת להיעלם בקרוב!!!🤞🏻
מקווה שאהבתם את הפרק– אם כן, אשמח שתפרגנו בדירוג ותגיבו מה דעתכם עליו🙏🏻💞
מקווה שהפרק הבא יעלה בתווך של שבוע, ועד אז, נתראה👋🏻