שונאים מאהבה

פרק 9

ג'ולייט

אני מתכוננת לקראת הטיסה שלי ללונדון שנערכת מחר.
אני טסה יחד עם הוריי לכבוד יום ההולדת של סבי.
המשפחה שלי מצד אבא גרה בלונדון, ולא התראיתי איתם חצי שנה עקב המרחק, לכן אני נרגשת מאוד לקראת המפגש איתם. אנחנו לא מתראים לעיתים קרובות.
אני מכניסה למזוודה כמה סוודרים וג'קטים, וכמה מכנסיי טרנינג וג'ינסים, מוותרת על החצאיות הקצרות שאני אוהבת בכל מאודי כיוון שבלונדון קר יותר מאשר בניו-יורק.
כשאני מסיימת לארוז אני יורדת למטה ומוצאת את אמא שלי עומדת מול הכיריים במטבח ומערבבת בסיר פסטה ברוטב.
"היי מותק, סיימת לארוז?" היא מביטה בי מעבר לכתפה כשאני מתיישבת בכיסא מול האי.
אני מהנהנת בראשי לחיוב. " כן, סיימתי."
היא מגישה לי קערה מלאה בפסטה. " בתיאבון," היא מתיישבת לידי.
"תודה." אני נועצת את המזלג בפסטה ומחפשת בעיניי את אבא, אך הוא לא נראה. "איפה אבא?"
"הוא הלך לקנות ציוד לטיול, וכמה מתנות למשפחה," היא אומרת ונושפת על הפסטה שלה, כך גם אני עושה. " הוא יחזור בערב."
כשאני מסיימת לאכול, אני עולה בחזרה לחדר.
רציתי להיפגש עם היילי כדי להעביר איתה את הזמן כיוון שבימיי ראשון אנחנו נוהגות לבלות יחד, אך היא יצאה לטיול טרקטורונים בשטח עם המשפחה שלה.
העניינים עם נואה קצת מתוחים לאחרונה, ולכן אני לא מציעה לו להיפגש, אף שאני יודעת שהוא כנראה פנוי.
הטלפון שלי מזמזם, וכשאני מרימה אותו אני רואה על המסך הודעה חדשה מהיילי.
היילי: חבל שיצאתי לטיול הטרקטורונים המזדיין הזה! כל הנעליים שלי מלאות בוץ, ההורים שלי לא מפסיקים לחפור לי על הקולג' ואין לי לאן לברוח! ובנוסף אני לא אראה אותך למשך שבוע נוסף!
אני צוחקת לעצמי כשאני נכנסת לצ'אט.
אני: אוי, לא נורא. לפחות רון נהנה?
חיוך רחב נמרח על פניי כשאני נזכרת ברון- אחייה הקטן של היילי.
הוא ילד חכם, אינטילגנט ומחונן. ואף שהוא רק בן שש, הוא כבר יודע למנות חמישים מדינות בעולם ואת ערי הבירה שלהן.
פניו עגלגלות, צבע שיערו ועיניו בצבע כרמל בזהה לשל היילי, והוא בעל גומות חן וצחוק מתגלגל שגורם לי בכל פעם מחדש לפתוח בצחוק בעצמי.
היילי: כן, הוא נהנה מאוד.
אני מחייכת למסך בשביעות רצון.
אני: יופי.
אני: וגם אני אתגעגע אלייך.
אני מחכה למענה במשך כמה דקות, אך הוא לא מגיע.
אני מחליטה להיכנס לצ'אט שלי ושל ליאו, ושולחת לו הודעה.
אני: אתה יכול להיפגש כדי להמשיך את העבודה?
אני מביטה במסך בקוצר סבלנות, ולבסוף לוחצת על מקש השיחה בפזיזות ומחליטה להתקשר אליו.
אני רוצה לסיים את העבודה הזאת כמה שיותר מהר ונמאס לי לשבת בחוסר מעש כשאנחנו יכולים להתקדם בהכנתה.
אחריי כמה צפצופים הוא עונה.
"מכשפה," אומר בעליצות. הקול שלו צרוד ועמוק כאילו זה עתה קם משינה.
אני מכחכחת בגרוני. "הערתי אותך?"
"כן הערת אותי," הוא משיב בזעף. "מה את צריכה?"
"אה... רציתי לדעת אם נוכל להיפגש כדי להכין את העבודה?"
"עכשיו?"
"כן, עכשיו. אפשר גם לעבוד אצלי-"
"אצלי זה בסדר," הוא קוטע אותי. "אני צריך לשמור על איימי."
"בסדר," אני משיבה ותוהה לעצמי איפה ההורים שלו נמצאים.
היום יום ראשון, וגם כשבאתי אליו בתחילת השבוע הם לא נכחו או נראו בבית.
"אז אני יכולה לבוא עכשיו...?"
"כן."