שונאים מאהבה

פרק 42

ליאו

צֶלִי מקדם אותי כשאני פוסע על העפר ועל הענפים השבורים הפזורים על הקרעקע בצעדים איטיים לקראת גבה המופנה כלפיי, מבחין כיצד נשימותיה הופכות כבדות ומפוחדות יותר ויותר בתוך שניות אחדות, יחד עם התקרבותי אליה.
היא לא זעה אף לא מעט ולא מוציאה הגה, אך גופה דרוך בזקיפות, מוכן לכל מה שעלול לבוא מנגד כאילו היא צופה שסכנה קרבה להגיע.
ובהתחשב בעובדה שהיא נמצאת לבדה בפינה נסתרת בתוך יער חשוך וסבוך בעוד שכולם נמצאים הרחק מכאן ו-וודאי לא הבחינו בהיעלמותה, אני לא מופתע מהבעתה שלה.
אילולא הייתי הולך בעקבותייה מייד, כל אחד אחר היה יכול למצוא אותה כאן, פגיעה וחסרת כל הגנה.
אך לא התכוונתי לתת לזה לקרות. לכתה לא חמק ממני אף לא לרגע.
עוד מהבוקר כשעיניי פגשו בשלה, לא הצלחתי להתמקד בשום דבר אחר מלבדה.
וגם לפני כן, במשך כל השבוע האחרון מחשבותיי התרכזו אך ורק בה אף כל התסבוכת בה שקעתי, כאילו שהיא הפכה לפאקינג מרכז היקום שלי.
כאילו שהיא הייתה כזו עבורי מאז ומתמיד ופשוט סירבתי להכיר בכך.
לא הייתי צריך לחשוב יותר מידיי בכדי להחליט לפעול וללכת בעקבותייה כשראיתי אותה עוזבת את המקום בריצה ונעלמת באופק, בין המוניי התלמידים.
אף שידעתי שסביר להניח שהיא כועסת עליי, ובצדק, פעלתי לפי הדחף המגונן שהניע אותי לשמור על מה ששלי והזכיר לי בתוקף מה עלול לקרות לה במידה והמזל לא יאיר את פנייה.
בין אם הייתה נקלעת לסכנה או נפצעת בדרך כלשהי וזועקת לעזרה בחוסר אונים כשאיש לא היה נמצא בסביבה בכדי להיענות לקריאותיה, ובין אם הייתה פוגשת בבחור שיכור וחרמן שהיה מנצל את המצב בכדי לכפות את עצמו עלייה ולבצע בה את זממו, לא התכוונתי להותיר ששום דבר יקרה לה.
רק עצם המחשבה על התרחיש של בחור אחר נוגע בה ללא רצונה גרמה לדמי לבעבע בזעם יוקד ובדחף רצחני שעיוור את עיניי ורק האיץ בי.
כשאני נעצר מאחוריי ג'ולייט ורק סנטימטרים ספורים מפרידים ביננו, אני יכול לחוש כיצד המתח מתפוגג לאיטו מגופה כשכתפיה שעד לפניי רגע היו דרוכות נשמטות מטה ונשימותיה מתייצבות, יודע שהיא מזהה אותי.
בליעת הרוק הכבדה שלה נשמעת בדממה המוחלטת שמשתררת ביננו.
אני נושא את שתיקתה למשך רגעים ארוכים עד שלפתע היא פוצה את פיה.
"מה אתה רוצה, ליאו?" היא שואלת בלחש כשגבה עדיין מופנה כלפיי, ופאק– ליבי צונח כשאני שומע את המחנק בקולה כשהיא מבטאת את שמי, כאילו שאני האדם האחרון שהיא רוצה לראות כרגע.
אותך, אני כמעט פולט בקלות דעת אך נוצר את לשוני במיידיות כיוון שאין טעם בזה- במילים יפות שנועדו במטרה לחפות על מעשים מבישים.
אני משפשף את עורפי בחוסר נחת כשאני מתחבט עם עצמי מה עליי לומר, אך היא מקדימה אותי.
"לך מכאן." היא דורשת. טון קולה התקיף מאשר לי שהיא אכן כועסת.
היא משלבת את זרועותיה על חזה ונזהרת שלא להביט בי כשהיא מפנה את מבטה הצידה, אל עבר הלא נודע במעמקיי היער החשוך והאפל.
"לא," אני מתנגד בתוקף, יודע שוודאי רק אלבה את כעסה אך לא מוכן לוותר וללכת.
רק התחלתי איתה, ואני לא מתכוון לסיים איתה בקרוב, או אף פעם.
אני רוכן פנים אל אוזנה, מזהה כיצד היא נדרכת שוב ונלחמת בדחף לרעוד. "אני לא הולך לשום. פאקינג. מקום." אני מבשר בקול נמוך למורת רוחה, מתפתה לכרוך את זרועי סביבה ולהצמיד אותה אליי כשעיניי נעצרות על מותנייה, אך לא עושה זאת.
זאת לא הסיבה לשמה באתי הנה.
היא מסתובבת אליי בחדות ומביטה בי כשזעם מתלקח בעינייה. "אמרתי– לך!" היא שולחת את זרועותייה לכיווני ודוחפת את חזי בחוזקה, מנסה לשווא להדוף אותי במלוא מאמצייה.
אני מחייך בחוסר שליטה עקב התפרצותה החמודה למדיי, לא מצליח לעצור בעד עצמי.
היא כל‐כך פאקינג חמודה כשהיא כועסת, לעזאזל.
"אני לא רוצה לראות אותך!" היא דוחפת אותי פעם נוספת, כושלת להשפיע על יציבותי כשאני נותר נטוע במקום כמו בול עץ.
"חבל שבכלל-" קולה דועך לאיטו בעודה נעצרת לפתע לאור מראהי המחוייך.
עינייה המצומצמות סורקות אותי, משתהות על שפתיי המעוקלות מעלה למשל רגע ארוך.
היא מרימה אליי את מבטה הרושף. "זה מצחיק אותך?" היא שואלת בתדהמה מוחלטת.
קולה מקפיא דמים ועינייה כעת הן כמו שתי להבות אש לוהטות שמאיימות לשרוף אותי בעודי בחיים.
אך אף על כך, חיוכי רק נעשה רחב יותר.
"חתיכת אדיוט!" היא מכה בחזי באגרופייה הקמוצים ושולחת לעברי מבט קטלני כשמסננת בזעם יוקד, "אני שונאת אותך!"
היא חושקת שיניים במאמץ כשנאבקת בי בכל הכוח, אגרוף אחר אגרוף ללא הועיל. אני לא זע ממקומי.
"לא את לא," אני פוסק ללא עוררין בניד ראש אדיש, לא מתרגש מאמירותייה הריקות כיוון שאני יודע שהן נועדו אך ורק כדי לפגוע בי כעת, כפי שמגיע לי.
"מעולם לא שנאת אותי." אני מזכיר לה את מילותייה שלה בעודי מתקדם לעברה עד שלא נותר ביננו מרווח, גורם לה לפסוק במעשייה בבת אחת.
ידייה צונחות מעצמן לצידיי גופה כשהיא מתנשמת בכבדות בצורך לאוויר, תשושה מהמאבק הלא מוצלח.
בלבול גמור נחקק על פנייה כשהיא צופה בי ממשיך להתקרב, חודר אל המרחב שלה.
"אני חושב שאת דווקא מחבבת אותי מאוד..." אני מציין בזחיחות בעוד שהיא נרתעת ופולטת נשיפה רעועה, מנסה להסוות את מה שהמילים שלי גורמות לה בעזרת הבעת הזעף שהיא עוטה על פנייה כמו מסכה.
אלא שאני יודע מה מסתתר תחתיה.
אני לוקח צעד נוסף לעברה, אילו היא לוקחת צעד נוסף אחורנית.
"ובגלל זה את מקנאה," אני מוסיף באגביות כעובדה מוכחת שאין בה ספק, יודע לזהות את ההתנהגות של המכשפה שלי, ויודע בוודאות שאילו המצב היה הפוך גם אני הייתי חש קנאה.
פיה של ג'ולייט נפער באופן מיידי בתגובה לדבריי. "אני לא מקנאה!" היא נחרצת למחות כשקמט הזעף במצחה מעמיק, אך משתתקת מייד כשהיא שולחת מבט מהיר מעבר לכתפה, מסתכלת לאן היא מובלת בעל כורחה כשאני סוגר עלייה בגופי.
רגלייה הסבוכות כושלות זו בזו בשעה שהיא נסוגה לאחור יחד עם צעדיי לקראתה, ופאניקה צובעת את פנייה כשהיא מגיעה אל שפת הנחל הצלול שזורם מאחורייה בצלילים שקטים, תחת סבך העצים הנישאים למרום גובהם.
היא משתנקת בבהלה ונעליה חורקות על האדמה בצליל צומרני כשהיא נעצרת במקום בחדות.
"תתרחק," היא דורשת בנשימה עצורה, לא מעזה להזיז אף שריר בגופה כשקולטת שרגלייה הגיעו לסיומת הקרקע.
"ליאו." היא מסננת את שמי כאות אזהרה כשאני לא מגיב. עינייה הגדולות והמבוהלות מפצירות בי לעשות כמבוקשה, אך אני לא נסוג, וממשיך לדחוק אותה לפינה בלי להפגין שמץ של רחמים, נהנה מכך באיזשהו חלק מעוות בתוכי– מלדחוק אותה לקצה ולהשתעשע איתה כפי שאני לא עושה עם אף אחד אחר.
אם היא רוצה לטעון שהיא שונאת אותי, לפחות אתן לה סיבה.
חזה עולה ויורד בקצב מואץ יחד עם נשימותייה הרדודות והמפוחדות, נמצא במרחק ספור מלהתנגש בשלי.
עינייה לא משות מעיניי לרגע, ממשיכות להביט בי בתחינה חסרת סיכוי בתקווה שאחוס עליה.
היא מתנודדת קדימה ואחורה על קצות אצבעותיה בחוסר יציבות בעוד שעקבייה כבר תלויים באוויר.
"ליאו-" עינייה נפערות לרווחה באימה וצווחה מבוהלת נפלטת ממנה כשהיא מועדת לאחור ומאבדת את יציבותה על הקרקע באופן מוחלט.
היא תופסת בזרועי באינסטינקט מהיר במטרה להיאחז בי, ולפני שאני מספיק להבין מה קורה, אני נמשך אחריה ונופל יחד איתה אל תוך הנחל.
כשגופינו באים במגע עם המים הצוננים הם מתנפצים סביבנו בהדף חזק הנשמע כמו הצלפה חדה החותכת את אוויר, ומשפריצים לכל עבר.
אחיזתה ההדוקה של ג'ולייט בזרועי מתנתקת, רגע לפני שאני שוקע במעמקים יחד עם כובד משקלי.
טמפרטורת גופי צונחת בין רגע כשקור המים חודר בקלות את שכבות בגדיי ועורי, מקפיא את הדם השועט בוורידיי מכף רגל ועד ראש.
אני סוגר את פי בכדי לשמור על מעט האוויר שעוד נותר בו, ופוקח את עיניי בכדי לנסות לאתר את ג'ולייט.
בועות נחלצות משפתיי הקמוצות כשאני מתקשה לעצור את הנשימה והחמצן בריאותיי קרב לאזול.
אני מצמצמם את עיניי ומביט לכל עבר בחיפוש אחריה, אך החושך שבחוץ תקף גם במים הצלולים, וכמעט ולא ניתן לראות בהם דבר.
לעזאזל.
כל מה שהמוח שלי משדר לי ברגעים אלו זה ג'ולייט.
ג'ולייט. ג'ולייט. ג'ולייט.
בהלה תוקפת אותי וכאב חד לופת את חזי.
אני לא יודע מה פאקינג אעשה אם קרה לה משהו באשמתי.
אני פורס את זרועותיי מצידי גופי ושוחה מעלה מהר ככל האפשר, בועט ברגליי בחוזקה בכדי להאיץ את תנועותיי עד שראשי נחלץ מעל לפני המים.
משווע לאוויר, אני לוקח נשימה עמוקה ומוחה לאחור את שיערי הרטוב שנפרע על פניי בקצוות תועות ומבולגנות.
דופק ליבי המשתולל הולם באוזניי כמו פטישים בעוד שעיניי מתרוצצות סביב במהרה, מנסות להתמצא בחשכה ולמצוא אחר ג'ולייט.
אני לא יכול לרסן את החיוך הרחב שמשתלט על שפתיי כשראשה יוצא מעל לפני המים, במרחק קצר ממני.
אורו של הירח מוטל עלייה כהילה, גורם לה לזהור כמו קרן אור בחשכה, ואני מחסיר נשימה, לא יכול שלא להתפעל מיופייה המלאכי שמתעתע אותי פעם אחר פעם.
אלוהים אדירים, היא פשוט יפהפייה.
היא משתעלת בקולניות כשמים ניתזים מפיה ומעבירה את ידייה בשיערה הפרוע שנדבק אל עורה, מסיטה אותו מפניה בעודה מקפצת על בהונותייה במים העמוקים בכדי לשמור על ראשה מחוצה להם, עושה זאת בקושי.
"אתה משוגע לגמרי!" היא יורה לכיווני כשעינייה הקטלניות מוצאות את שלי, נוצצות תחת אור הירח שמאיר סביבה.
היא מנידה בראשה בעצבנות ומניפה את אצבעה מולי באזהרה למשך רגע מהיר. "תמחק את החיוך הזה, אני הולכת להרוג אותך!" היא מתפרצת בעודה מתקרבת לכיווני בניתורים קטנים, מתנשפת במאמץ כשמתקשה לגבור על עומקם של המים.
גיחוך מפציע על שפתיי.
אני לא נרתע כלל מאיומי הסרק שלה, אפילו מוצא אותם כמשעשעים למדיי.
כיוון שהיא יכולה לעשות בי כל מה שרק תרצה.
אני טובע בכחול הצלול שבעינייה, מרגיש אבוד כמו בכל פעם כשמבטי מטייל על פניה ובוחן אותה בקפידה.
היא נעצרת מולי, חדורת מטרה כשהיא לא מתיקה ממני את המבט. משהו משונה ניצת בעינייה הפראיות.
"הזהרתי אותך," היא מזכירה בשמץ של זחיחות רגע לפני שהיא מזנקת מעלה בתנופה, מנחיתה את ידייה הפרוסות על חזי ודוחפת אותי מטה.
לא מוכן לתקפיתה, אני נכנע ללחץ שהיא מפעילה עליי בעזרת משקלה כשהיא באוויר ובין רגע שוקע לתוך המים תחתיה.
מכשפה מנוולת...
הדופק שלי מאיץ את קצבו כשקור המים רק מכפיל את רמת האדרנלין בגופי, מדרבן אותי ללמד אותה לקח על שהעזה להטביע אותי.
אני מוציא את ראשי מהמים בבת אחת.
מבטי מצטלב עם מבטה של ג'ולייט ומבשר לה כי היא לא הולכת להתחמק מהשלכות המעשה הזה.
חיוכה נעלם כלא היה והיא נסוגה אחורנית בבהלה כשאני מזדקף למלוא גובהי ויוצא בשלמותי מהמים.
שיערי נופל על עיניי וממטיר טיפות שנופלות על פניי וזולגות במורד גופי.
אני פורע אותו בידי בפראות, כשהטיפות הניתזות מקישות על גבי המים, בעוד שג'ולייט מנידה בראשה בבהלה ומביטה בי בעיניים חרדות. "לא!"
היא מפנה לי את גבה וצווחת כשהיא ממהרת לנוס על נפשה, נאבקת במים ומתיזה אותם לכל עבר כשהיא מנסה לסלול את דרכה בהם הרחק ממני.
משועשע, אני מחייך מאוזן לאוזן ומדביק את צעדייה בקלות יתר, ספק רוצה להרוג אותה ברגעים אלו, וספק לזיין אותה.
לעזאזל, היא מטריפה אותי.
"לא!" היא קוראת שוב כשמבחינה בי מתקרב מעבר לכתפה. קולה מהדהד לגובה ונישא למרחקים, ורמז לצחוק נשמע בו.
כאילו שהיא נהנת מהמרדף בדיוק כמותי.
"ליאו!" היא משתוללת ובועטת ברגלייה כשאני תופס את מותנייה ומניף אותה באוויר, מצמיד את גבה אל חזי ומרתק אותה אליי.
"די! תפסיק–" היא פוצחת בצחוק ללא שליטה כשאצבעותיי מתחפרות בקימוריי מותנייה, מדגדגות את האיזור הרגיש על עורה הרך והנעים מתחת לחולצת הפיג'מה שלה שהתרוממה מעלה.
"עזוב אותי!" היא מתפתלת בקולות צחוק כשהיא מנסה להילחץ מאחיזתי במאמץ רב, מחככת בי את הישבן שלה באופן לא מודע.
פאק.
כל חלק בגופי מתעורר לאור מגעה. אני מחניק את הקול הגרוני והמגורה שכמעט חומק ממני ועוצם את עיניי, נושם עמוק ונעזר במעט האיפוק והמשמעת העצמית שלי בכדי לא להסתער עלייה, מובס עד היסוד מההשפעה שיש לבחורה הזאת עליי.
"לעולם לא." אני לוחש כנגד גבה, כשגופה נרפה בזרועותיי לאיטו וצחוקה המתגלגל דועך עד שנעלם לגמרי.
רטטים חמים נשלחים למרכז בית החזה שלי לנוכח המשמעות הנסתרת במילים.
היא אומנם לא יודעת את זה, אבל אם זה תלוי בי, אין סיכוי שאתן לה ללכת, גם אם היא תנסה לברוח.
היא צריכה להכיר בזה שהיא שלי, ושזה לא הולך להשתנות.
אני מסובב אותה לעברי בחדות ולהפתעתי נתקל בהתנגדות נחרצת מצידה.
כל שריר בגופה נדרך, וכשעינינו נפגשות, היא ממהרת להשפיל את מבטה בבהילות כאילו נכוותה מאש.
כאילו שהמילים שלי מכאיבות לה.
אני מכווץ את מצחי בחוסר הבנה מוחלט וסופג את שתיקתה לרגע ממושך.
"תפסיק," היא לוחשת לפתע בהתנשפות, בקול תקיף וחף מצחוק בשונה משהיה עד לפני רגע.
אני מרגיש את המועקה חוזרת להשתלט על חזי, תוהה לעצמי מה קרה שגרם לשינוי הפתאומי בהתנהגותה ומביט בה בחיפוש אחר תשובות.
שיערה הנופל על פנייה מסתיר אותה מפני כמעט לגמרי כשהיא משאירה את עינייה מקובעות על פניי המים ונמנעת מלהישיר אליי מבט בכל מחיר, אך גם מבלי לראותה אני יכול לחוש בדרך בה גופה מתכווץ עם כל נשימה לא נינוחה שהיא לוקחת.
לעזאזל. מה עשיתי עכשיו, מכשפה?
אני רוכן אליה ומתמקד בחלק הגלוי בפנייה, מנסה לפענח את הבעתה בצורך עיקש, אך היא מרצינה במהרה ולא מעיפה בי מבט כשדורשת ברעד, "תשחרר אותי, ליאו."
האופן התחנוני בו המילים יוצאות מבין שפתיה גורם לי לרצות למרוט את שיערותיי מרוב תסכול.
אף שהיא נשמעת נסערת, היא אינה מנסה להיאבק בי עוד ולא מראה על כוונה לעשות זאת, כיוון שהיא יודעת שהמאמץ יהיה לחינם ושאיענה לבקשתה ברגע.
אף שאין דבר שאני חופץ בו כרגע יותר מלשמור עלייה בין זרועותיי לעד ולא לתת לה ללכת, אני עושה כרצונה מבלי לשאול שאלות שאין לי את הזכות לשאול.
באי רצון, אני מוריד אותה מטה בזהירות, מוודא שבהונותייה נוגעות בקרקעית לפני שאני משחרר אותה לגמרי ומנתק את מגענו, נותן לה מרחב.
אני מצפה ממנה לנסות לברוח מכאן מהר ככל הניתן, אך היא נותרת דוממת במקום.
ראשה העולה מעל לפניי המים נותר מורכן ותסכולי רק גובר לנוכח השתיקה שלה, כשאני מרגיש באוויר את המתח הטעון שהיה ביננו עוד הרבה קודם לכן ונעלם לזמן מה.
ג'ולייט משחקת עם המים קלות בקצוות אצבעותייה ולא טורחת להרים מעלה את מבטה, כאילו שאני לא עומד ממש פאקינג מולה.
התחושה המעיקה מתבססת בחזי ומגרדת מתחת לעורי באופן בלתי נסבל עד שאני לא מצליח לשאת בה יותר.
"ג'ולייט," אני מסנן מבין שיניי בעצבנות, לא מזהה את הקול שיוצא ממני- קול מעורער וחסר שקט.
קול שמשקף את הרגשתי ברגע זה.
אני לא מסיר ממנה את עיניי, רוצה לגרום לה לחוסר נוחות בכדי שלא תהייה לה ברירה אחרת מלבד להחזיר לי מבט.
היא לא אומרת דבר בתגובה, ולאחר כמה רגעים, היא משחררת אנחה ארוכה כאילו הייתה מטען כבד משקל על ליבה שסחבה עימה זמן רב.
היא בולעת רוק בכבדות. "למה אתה עושה לי את זה?" היא שואלת בחוסר אונים.
קולה החנוק בקושי נשמע אף הדממה המוחלטת מלבד לרחשי המים השקטים, ועצבות בלתי ניתנת לפספוס נשמעת בו.
היא מיישרה אליי מבט לרגע מהיר מתחת לריסייה הצפופים והארוכים כשעינייה בורקות וארשת פניה עגומה כפי שלא ראיתי אותה לעולם, משקפת כמה פגיעה היא יכולה להיות ללא המסכה שהיא מרבה לעטות.
ליבי נצבט במקום בכאב חד ובחרטה עמוקה מעצם הידיעה שאני זה שגורם לה להרגיש כך.
למה אתה עושה לי את זה? מילותיה מהדהדות בראשי, ואני לא צריך לחשוב לרגע בכדי להבין מהי כוונתה.
אחריי כל ההבטחות שפיזרתי באותו יום בחוף, במשך כל השבוע האחרון הייתי מרוחק ונמנעתי מלסמס לה וליצור איתה קשר, ועכשיו אחריי שהתראינו שוב, היא ראתה אותי במחיצתה של לילי.
אני לא צריך להיות חכם גדול בכדי לדעת שהיא וודאי מרגישה פגועה מההתנהגות שלי ומהיחס שהפגנתי כלפייה השבוע והיום בפרט, ואני מרגיש חרא עם עצמי לא פחות על שאני מעמיד אותה במצב הזה שוב- מצב בו אני חוזר בי בהתנהגותי ונוגד את כל מה שאמרתי לה.
נוגד את הרגשות האמיתיים שלי, אלו שאני נלחם בהם בכל הכוח.
ג'ולייט מנידה בראשה בעודה נלחמת בדמעות שמאיימות לפרוץ מעינייה בכל רגע נתון. "תשכח מזה," היא אומרת במרירות בטון היציב ביותר שהיא מצליח לגייס, מתקשה לבלוע את הרוק. "הייתי צריכה לדעת שזה מה שיקרה."
עוד לפני שאני מספיק להגיב, היא מפנה לי את גבה ושוחה הרחק ממני בחזרה אל הכיוון ממנו הגענו, נחפזת בתנועותייה ומשפריצה מים אחריה.
"ג'ולייט!" אני קורא לעברה בתקווה שתעצור על מקומה ותקשיב למה שיש לי להגיד לה, אך מזנק אל תוך המים רגע לאחר מכן כשאני מבין שהיא לא מתכוונת לעשות זאת ושמוטב שלא אבזבז זמן יקר שרק יקנה לה הזדמנות לברוח ממני.
אני שוחה בעקבותיה בשחיית חתירה מהירה ושם לב לכך שהיא מאיצה את קצבה כשהיא מבחינה בי קרב מאחוריה.
"ג'ולייט, תעצרי לעזאזל!" אני קורא אחרייה כשאני צופה בה מטפסת על הסלעים החלקלקים ומנסה להימלט.
היא עוצרת על מקומה ושולחת לעברי מבט מצמית מעבר לכתפה. "פשוט תניח לי!" היא יורה בחזרה בעיצומה של סערת רגשות, כשהדמעות שנאגרו בעינייה מתחילות לזלוג במורד פנייה בשבילים.
"תחזור ללילי ותשכח שאי-פעם היינו משהו," היא לוחשת בהבעה אטומה כשקולה נסדק בדומה לאיבר שבחזי.
"אני בטוחה שהיא תשמח לגלות שהיא צדקה לגבינו," היא מוסיפה בעודה מפנה לי את גבה ונעלמת באופק תחת החשיכה שמאפילה עליה.
שהיא צדקה לגבינו...? מה?
אני מרים את ראשי באינסטינקט מיידי בחיפוש אחריה, אך נעצר במקום בחדות כשדבריה שוקעים ומחלחלים בי.
תשכח שאי-פעם היינו משהו.
מילותיה משלחות עשרות חצים היישר לליבי, פוגעות בול במטרה ומעניקות לי כאב בעוצמה שלא ידעתי שקיימת קודם לכן.
האופן בו היא מדברת עלינו בלשון עבר מכאיב לי יותר מכל.
אני מניח את כף ידי על מרכז חזי כשאני מתקשה לנשום לפתע ומרגיש את ליבי מתכווץ כשכלוב הצלעות שלי סוגר עליו, והתגובה הפיזית של גופי מאשרת לי שהחשש שנבע בי במשך השבוע הוא נכון, כפי שכבר ידעתי אך סירבתי לקבל.
פאק. לגמרי הלך עליי.
במשך השבוע האחרון הייתי מקורקע בעקבות הנסיבות והוריי אסרו עליי לצאת מהבית עד שהבעיה הגדולה שהבאתי על עצמי - שריחפה מעלינו כמו עננה כבדה - תפתר.
אף שהוריי לא באמת יכלו לאכוף את שהותי בבית ויכולתי בקלות להתגנב החוצה אילו רציתי, לא עשיתי זאת, כי הבנתי את סדר הגודל והחשיבות של הבעיה אליה נקלעתי, ולא רציתי להגדיל את חומרת הנזק ולהסתבך יותר משהייתי ממילא.
לא רציתי לאכזב את הוריי יותר ממה שכבר אכזבתי, כי ידעתי כמה הם היו מאוכזבים ממני, שוב, והם לא הקלו על הרגשתי כשלא טרחו לנסות להסתיר זאת.
הימים האחרונים היו מתוחים ללא ספק, עד שכמעט איבדתי את הדעת. כל מה שעשיתי היה לחכות בידיים כבולות לעדכון לגביי המצב, לטוב או לרע.
בין היתר לא יכולתי להפסיק לחשוב על ג'ולייט, ולא יכולתי לסבול את הריחוק ממנה עוד.
רציתי לשמוע את קולה ולראות אותה שוב יותר משרציתי כל דבר אחר, אך בשל המצב בו הייתי נתון, לא יכולתי לממש דבר מעבר לשליחת מסרונים שגם אותם נמנעתי מלעשות.
לא הייתי רגיל לכל העניין‐ לגעגוע החזק שתקף אותי משום מקום.
לא רציתי להיות החבר הדביק והרגשן הזה ששולח עשרות הודעות ביום. מעולם לא הייתי כזה, ולא יכולתי לשאת במחשבה שאהיה.
ובהתחשב בעובדה שאף פעם לא הייתי במערכת יחסים רצינית קודם לכן לא ידעתי איך להתנהל בסיטואציה, ולכן בחרתי להימנע ממנה בכל תוקף.
ככל שהימים עברו, כך התקווה המעטה שעוד הייתה בי אבדה.
התחלתי להשלים עם העובדה שאין מי שיושיע אותי הפעם וכי אני צריך לקחת אחריות על מעשיי ולקבל את גזר הדין שיוטל עליי בלית ברירות, כיוון שלא באמת היו לי ברירות.
אך אמש, כשבאופן פתאומי בושר לי על ידי הוריי על השבתי ללימודים וביטול כתב האישום שנואה היה אמור להגיש נגדי, ידעתי ללא צל של ספק שג'ולייט הייתה קשורה בכך בדרך כלשהי.
לא הייתה שום סיבה הגיונית אחרת לתפנית הקיצונית והלא צפוייה הזו- לכך שאחריי שהוריו של נואה וויתרו באופן עיקש על כל סכום כסף מופרז והון התועפות שהוריי הציעו לשלם בתמורה לשתיקתם, הם החליטו להיענות לבקשת הוריי בין רגע ולא להפנות את המקרה לגורמים חיצוניים, ללא קבלת רווח או תמורה בחזרה.
לא ידעתי מה ג'ולייט עשתה בכדי שזה יקרה, אך הגאווה שלי לא הניחה לי לרגע בכל פעם שחשבתי על כך שהיא שמה את עצמה בקו האש ונלחמה למעני כאילו שאין לה מה להפסיד, על כך שאני יודע בלב שלם שהיא תעשה את זה שוב במידה ויהיה בזה הצורך.
כשהמצב היה הפוך, לא הייתה לי שום בעיה להכות את נואה ואף להביא להורגו עבורה, רק כיוון שהמזדיין הזה פגע בה אנושות ולא חדל לעשות זאת גם אחריי שנחשף בשקריו.
פעלתי מתוך הכעס שהזין והניע אותי מבלי לחשוב פעמיים כי ראיתי בזה כהדבר הנכון לעשות באותי הרגע, כהדבר ההוגן ביותר עבורה.
אך כשחילוקי התפקידים התהפכו ביננו והיא זו שפעלה עבורי, ליבי ומוחי כאחד לא הצליחו לקבל את זה, כי אט אט זה חילחל בי– ההבנה כמה אנחנו עמוק בתוך מערכת היחסים הזו, כמה אנחנו קשורים זה לזו בחיבור הדוק ובלתי נפרד בכדי להיות מוכנים לשים אחד את השנייה בראש ובראשונה, גם אם זה אומר בין היתר לשים זין על כל שאר העולם.
ידעתי היטב כמה נואה היה יקר לליבה המוחל של ג'ולייט למרות הכל אף שניסתה להסוות זאת, וההתנהלות שלה בקטטה שאירעה ביננו רק הוכיחה זאת בפניי, כשהיא הביעה כלפיו אכפתיות ודאגה וגוננה עליו בגופה מפניי.
באותו הרגע הרגשתי בנקודה השפלה ביותר בחיי, כיוון שגם אחריי כל מה שעשה לה, היה נדמה לי שהיא שמה אותו בעדיפות גבוהה ממני ושכך זה יהיה לעד.
לכן כשהבנתי אמש שהיא זו שדאגה להשיב אותי ללימודים וגרמה להוריו של נואה לחזור בהם מכתב האישום שאיימו להגיש נגדי באורח פלא, הידיעה שהיא בחרה בי על פניו וצודדה לי לא הייתה הגיונית בעיניי והעסיקה את מחשבותיי בלי סוף.
ההבנה הפתאומית שנפלה עליי בבת אחת ערערה אותי לגמרי, וכל אותות האזהרה בראשי פקדו עליי לתפוס מרחק ולסיים עם זה, כיוון שהמחשבה על הנורא מכל הבעיתה אותי למוות.
המחשבה על כך שנשבתי בכישוף האהבה שג'ולייט הטילה עליי, כי לא היה שום הסבר אחר למה שהרגשתי אז, למה שאני מרגיש עכשיו.
נלקח לי זמן בכדי לנתח את הרגשות שלי ולהבין מה הם.
באופן מסויים עד כה התחמקתי מלנסות לפענח אותם כי לא העזתי להאמין שאני אדם שיכול להרגיש את הרגש הזה שנקרא אהבה, ולא חשבתי לרגע שאני יכול להיות אדם נאהב עד כדי כך שמישהו יעשה דבר כזה עבורי, בטח שלא ג'ולייט אחריי מה שעוללתי לה.
ניסיתי להילחם במה שהרגשתי ולבדוק אם אולי המרחק שאתפוס ממנה יאזן אותי ויחזיר אותי למסלול המובל על ידי השכל הישר ולא על ידי הלב, אך כפי שכבר ידעתי מנסיונות עבר, זה היה אבוד מראש, וההתכחשות שלי למצב לא עזרה בדבר.
המרחק שתפסתי ממנה רק הוכיח לי כמה אני רוצה בקרבתה של הבחורה הזאת, כמה אני אוהב אותה.
אני אוהב כל דבר שקשור בה, תמיד אהבתי, והידיעה הזאת לופתת את ליבי בחוזקה ומאיימת להביא אותי לכדי טירוף מוחלט ברגעים אלו.
אבוד בין כל המחשבות והתחושות שעורמות עליי ברגעים אלו, אני מנער אותן מעליי וממהר לצאת מהמים אחר ג'ולייט לפני שאאבד אותה אחת ולתמיד.
אין שום פאקינג סיכוי שאותיר לזה לקרות.
במשך החודשים האחרונים הבחורה הזו הפכה למרכז היקום שלי ולמהות הקיום שלי.
אני לא יכול לדמיין את חיי כשהיא לא נמצאת לצידי, מעליי ומתחתיי.
אני לא זוכר איך חייתי קודם לכן, לפני שהיא הפכה לשלי, אך אני יודע בוודאות שלא אוכל לחיות את אותם חיים בידיעה שלעולם לא ארגיש חי באמת כפי שאני מרגיש עם הבחורה הזאת.
אני רץ לעברה כשאני מאתר אותה במרחק קצר, רועדת מקור כשהפיג'מה הספוגה שלה נוטפת מים.
היא נעצרת על מקומה לפתע לשמע רחש צעדיי מאחוריה, אך נמהרת לחזור לצעוד.
היא מושכת באפה וקול בכייה נחלש כשהיא מחישה בקצב הליכתה המהיר, נחושה בדעתה לברוח ממני.
"לילי מחכה לך," היא מסננת ביובש כשחובקת את גופה הרועד בזרועותיה, יודעת שאני נמצא ממש מאחוריה גם כשמבטה נותר מקובע קדימה בעיקשות.
"אני לא רוצה את לילי!" אני מתפרץ ללא שליטה כשאני תופס במפרק ידה באחיזה תקיפה בכדי לגרום לה לעצור, לא מצליח לרסן את הזעם ששועט בדמי לנוכח הטיפשות הלא אופיינית בדבריה.
איך היא לא מבינה שלילי מאז ומתמיד הייתה רק הסחת דעת עבורי, שהיא תמיד הייתה זו שרציתי?
ג'ולייט משתנקת בבהלה ומביטה בי בעיניים פעורות ומלאות אימה, נראת מבולבלת ופגועה עד כלות כשגבותייה מתכווצות בתמיהה לנוכח התפרצותי והדמעות העומדות בעינייה קרבות לעלות על גדותן.
הגרון שלי מרגיש חנוק מתמיד כשאני מרגיש לפתע כמו המפלצת שחשבתי שהיא ראתה בי אז באותו היום, והכל מציף אותי בבת אחת.
"פאק–" אני מתר את לפיתתי בזרועה במהרה ומשחרר את האנחה הכבדה שרבצה עליי, מרגיש מיוסר ומותש מכל המצב שאני כופה על עצמי עקב הלחימה הממושכת ברגשותיי כלפיה.
אני בולע את הרוק המר כשאני מצפה ממנה לסוג או לברוח הרחק ממני, אך היא נותרת במקומה כאילו שהיא תולה בי את אחרונת תקוותיה.
"אני לא רוצה אף אחת אחרת, ג'ולייט," אני מתוודה בצרידות כשהמילים בוקעות משפתיי כמעט ללא קול, אך אני יודע שהן נשמעות ברורות מספיק בכדי שהיא תבין אותן כיוון שמבטה מתרכך בעודה מאזינה בקפידה לכל מה שיוצא מפי.
היא מחייכת בגמומיות בעוד שהדמעות שנכלאו בעינייה זולגות במורדן של פניה, כאילו שהיא מרגישה מיוסרת מהמצב בדיוק כמותי ואף יותר.
ליבי מתכווץ בתחושת אשמה קשה מנשוא, כיוון שכל זה היה יכול להימנע אילולא הייתי מנסה להילחם ברגשות שלי כלפיה.
"את המכשפה היחידה שהצליחה לשבות את ליבי," אני מתוודה בטון מבודח בכדי להקל על הרגשתי, בשעה ששפתי מתעקלת מעלה קלות בחיוך צדדי.
חזה של ג'ולייט עולה ויורד בכבדות יחד עם נשימותיה, בעוד שעינייה הבורקות מתרוצצות בין עיניי בפקפוק, מחפשות אחר אמת להיתלות בה.
אני תופס באצבעותיה הצוננות ומושך אותה לעברי, נואש להרגיש בה קרובה אליי, והיא לא מתנגדת ומותירה לי לעטוף את מותנייה בזרועותיי.
היא מתנשפת ברעד ונושכת את שפתיה בכדי להחניק יפחה. העצב אט-אט דועך מעינייה ומתחלף במשהו אחר, קשה לפיענוח אך עם זאת טעון ברגש עז.
זיעה קרה מכסה את מצחי. "אני–" אני עוצם את עיניי ושואף עמוקות את האוויר הסגרירי, מנסה לאפשר למילים להיחלץ ממני בכדי שתדע את אשר על ליבי ואשים קץ לאי הוודאות שלה אחת ולתמיד, אך מתקשה לעשות זאת, מרגיש כאילו משהו עוצר בעדי, מונע משלוש המילים ההן מלהיאמר בקול.
"אתה מה, ליאו?"
לחישתה של ג'ולייט המסתננת אל אוזניי מובילה אותי לפקוח את עיניי.
אני פוצה את פי בכדי להגיד משפט עלוב שיותיר לי להתחמק ממה שבאמת התכוונתי לומר, מהרגשות שלי, אך האופן בו ג'ולייט מסתכלת עליי גורם לי לנצור את לשוני ברגע.
עינייה החודרות מביטות אל תוך עיניי כאילו היא רואה דרכי, מבעד לכל המגננות והחומות שמקיפות את ליבי. כאילו שהיא יודעת מה היה בכוונתי להגיד ומאמציי לטייח זאת יהיו לשווא.
ג'ולייט נעמדת על קצות אצבעותייה בכדי לגשר על פער הגבהים הניכר ביננו וכורכת את זרועותייה סביב צווארי ברישול, נתמכת בי.
עינייה יורדות אל שפתיי הנמצאות במרחק ספור משלה, ומייד לאחר מכן עולות בחזרה אל עיניי, כשהיא לא טורחת לנסות להסתיר את ההשתוקקות והכמיהה שניבטת מהן.
אני מרגיש את הבערה מתלקחת בחזי ולא יכול שלא להגניב מבט מהיר אל שפתייה הורודות והבשרניות, שמגרות כעת יותר מתמיד כשרטיבות המים עוד מכתימה אותן בלחות.
הפיתוי לנשק אותה נהייה קשה יותר ויותר בכל רגע שעובר, כששפתייה נמצאות במרחק נגיעה משפתיי.
היא לוקחת נשימה חטופה בעודה מיישרה מבט אל תוך עיניי.
"תגיד את זה," היא לוחשת. תחינה צובעת את גוון קולה, כאילו שזו היא משאלתה האחרונה.
פאק.
הלב שלי הולם בפראות.
מכאן אין דרך חזרה.
עינייה לא משות מעיניי בציפייה ממושכת כשהמילים נחלצות מבין שפתיי בקלות יתר, ללא התנגדות, כאילו שסוף כל סוף השלמתי עם האמת במלואה בלי נסיון להתכחש לה ולדחות את הקץ.
"אני אוהב אותך." אני לוחש כשאני שוקע במעמקיהם של האוקיינוסים בעינייה ללא סיכוי להינצל.
קולי נשבר בצרידות כשאט אט אני נגאל מהייסורים שלא ידעתי שפקדו אותי בכל עת שנמנעתי מלהודות בכך שאני אוהב אותה.
נראה כי אף שג'ולייט צפתה את מה שעמדתי להגיד, היא בכל זאת מוכת הלם ונמצאת בתדהמה מוחלטת, כאילו לא חשבה שיש סבירות שבאמת אומר את שלוש המילים האלו.
למען האמת גם אני לא האמנתי שיש סבירות כזו עד לפני רגע, אך בתקופה האחרונה אני כבר לא מזהה את עצמי יותר, כך שגם הלא צפוי הוא צפוי באיזשהו מובן.
נדמה שהמשפט 'אני אוהב אותך' היה טמוע בתת המודע שלי במשך זמן מה, כיוון שהוא מרגיש כל-כך נכון כשהוא נאמר בקול, כאילו שהוא תמיד עמד על קצה לשוני וחיכה לרגע המתאים להיאמר.
פנייה של ג'ולייט הופכות קורנות כשחיוך רחב שביכולתו להאיר עולמות שלמים נמרח על שפתייה, ועולמי עוצר מלכת כשהיא מחזירה לי את שלוש המילים–
"גם אני אוהבת אותך."
_____________________________________

אתחיל ואגיד– סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה (!!!) שהפרק עולה רק עכשיו. אתם לא מבינים אפילו כמה אני מאוכזבת מעצמי שלקח לי כל-כך הרבה זמן.
הפרק הזה ישב בראש שלי כבר עוד לפני כמה חודשים והייתי בטוחה שיהיה לי קל לכתוב אותו אך לצערי נקלעו לדרכי כל מיני דברים שהקשו עליי לכתוב וכך זה נגרר עד כה.
אני אחסוך בפרטים ולא אתחיל לחפור על כל מה שעבר עליי בחודש האחרון, רק אגיד שאני מצטערת מאוד שזה יצא ככה ושאני באמת מעריכה כל אחד ואחת מכם שמתעניינים בקביעות בספר ורוצים עוד פרקים.
מתנצלת מעומק ליבי על שגרמתי לכם לחכות כל-כך הרבה ומקווה שהפרק היה שווה את זה🤧💘
ועכשיו...
הוא אוהב אותה! היא אוהבת אותו! ווואוהווווו🎉🎉🎉
הקיוטי פאטוטי שלי סוף סוף מודה באהבתו כלפיי ג'ולייט!!! כמה חמוד מצידו🎀😽
(איי לאב יו טו ליאו☺️😉)
ואיי לאב גם אתכם, פרק 43 בקרוב מבטיחה נודרת דוקרת!!!🗡🗡🗡 (עד אז, אל תסקלו אותי באבנים פליז🙏🏻🙏🏻🙏🏻)