שונאים מאהבה

פרק 19

ג'ולייט

אני מתיישבת בשולחן האחורי על יד היילי ומכינה את עצמי נפשית לשיעור הסיטוריה, שיעור בו אאלץ לשבת יחד איתו.
אחריי מה שקרה אתמול, כשהבנתי כמה השפעה יש לו עליי החלטתי שאני צריכה להתרחק ממנו, ובדחיפות.
אך כשאנחנו עובדים יחד על העבודה לא אוכל לעשות זאת. אאלץ להריח את ריחו המשכר,
לחוש בחום גופו ולהתמודד עם המבוכה שארגיש כשהוא יושב לצידי.
"בוקר טוב," היילי אומרת לי בחיוך קטן ומנומנם כשהיא לוגמת את הלאטה שלה מכוס קרטון. "הגעת מאוחר." היא מציינת.
בדרך כלל אני נוהגת להקדים ולהגיע לפני היילי, אך התעסקתי בכיסוי ההיקי שעל צווארי במשך מחצית מהבוקר, כך שהגעתי אחרייה.
"בוקר טוב," אני מוציאה את הלפטופ שלי מהתיק, מניחה אותו על השולחן ומתחילה לעבור על כל מה שאני וליאו עשינו עד כה.
"קמתי מאוחר היום..." אני ממלמלת ורושפת בתסכול כשאני מסיימת לענות על אחד הסעיפים.
"עדיין לא סיימתם?!" היילי שואלת בפליאה כשהיא מביטה בדף הריק למעט חמשת הסעיפים הבודדים עליהם ענינו.
"לא," אני נאנחת וממשיכה להקליד, ואז מפנה אלייה את מבטי.
"למה, את וג'קסון סיימתם?" אני זוקרת לעברה גבה ובין רגע לחייה מתלהטות והיא מסיטה את מבטה הצידה.
"טוב, לא," היא אומרת וחוזרת להביט בי. "אבל את תלמידה מצטיינת אז ציפיתי שתסיימי אותה ביום. וחוץ מזה... את כל הזמן אומרת לי שאת לא יכולה להיפגש כי את נפגשת עם ליאו כדי להכין את העבודה," היא אומרת ואני מהמהמת. "נכון..."
אני לא אוהבת את הכיוון אליו הולכת השיחה.
"אז איך זה הגיוני שזה כל מה שהספקתם להכין?" היא מכווצת את מצחה בבילבול ומביטה בי בשאלה.
"גם את וג'קסון נפגשים הרבה." אני מציינת בחיוך מתגרה ומתחמקת משאלתה. "וכמה סעיפים הספקתם להכין בדיוק...?"
"את יודעת טוב מאוד שאנחנו לא עושים את העבודה כשאנחנו נפגשים. אנחנו עושים עבודה מסוג אחר..." היא מצחקקת בדיוק כשנואה נכנס לכיתה ומתיישב בשולחן הקודם לשלנו.
"מה כל-כך מצחיק?" הוא שואל בחיוך קטן ומסתובב בכיסאו לעברנו.
אני מביטה בהיילי ומחפשת בעינייה אישור לספר לו על מה שקורה בינה לבין ג'קסון- חברו הטוב ביותר של נואה.
היא מושכת בכתפייה בחוסר אכפתיות ואני פונה אל נואה.
"היילי מזדיינת עם השותף לעבודה שלה!"
"היי!" היא דוחקת בזרועי את מרפקה. "בואי תצעקי את זה יותר חזק!" היא גוערת בי.
"עם ג'קסון?" נואה שואל ועיניו הצלולות כמיי ים נפערות בזעזוע גלוי.
"כן, עם ג'קסון, החבר הכי טוב שלך." היילי משיבה באדישות והוא מפנה את מבטו אליה, עיניו עדיין פעורות בזעזוע.
"למה אף אחד מכם לא סיפר לי?" הוא שואל ומרצין את פניו, נראה פגוע ולא מרוצה מהעניין.
"זה... זה רק בשלבי התחלה, זה לא רציני." היילי אומרת וקולה דועך ונעלם כשג'קסון נכנס לכיתה.
הוא קורץ לה והיא מחייכת אליו חיוך קטן ופלרטטני.
לחייה מאדימות והיא מסיטה את מבטה ממנו במבוכה וחוזרת להביט בנואה.
"לי זה דווקא נראה מאוד רציני." הוא אומר כשהוא מעביר את מבטו בין שניהם. "את מבינה שאם תפגעי אני אאלץ לפרק לו את הצורה?" הוא שואל ברצינות. "לחבר הכי טוב שלי." הוא מבהיר.
"אני לא אפגע תרגע," היא מניפה בידה לעברו בביטול ורושפת, ואז שולחת חיוך פלרטטני נוסף לעבר ג'קסון.
"תגידו, כמה זמן יש עד תחילת השיעור?" היא שואלת בעניין.
"עשר דקות." אני משיבה כשאני מביטה במסך הנייד שלי.
"זמן מושלם למזמוז בוקר בשירותים." היא אומרת בחיוך שובב ולפני שאני מספיקה להבין מה קורה היא פונה אל ג'קסון שכורך את זרועו סביב מותנייה והשניים יוצאים מהכיתה, נראים כמו זוג אוהבים דביקים.
אני מנידה בראשי באי-אמון ומגחכת.
"חברה שלך מטורפת על השכל." נואה אומר ואני מפנה אליו את מבטי.
"כנראה שגם חבר שלך." אני מחזירה לו בצחוק והוא מזעיף את פניו.
"אני לא יודע מה אעשה אם הוא יפגע בה." הוא אומר ולסתו נקפצת.
"אני חושבת שיש סיכוי גבוה יותר שהיא תפגע בו." אני מתלוצצת, אך פניו של נואה נשארות זעופות. הבעתו קשה כאבן.
אני נשענת במרפקיי על השולחן, רוכנת אליו ודוחפת קלות את חזו. "נו אל תהייה קשה כזה." אני אומרת בתחינה.
הוא מתייצב, רוכן עם מרפקיו על השולחן ושפתיו מתעקלות לכדי חיוך קטן.
"התגעגעתי אליך." הוא מודה ועיניו הכחולות בורקות ברגש.
אני מופתעת מההודאה הכנה שלו ומחייכת תוך כדי שאני מביטה היישר אל עיניו.
"גם אני התגעגעתי אלייך כשהייתי בלונדון-"
"לא," הוא קוטע אותי. "גם לפני שטסת, התרחקנו והמצב נהייה קצת מביך." הוא אומר ומשפיל את מבטו במבוכה, ואז מגרד בראשו.
"כן..." אני משיבה. "אבל עכשיו הכל בסדר, נכון?" אני מוודאת.
הוא מרים אליי את עיניו. "כן." הוא מהנהן אליי בחיוך, ואני מחייכת אליו בחזרה.
מעולם לא אהבתי לריב עם אנשים, במיוחד לא עם החברים הכי טובים שלי.
בשבועיים האחרונים התגעגעתי לקשר שהיה ביני לבין נואה, לפי שכל המצב נהייה מתוח ומביך, מסיבה כלשהי.
אני מרגישה כאילו אבן ירדה לי מהלב אחריי השיחה הקצרה שזה עתה ניהלנו, ואני מרגישה ומקווה שיישרנו הדורים ושהקשר שלנו יחזור לקדמותו.
הצלצול נשמע ורוב התלמידים כבר יושבים בשולחנות יחד עם בן הזוג שצוות להם לעבודה.
דלת הכיתה נפתחת ואני יכולה להרגיש בנוכחותו של ליאו עוד לפניי שאני רואה את פניו.
הוא נכנס לכיתה, לבוש בסווטשירט שחור שכובעו חבוש על ראשו ורב שיערו חבוי.
על רגליו מכנסיי ג'ינס משופשפים ורופפים וידיו בתוך כיסיו כשהוא פוסע פנימה.
דין על ידו, שיערו הכהה פרוע ומבולגן והוא לבוש בחולצת טי שירט עם שרוולים שנצמדת היטב לפלג גופו העליון המפוסל והשרירי ובמכנסיי טרנינג אפורות.
זרועו המעוטרת בקעקועים אוחזת בכוס קפה מקרטון והוא לוגם ממנה כשהוא פונה לכיוון השולחן של זואי - בת זוגתו לעבודה - בעוד שליאו צועד לכיווני כיוון שאין לו ברירה אחרת.
נשימתי נעתקת וליבי פועם בחוזקה למראהו,
ועם כל צעד שהוא עושה לעברי אני מרגישה את האוויר אוזל מריאותיי ואת ליבי מתכווץ.
הוא מתיישב בכיסא הפנוי שעל ידי ואני פולטת נשיפה חדה בעוד שהוא ונואה - שגופו עדיין פונה לכיווני - מנהלים קרב מבטים, בדיוק כמו זה שהם ניהלו אתמול על-יד ארונות הלוקרים.
אני מסיטה את מבטי מהם ומנסה להתעלם מריח האפטרשייב הגברי והמשכר שנודף מליאו.
אני ממשיכה להקליד בלפטופ הפתוח כדי להמנע מאי-הנעימות בדיוק כשקייט - בת זוגתו של נואה לעבודה- מסמנת לו לבוא להתיישב על ידה, ובכך קוטעת את קרב המבטים.
נואה נאנח והולך להתיישב על ידה בצידה השני של הכיתה כשהבעה רוגזת על פניו ואני נושפת בהקלה.
ליאו אפילו לא טורח להביט בי והמתח בינינו עלול להרוג אותי.
"בוקר טוב תלמידים," גברת סמית' נכנסת בסערה אל הכיתה כשדפים נופלים מידייה ומתפזרים על הרצפה.
היא מרימה אותם תוך כדי שהיא מתנשפת ואז מרימה את מבטה אל הכיתה.
"סליחה, רק רגע," היא ממלמלת במבוכה ומתיישבת בשולחנה כשהיא מטיחה את ערימת הדפים מולה.
"אני רואה שאתם כבר ישובים יחד עם בני הזוג שלכם, מצויין." היא אומרת בהתלהבות וקופצת בבהלה במקומה כשדלת הכיתה נפתחת בתנופה חדה והיילי וג'קסון המתנשפים נכנסים פנימה.
"סליחה על האיחור." היילי אומרת ומשפילה את מבטה לרצפה.
פנייה סמוקות ומבריקות מזיעה.
גברת סמית' בוחנת אותם במבט חשדני ואז מחווה בידה אל הכיתה.
"תשבו. בפעם הבאה אכתוב לכם איחור והוא יירשם לכם בתעודה." היא מזהירה.
היילי מחניקה גיחוך שאומר- 'אני שמה זין' בעוד שהיא וג'קסון מתיישבים בשולחן הקודם לשלי ושל ליאו- איפה שנואה ישב.
שניהם מיוזעים ואדומים ואני לא יכולה שלא לגחך כשאני מביטה בהם.
"חרגתם מהזמן." אני מציינת בחיוך.
"כן..." היילי אומרת ומביטה בג'קסון בשובבות. "התפזרנו קצת..."
"קדימה! תתחילו לעבוד!" גברת סמית' קוראת וכל התלמידים מתחילים להוציא את הלפטופים והדפים שלהם.
"אני חושש שלא נספיק להכין את העבודה הזאת..." ג'קסון אומר וצוחק קלות כשהוא קורץ להיילי.
"אוי," היילי משרברבת את שפתה החוצה בעצב מעושה. "איזה נורא." היא אומרת ומניחה את גב כף ידה על מצחה, מעמידה פניי מתעלפת.
אני וג'ייסון מצחקקים בעוד שליאו לא זע אף לא מעט.
הוא נשאר דרוך בכיסאו כשלסתו חשוקה.
"אז... יש לך רעיון מה נוכל לעשות במשך השעתיים הבאות?" ג'קסון שואל את היילי בחיוך שובב ומרים את גבותיו.
אני מנידה בראשי באי-אמון ומגחכת.
"מממ... אבל אתה מחזיק בקושי שתי דקות בייבי." הילי מתלוצצת וג'קסון משתיק אותה בנשיקה.
"כן?" הוא שואל בנימה מתגרה כשהוא מתנתק מהנשיקה והיא כורכת את זרועותייה סביב צווארו ומושכת אותו לנשיקה נוספת.
אני מביטה בזעזוע בלשונותיהם הסבוכות ומסיטה את מבטי במבוכה.
שניהם קמים ממקומותיהם ופונים אל הדלת.
"היי," גברת סמית פונה אליהם בהבעה מבולבלת. "לאן אתם חושבים שאתם הולכים? הרגע הגעתם!"
"משבר בעבודה!" היילי מחזירה לגברת סמית' בדיוק את מה שאני עניתי אתמול ואני מצחקקץ.
גברת סמית' מנידה בראשה בהבעה נוקשה. "זה לא מקובל עליי-"
"זוכרת שאתמול שני אלו עשו את זה?" היא מצביעה עליי ועל ליאו ולחיי מתלהטות כשכל התלמידים מפנים את מבטם לעברנו.
כשכל העניים נעוצות בי אני מרגישה חשופה כל-כך, כאילו הם יודעים בדיוק מה עשינו כשיצאנו החוצה, כיאלו הם יודעים בדיוק איך ליאו השתיק אותי כשדחק אותי אל הקיר ונישק אותי, אף שזה לא נכון והם לא יודעים דבר.
"עכשיו תורנו." היילי אומרת והשיחה מסתיימת בכך שהיא וג'קסון יוצאים מהדלת ונעלמים כלא היו כששריקות וקריאות נלהבות נשמעות מכמה מהתלמידים.
"שקט!" צועקת גברת סמית' וכולם משתתקים ומסבים את מבטם אלייה.
"הבא שיצעק או ישרוק יצא החוצה למשרד המנהלת ולא יחזור."
כולם משתתקים וחוזרים לעבוד עם בני הזוג שלהם לעבודה.
אני מרגישה את מבטו של ליאו נעוץ בי ונשארת נטועה במקום כשאני מרימה את ראשי אליו. "מה?"
"כלום." הוא משיב ביובש ופניו מזדעפות.
אני מכווצת את מצחי בבילבול לנוכח ההתנהגות המוזרה שלו וחוזרת להביט במחשב המונח מלפני.
אני יודעת שאני זו שהתפרצתי עליו, שאמרתי לו שאני לא רוצה את היחסים האלו בינינו, ואני באמת לא רוצה, אך ההתנהגות המרוחקת והאדישה שלו מעיקה עליי מאיזשהו מובן.
אני בולעת את הגוש המר בגרוני וחוזרת להקליד במחשב.
"אה... בעיקרון העברתי את כל מה שעשינו עד עכשיו אל המחשב." אני אומרת בקול חנוק ואז מכחכחת בגרוני.
"בסדר." הוא משיב בפשטות ונראה מרוחק.
"טוב, מה נסגר?" אני פונה אליו ולא יכולה להסוות את הכעס בקולי.
הוא מפנה את ראשו אליי באיטיות. "מה?" הוא יורק את המילה.
"שאלתי מה נסגר." אני חוזרת. "למה אתה מתנהג ככה?"
"איך ככה?" הוא מיישר אליי מבט.
עיניו ננעצות בעיניי וגומעות אותי לתוכן, חודרות הישר אל נשמתי ואני מסיטה ממנו את מבטי במהרה.
"נו באמת," אני רוטנת. "אתה יודע בדיוק על מה אני מדברת."
"למען האמת, אני לא."
אני רושפת ומגלגלת את עיניי לאחור. "אז אתה רוצה להגיד לי שההתנהגות המוזרה שלך לא קשורה לאתמול?" אני זוקפת את גבותיי בשאלה ושוב פונה להביט בו.
"ג'ולייט," הוא אומר את שמי ברצינות שיא וליבי נעצר.
הוא נושף בחדות ואז שוב נועץ את עיניו בעיניי, רק שהפעם, הן קרות קקרח.
"אני לא יודע על מה את מדברת." הוא אומר בנימה רצינית.
אני מסיטה את מבטי ממנו וחוזרת להביט במחשב. "טוב, בוא נתחיל לעבוד."
במשך השעתיים הבאות אנחנו עובדים על העבודה.
ליאו נשאר מרוחק וסגור ובקושי מוציא מילה מהפה, ואני מנסה להסוות את חוסר הנעימות שאני מרגישה בכך שאני משקיעה את כל תשומת ליבי בעבודה ומנסה שלא להתחייס אל ליאו ולתחושת המועקה שרק גוברת בגופי כשהוא מתנהג כך.
אך אני יודעת שעדיף ככה.
עדיף שנחזור לנקודת ההתחלה, בה אנו שונאים אחד את השנייה מאשר שהגבולות יטשטשו ונעשה דברים שנתחרט עליהם מאוחר יותר.