שונאים מאהבה

פרק 24

ג'ולייט

אני נכנסת בדלתות השקופות של מבנה בית הספר ופונה אל איזור ארוניות הלוקרים.
אני פותחת את תא הלוקר שלי ומוציאה את הציוד לשיעור כשנייט צועד לעברי, לבוש בג'קט האדום של נבחרת הפוטבול של בית הספר כששערו הכהה משוך לאחור בג'ל.
חזותו מזכירה כך את ג'ואי דונר מהסרט– "10 Things I Hate About You", והחיוך הזחוח שמרוח על פניו מעוררות הסלידה לא תורם לתחושתי כעת.
שעשוע מרצד בעיניו הכהות כשהוא נעמד מולי, כסנטימטרים ספורים ממני. "מלאך," הוא פונה אליי באותו כינוי שהדביק לי במסיבת ההאלווין, ואני טורקת את הלוקר באנחה כשהספרים בידי ומביטה בו בשאלה.
הוא מניח את ידיו על ארונית הלוקר מצידיי גופי וכולא אותי בין הלוקרים לבין גופו.
אני נרתעת לאחור ומצמידה אל הספרים אל חזי.
"מה אתה רוצה?" אני נאנחת ומגלגלת את עיניי בקוצר סבלנות.
"לא יצאת לי מהראש במשך כל סוף השבוע..." הוא אומר כשהוא רוכן אליי ומלפף קצווה משיערי סביב אצבעו.
הוא מאגרף את קצות השיער בידו ומושך אותה כך שגופי באופן לא רצוי נצמד אל גופו.
"לא יכולתי להפסיק לחשוב על כמה סקסית נראית במסיבה," הוא אומר כשאני מזעיפה אליו פנים ומשחררת את שיערי מאחיזתו.
הוא מגחך ועיניו מבזיקות בזדוניות כשהוא סורק את גופי בעיניו ללא בושה, מתעכב על כל חלק.
"לא יכולתי להפסיק לבהות בתמונות שלך התחפושת המלאך הזאת. לא יכולתי להוריד ממך את העיניים."
אני שולחת יד אל שוליי החצאית שלי ומושכת אותה מטה כשאני זעה באי נוחות ונצמדת אל תאי הלוקרים, הרחק מנייט.
"אם אתלוש אותן מהפרצוף שלך, זה יעזור?" אני שואלת במתיקות, שמנוגדת להבעת פניי.
נייט מגחך. "אני מעדיף שתתלשי ממני דברים אחרים..." הוא אומר בטון מלא זימה, ואני מעווה את פניי בגועל.
"לדוגמא... את המכנסיים שלי."
אני מצרה את עיניי לעברו. "אם אי פעם אתלוש אותם ממך, תהייה בטוח שאתלוש גם את הזין שלך." אני מנסה לחמוק תחת זרועו ולעקוף אותו, אך הוא חוסם אותי בעזרת גופו השרירי והגבוה,
ונסיוני להרחיק אותו ממני רק מזכה אותי בגיחוך נוסף.
"אגרסיבית, חתלתולה... אהבתי." הוא שולח את ידו ללטף את קו הלסת שלי ומעביר את אגודלו על השפה התחתונה שלי, ואני נרתעת ומנסה להדוף אותו ממני, ללא הועיל.
הוא לא נסוג ממקומו אף לא מילימטר וחיוך מעקל את שפתיו כשהוא בוהה בשפתיי
- שאגודלו עדיין מונחת עליהן -
הוא מוציא את לשונו החוצה כדי ללחח את שפתיו ומרים את עיניו להביט בשלי.
עיניו הכהות והאפלות ננעצות בשלי כשהוא מלטף באגודלו את שפתי התחתונה ומהדק את אחיזת ידו בלסתי.
"נייט," אני מזהירה מבעד לשיניים חשוקות כשאני מנסה להיחלץ מאחיזתו. "עזוב אותי ותן לי לעבור." אני דורשת כשהסבלנות אט-אט מתחילה לפקוע ממני.
התנהגות כזו היא אופיינית לנייט.
כשמביטים בו לראשונה רואים שחקן פוטבול מצליח בעל תווי פנים מסוטטים ויפים, עור שזוף וגוף שרירי ואתלטי.
אך מלבד ליופיו החיצוני ולהופעתו המרשימה,
התנהגותו מתגלה בין רגע כגועלית ומעוררת סלידה.
"מה קורה?" קולו הלא ידידותי כלל של ליאו נשמע מאחוריי כשידו האימתנית נשלחת לתפוס בצווארון הג'קט של נייט והוא מושך אותו הרחק ממני.
אני קופאת במקום לשמע קולו ונצמדת בגבי אל ארוניות הלוקרים, נשארת נטועה במקום ומסרבת להביט לכיוון אליו פנה יחד עם נייט.
ליאו ואני לא יצרנו קשר זה עם זה מאז המסיבה, בה אני נכנעתי לדחף לחפש אחריו אחריי שעזב את המשחק, והוא הודה כי הוא רוצה לזיין אותי.
להסביר לך מה? שאת לא יוצאת מהמחשבות שלי לא משנה מה אני עושה? שאני שונא את עצמי על כך שאני רוצה לזיין אותך בכל תנוחה אפשרית ולשמוע אותך צורחת את השם שלי ומביטה לי היישר בעיניים כשאני הולם בתוכך עד קצה היכולת?
המילים שאמר מתהדהדות בראשי ומעבירות רעד בגופי, כאילו זה עתה שמעתי אותן יוצאות מפיו בפעם הראשונה, שזה וודאי לא המצב.
במשך כל סוף השבוע חשבתי על ההודאה שלו.
חשבתי על הדרך בה הוא היה מזיין אותי, אילו היה עושה זאת, על הזין העצום והמרהיב שוודאי יש לו
- הזין שחצי מהבנות בתיכון מהללות ומשבחות -
נדחק לתוכי, כשגופו השרירי והמפוסל גוהר מעליי, נצמד אל שלי.
חשבתי על הקולות שהיו בוקעים מהפה שלו במהלך הזמן הזה, בין הנשיקות התוקפניות שהיה ממתיר על שפתיי, ובין הנשיכות שהיה מסמן על צווארי כשהוא ממשיך להלום בתוכי עד קצה היכולת.
כן, ללא ספק התחלתי לפנטז על האירוע עד לכדי פרטי פרטים, אף שבחיים לא יקרה.
אחריי שעוברות כמה שניות ארוכות אני משחררת את האוויר שהיה עצור בריאותיי בנשיפה חדה, ופונה בהמשך המסדרון לעבר הכיתה.
כשאני פוסעת פנימה, אני מופתעת לגלות שנואה כבר יושב במקומו. הוא לא נוהג להגיע מוקדם לבית הספר, בטח שלא מוקדם יותר ממני.
נואה מרים את עיניו אליי ומחייך כשאני מתיישבת בשולחן שמאחוריו.
אני שומטת את הספרים ונאנחת כשהוא מסתובב אליי.
"בוקר טוב," הוא מניח על השולחן שלי שקית נייר מהקפיטריה שעלייה מוטבע סמל בית הספר וכוס קרטון, מהקפיטריה גם כן.
"קניתי לך קפה ועוגיות שוקולד צ'יפס, האהובות עלייך."
"תודה..." אני ממלמלת כשאני מרימה את כוס הקפה החמה ולוגמת ממנה.
"לכבוד מה זה?" אני מכווצת את המצח ונאנחת בהנאה כשאני גומעת את הקפה.
"סתם ככה," הוא מושך בכתפיו ולוגם גם הוא קפה מכוס קרטון כשעיניו הצלולות לא עוזבות את עיניי.
"דיברת עם ליאו בנוגע להארכת הזמן שקיבלתם?" הוא שואל לפתע.
אני ממצמצת בעיניי ומנידה בראשי. "החלטתי שאעדיף שאכין אותה לבד."
"אה יופי..." הוא מהנהן בהבנה. "עדיף ככה."
אני לוגמת לגימה נוספת מהקפה ועוצרת כששאלה שמעולם לא שאלתי עולה במוחי.
"למה אתה שונא אותו כל-כך?"
נואה מכווץ את מצחו בבילבול. "מה?"
"את ליאו."
נואה קופא לרגע ואז נאנח. "למה שלא אשנא אותו אחריי מה שהוא עשה לך?"
"לא," אני נשענת לאחור על הכיסא כשאני נזכרת בתקופה בה רק הכרתי את נואה, בשנה הראשונה בתיכון.
"שנאת אותו עוד קודם. אני זוכרת."
נואה בולע את רוקו ומסיט את מבטו ממני כשהוא משפשף את ראשו בדיוק כשדלת הכיתה נפתחת בתנופה.
"תכירו את החברה שלי," אומר ג'קסון כשהוא והיילי פוסעים פנימה ומושכים את תשומת הלב של התלמידים שנמצאים בכיתה.
זרועותיהם שלובות זו בזו ועל פניהם מרוחים חיוכים חולמניים ומאוהבים.
"היילי היא החברה שלי באופן רשמי." מכריז ג'קסון בחיוך מרוצה כשהוא מתיישב בכיסא הפנוי על-יד נואה, שנראה מתוח וטרוד.
"וג'קסון הוא החבר שלי באופן רשמי." היילי מכריזה בחיוך כשהיא מתיישבת לידי.
חיוך נמרח על פניי כשאני מביטה בהם.
אחריי מערכת היחסים הכושלת שהייתה להיילי יחד עם קמרון בשנה שעברה, אני שמחה לראות אותה מאושרת במערכת יחסים חדשה, יחד עם ג'קסון.
"ממתי זה רשמי?" אני שואלת בעניין ומוציאה שתי עוגיות שוקולד צי'פס מהשקית, מביאה אחת מהן להיילי.
"מאתמול," היא לוקחת את העוגייה מידי ונוגסת בה.
"הוא הגיע לבית שלי והציע לי חברות. כזה רומנטיקן..." היא מקניטה ועינייה בורקות באושר עילאי.
"למה לא סיפרת לי אתמול?"
שפתייה של היילי נמתחות לכדיי חיוך ולחייה נצבעות באדום. "טוב... אפשר להגיד שאחריי ההצעה המקסימה הזאת הייתי קצת... עסוקה..."
אני מכווצת את המצח באי-הבנה ומקרבת את הכוס אל שפתיי.
"הם הזדיינו." מסביר נואה בגסות ואני מצחקקת כשג'קסון סוטר לעורף שלו וקפה כמעט משפריץ מהנחיריים שלי.
אני מחניקה את הצחוק ונדרכת במקום כשעיניי נחות על ליאו שנכנס לכיתה, יחד עם דין ונייט.
מבטינו מצטלבים לרגע. לסתו חשוקה ועיניו בוערות בכעס שאני לא מצליחה לפענח כשהוא פונה ומתיישב יחד עם דין בשולחן הסמוך לשלנו.
בין רגע מתח ממלא את האוויר ואני מרגישה את קירות החדר סוגרים עליי.
על מה בדיוק הוא כועס?
אם כבר, אני זו שאמורה לכעוס עליו.
על ההודאה שלו שלא יוצאת לי מהראש וגורמת לי להפיח בדמיון פנטזיות שלעולם לא יתקיימו.
הוא ודין משוחחים זה עם זה כשדין לוגם מכוס הקטון שבידו, ונראה שליאו מנסה להמנע מלהביט בי.
הוא יושב שגופו מלוכסן אל דין וגבו מופנה אליי.
אני נאנחת ופונה להביט בהיילי שמדברת.
"אנחנו לא הזדיינו, אנחנו עשינו אהבה." היא מתלוצצת.
"הו, אנחנו הזדיינו ועוד איך." משיב לה ג'קסון כשהוא מניח את מרפקיו על שולחן ורוכן אלייה.
"כל השכונה שמעה את הצעקות שלך." הוא קורץ.
"היית מת." היא מתיזה. "הסיבה היחידה שבגללה צעקתי הייתה שדפקתי את הראש בגב המיטה." היא אומרת בנימה העוקצנית הידועה לה.
ג'קסון מגחך ועיניו הירוקות מבזיקות בזדוניות. "אבל את זו שרכבת עליי..."
"אוי תפסיק!" היילי מתפרצת ומניפה את ידה באוויר. "תמשיך לדבר על זה וזו תהייה הפעם האחרונה שזה יקרה." היא מזהירה.
"את מאיימת עליי?" ג'קסון מגחך ורוכן קרוב יותר. עיניו קוראות עלייה תיגר.
אך במקום לסוג לאחור, היא רוכנת קדימה על מרפקייה כך שפנייה מול פניו.
"ואם כן?" היא שואלת בהתגרות כששפתייה מרחפות על שלו. "מה תעשה לי?" היא זוקרת את גבותייה.
"אלוהים, היילי." גונח ג'קסון ונסוג לאחור כשהוא שומט את ראשו בין ידיו. "פאקינג שמונה בבוקר."
"לא אמרתי כלום." היא מיתממת וחיוך משועשע וגאה נמרח על פנייה.
"אמרת יותר מידיי." הוא נאנח ונד בראשו.