שונאים מאהבה

פרק 25

ליאו

הצלצול נשמע דקות אחדות אחריי שאנחנו מתחילים לעבוד.
אני מממהר לקום מהספה ולצעוד לעבר הדלת כשג'ולייט קוראת אחריי, "חכה!"
אני פולט נשיפה חדה ומסתובב להביט בה, פוגש בעינייה הכחולות בעוד שהיא סוגרת את הלפטופ הנמצא בחיקה ומתרוממת מהספה.
אני מרים גבות בשאלה ונושף בקוצר סבלנות.
היא בולעת רוק. " שכחת את הסיגריות שלך," היא מסבירה ומעבירה את עינייה אל חפיסת הסגריות הפתוחה שזרוקה על השולחן, ואז מחזירה אותן אליי.
"זה בסדר, אני אקח אותן מחר." אני פותח את הדלת ופוסע החוצה אל המסדרון, נחוש להתרחק מהבחורה הזאת כמו מאש.
אני מחיש בצעדיי ומכניס את ידיי לכיסי מכנסיי כשאני שומע את הדלת נפתחת מאחוריי ואת צעדייה החפוזים של ג'ולייט כשהיא מנסה להדביק את שלי.
"אתה מתכוון להגיד לי מה זה המקום הזה?" היא שואלת בהתעניינות.
"לא." אני משיב באדישות כשאני פונה לרדת בגרם המדרגות, לא טורח להביט בה מעבר לכתפי.
"תגיד לי." היא אומרת כשהיא ממהרת לרדת אחריי.
"לא."
"נו," היא מאיצה בי ואני חושק את שיניי.
מעולם לא תכננתי לחשוף בפנייה את הגג. את המקום הסודי שלי ושל דין מאז תחילת כיתה י'.
המקום בו אנחנו נוהגים לרבוץ ולשהות מדי פעם מבלי שאיש יודע. המקום שלנו.
אבל אחריי שראיתי איך נייט לא הפסיק להיצמד אלי ולזרוק לה הערות גסות במשך כל היום, ואחריי שנעזרתי בכל האיפוק העצמי שהצלחתי לגייס כדי לא לשבור לו כמה עצמות כשהוא אמר לי לא להתערב, ניצלתי את ההזדמנות שגברת סמית' נתנה לי כשהורתה לי לצאת מהכיתה-
עליתי לעשן בגג, כשהמסדרונות ריקים מתלמידים ומורים, ומלבד ג'ולייט אף אחד לא יכול לראות אותי עולה לשם ולהלשין עליי, כיוון שהעלייה לקומה האחרונה אסורה בבית הספר, וכך גם עישון.
אני באמת לא נוהג לעשן ועושה זאת רק לעיתים רחוקות, אבל היום הרגשתי שאני צריך את זה,
לפני שאעשה משהו שאתרחט עליו.
בשנים קודמות השתתפתי בלא מעט קטטות, והוריי גערו בי להפסיק עם זה במיידית לפני שיסלקו אותי מבית הספר.
ועכשיו, כשאני בשנה האחרונה של התיכון,
כשאני קרוב כל-כך אל קו הסיום, אני ממש לא מוכן לקחת את ההזדמנות לסילוק, ומעדיף להתפס מעשן, מאשר בקטטה.
אני נעצר במקום בחדות, וג'ולייט נתקלת בגבי ומשתנקת כשהיא מועדת ונופלת לאחור יחד עם הלפטופ.
אני מסתובב אלייה ומביט בה מלמעלה כשהיא יושבת על אחת המדרגות ומוודאת שהלפטופ לא נפגע בעקבות הנפילה.
היא מרימה אליי את עיניי העגל הפעורות שלה ומתרוממת לעמוד מולי כשהיא מצמידה את הלפטופ לצד גופה.
היא מושכת את שוליי החצאית הקצרצרה שלה בידה הפנוייה בכדי לסדר אותה. וגם כשהיא משוכה מטה, היא עדיין בקושי מכסה את רגלייה, שמושכות את תשומת ליבי יתר על המידה.
"יכולת לא להיות מניאק ולעזור לי לקום," היא רושפת בזעף כשהיא עוקפת אותי.
אני ממתיר גיחוך קל ותופס בזרועה הפנוייה, מושך אותה לעמוד מולי ומרתק אותה במקום.
"מה אתה עושה-" היא מתפרצת ומרימה את הלפטופ באוויר. קולה גווע כשעינייה פוגשות בעיניי.
"חשבתי שסיכמנו שלא אהיה ג'לטנמן." אני אומר, עיניי יורדות אל שפתייה הורודות והבשרניות, שנשפקות ונמצאות במרחק נגיעה משלי. קרובות כל-כך, אבל אסורות.
היא פולטת נשיפה רועדת ומרכינה את ראשה מטה, מתחמקת ממבטי.
אני שונא שהיא עושה את זה. מתפרצת עליי ולאחר רגע משתתקת, כשאני יודע בבירור שיש לה מה להגיד.
"זה לא מה שסיכמנו?" אני מרים בידי הפנוייה את סנטרה ומכריח אותה להביט בי, וגם כשראשה מורם אליי, אני עדיין צריך לכופף את שלי כדי לפגוש במבטה.
אני מרים גבות בשאלה ומחכה לתשובתה.
הרי היא זאת שדרשה זאת ממני.
היא מכווצת את מצחה בזעף, אך לא פוצה את פיה.
"אני לא חבר שלך," אני אומר בקשיחות כשהיא ממשיכה לשתוק ושוקע לרגע בתוך עינייה הכחולות והצלולות.
"אנחנו לא חברים." אני מבהיר ברצינות.
לעולם לא נוכל להיות חברים. רק עצם המחשבה מעוררת בי סלידה.
להיות מיודד עם הכלבה הסנובית והמפונקת ששיקרה והעלילה עליי שהפצתי תמונת עירום שלה. זו שכמעט גרמה לי לסולק מבית הספר, לולא הוריי היו מתערבים בעניין.
"לא אמרתי שאנחנו כן." ג'ולייט ממלמלת ומצרה את עינייה לעברי בעוד לסתה מתהדקת תחת אצבעותיי.
"מצויין," אני אומר ומשחרר את אחיזתי מסנטרה בתחושת גועל. "אז אל תתנהגי כאילו אנחנו כן."
אני לא יכול לפספס את ההבזק הפגוע בעינייה, אך היא דואגת להרצין את פנייה מייד ולהסוות את פגיעותה.
"אתה חתיכת בן זונה, אתה יודע?" היא תולשת את זרועה מאחיזתי וממהרת לרדת בגרם המדרגות כששיערה מתנופף מצד לצד והיא חובקת את הלפטופ בצמוד אל חזה.
אני יורד אחרייה בגרם המדרגות כשתחושת מועקה מכבידה עליי לרגע, אך אני משכנע את עצמי שעשיתי את הדבר הנכון.
אני לא אמור להיות נחמד אלייה.
עד לפני חודש הייתי אכזרי ומרושע כלפייה, והעובדה שאני רוצה לזיין אותה לא אמורה לשנות זאת.
מלבד זה שהיא נראת כמו אלה, היא עדיין אותה כלבה חסרת לב שמחפשת שעשועים לחייה הפתטיים והמשעממים, גם אם הם יכולים להרוס את חייהם של אחרים.
כשאני מגיע אל הקומה הראשונה, מבטי פוגש בשל דין.
הוא עומד בקצהו של גרם המדרגות כשתיק הגב שלי בידו ומביט בי בהמתנה.
שהוא שולח מבט חטוף לעבר ג'ולייט שחולפת על פניו במהרה ונכנסת לכיתה.
היא יוצאת לאחר כמה רגעים כשתיק הגב שלה תלוי על כתפה ופוסעת החוצה דרך הדלתות השקופות של המבנה.
"מה עשית לה?" דין מגחך כשאנחנו צועדים יחד בנינוחות לעבר היציאה מהמבנה.
אני מושך בכתפיי כששפתיי חתומות.
הרי איך אני יכול להסביר לו את המצב?
אני לא יכול.
לספר לדין, או לכל אחד על היחסים המסובכים ביני לבין ג'ולייט לא בא בחשבון.
עדיף לגמור את הסיפור ולשכוח מזה. לשכוח ממנה.
אנחנו יוצאים דרך שערי הברזל של בית הספר ומשב רוח קר מצליף בי וחודר תחת שכבות בגדיי, מקפיא אותי עד שד עצמותיי.
"איפה הייתם בכלל?" דין שואל כשמבטי נעצר על ג'ולייט שמשוחחת יחד עם נייט.
הוא נשען על מכוניתו האדומה ומחייך אלייה,
היא שולחת לעברי מבט חטוף ומלא בשנאה, ונענת לו חזרה בחיוך.
אני יכול לראות שהחיוך שלה מזוייף ורחוק מלהיות אמיתי, אך זה לא משנה דבר כשהוא פותח לה את דלת הנוסע והיא נכנסת פנימה.
אני חושק את לסתי ואגרופיי נקפצים בצידיי גופי באופן אוטומטי.
"ליאו?" דין ממתין שאפנה איתו לכיוון האופנועים שלנו.
מבטי מצטלב לרגע עם מבטה של ג'ולייט שמביטה החוצה מהחלון ואני מסיט את מבטי ממנה ומסב את תשומת ליבי אל דין.
"מממ?"
"אז? מה עשיתם למעלה?" הוא שואל שוב כשאנחנו נעצרים על יד האופנועים שלנו.
"היינו בגג." אני מודה בלית-ברירה.
דין תולה בי מבט המום כשאני פותח את תא המטען של האופנוע ומוציא ממנו את הקסדה.
"אני עליתי כדי לעשן, והיא עלתה אחריי." אני מסביר בתקווה שיבין.
הוא מהנהן קלות ודאגה נשקפת מעיניו. "חשבתי שהפסקת עם זה מזמן," הוא אומר בטון רגוע כשהוא מוציא את הקסדה שלו מתא המטען של אופנועו.
"התגעגעתי." אני מתלוצץ בחיוך צדדי וחובש את הקסדה על הראשי, ודין עושה כמותי.
אנחנו עולים על האופנועים ונוסעים לכיוון חדר הכושר, ובמשך כל הנסיעה, אני לא יכול להפסיק לחשוב על ג'ולייט ונייט. על זה שהיא הלכה איתו. על זה שהיא וודאי נמצאת יחד איתו בזה הרגע.
אני מהדק את אחיזתי בכידון ומפעיל לחץ חזק יותר על דוושת הגז, מאיץ את המהירות.
כשאנחנו מסיימים את האימון בחדר הכושר אנחנו חוזרים יחד לבית שלי.
כיוון שאימו של דין עובדת עד מאוחר הוא נוהג לבוא אליי לעיתים קרובות ולרבוץ בבית שלי.
איימי פותחת בפנינו את הדלת.
"דין," היא מזעיפה פנים כשהיא רואה אותו וניגשת לשבת חזרה בספה בהבעה חמוצה.
"היי, היי," הוא ממהר לפנות אלייה כשהבעה מבולבלת על פניו.
איימי מעולם לא הזדעפה אליו כך, ובכל פעם שהיא רואה אותו היא נוהגת לחבק אותו ולחייך בלי סוף. לכן גם אני מבולבל מההתנהגות הלא אופיינית שלה, ותוהה מה הסיבה לכך.
"מה קרה?" דין שואל כשהוא מוריד את תיק הגב שלו אל הרצפה ומתיישב לידה על הספה.
"כלום." היא משיבה בקרירות כשידייה שלובות על חזה ונועצת את עינייה במסך הטלוויזיה הדלוק.
"היי!" היא מתפרצת כשדין מרים את השלט מהשולחן ומכבה את המסך.
"שאלתי מה קרה." הוא חוזר ברצינות ומרים את השלט אל מעל ראשו כשהיא מנסה לחטוף אותו מידו.
"תביא לי את זה!"
"לא עד שלא תספרי לי למה את כועסת עליי."
"אתה נישקת את ג'ולייט!" היא מתפרצת בקול ובעינייה עולות דמעות.
אני נושף בחדות ותוהה איך היא יודעת את זה,
אך אז אני נזכר שדיברתי יום אחריי המסיבה יחד עם דין בטלפון והזכרתי את האירוע.
אני לא אופתע אם היא שמעה את השיחה שלנו.
דין נאנח ובין רגע מוריד את השלט בחזרה לשולחן.
"אל תבכי, בחייך," הוא מושך אותה אל חיקו ומאמץ אותה בין זרועותיו.
הוא מלטף את ראשה ברכות והיא תולה בו מבט מאוכזב. "אל תעשה את זה שוב."
הוא מהנהן. "בסדר. לא אעשה." הוא מבטיח ומלטף את ראשה ברכות.
"יופי," היא מתרצה ומחייכת אליו במתיקות כשהוא מוחה את הדמעות מלחייה האדומות.
"עכשיו, תנשק אותי."
"איימי," אני מזהיר כשאני שומט את תיק הגב שלי מכתפי על הכיסא במטבח וצופה בהם בעיניים מוצרות.
"תעשה את זה." היא דוחקת בדין ומקרבת אליו את לחייה. "תנשק את הלחי שלי ואסלח לך."
הוא מביט מעבר לכתפו ומחייך אליי חיוך מתנצל, ואז מדביק נשיקה רכה על הלחי שלה. "הנה, קטנטונת." הוא אומר ומבלגן את שיערה בחיבה.
היא מתרפקת על גופו בחיבה ומחייכת אליי חיוך מתגרה מעבר לכתפו.
אני מזעיף פנים.
המניפולציות הרגשיות של איימי תמיד עובדות על דין. הלב הרכרוכי שלו בידיים שלה.