שונאים מאהבה

פרק 20

ליאו

מאז השיחה שניהלתי עם הוריי אחריי הארוחה עם ג'ולייט החלטתי לשמור ממנה מרחק.
ידעתי שכל טענותייה של אמא שלי נכונות ושאני לא אמור לנהוג בדרך בה נהגתי.
חצינו את הגבולות והגיע הזמן לחזור אחורה -
לתקופה בה שנאנו זה את זה שנאת מוות.
ביממה האחרונה עטתי מסכה קרה ואדישה כלפיי ג'ולייט וזה היה קשה משחשבתי.
אני רגיל לקנטר אותה, להתגרות בה, אבל עכשיו אני לא מייחס אליה אף לא טיפת חשיבות.
בדיוק כמו שאני צריך.
כשראיתי שג'ולייט לא מגיעה ואיימי שאלה לגבייה בציפייה, ידעתי שיש סיבה לכך.
ידעתי שכמות השנאה שיש לה כלפיי משתווה לכמות האהבה שלה כלפיי איימי ושהיא לא תאכזב אותה ותבריז מבלי להודיע, ולכן התקשרתי אלייה כדי לברר מה פשר אי הגעתה.
ואחריי הריחוק שהיה בינינו ביממה האחרונה, ניצלתי את העובדה שהיא הייתה על האופנוע שלי, ואני הייתי זה ששולט.
רציתי להרגיש את רגלייה כרוכות סביבי, את זרועותייה מתהדקות סביבי ולחוש בחום גופה, להריח את ריחה המתקתק והמשכר.
לא יכולתי להודות בזה בפנייה, ווגם בפניי עצמי ניסיתי להתכחש לזה. אך זו הייתה עובדה ברורה.
אהבתי להרגיש אותה, מתאימה את עצמה אליי כשהיא נצמדת אליי מאחור.
"אז? הבאת אותה?" אמא שואלת וזוקרת גבה כשאני מתיישב על ספת העור בסלון.
"כן, הבאתי אותה." אני משיב בנוקשות ומביט אל מאחוריי כתפה.
שם, ברחבת הריקודים המאולתרת איימי ועוד כמה בנות גוררת את ג'ולייט לרקוד איתן לצלילי המוזיקה.
מבטינו מצטלבים לרגע בדיוק כשפעמון הדלת מצלצל.
"זה בטח שליח הפיצה," אמא אומרת ומפנה את מבטה אליי. "ליאו לך תפתח לו."
אני קם מהספה באי-רצון כשאנחה נפלטת מפי ופונה אל הדלת.
אני פותח את הדלת ולוקח משליח הפיצה את מגשי הקרטון החמים שנודפים ריח מגרה ומעורר תאבון.
אני תוחב את ידי לכיס, מוציא שטר ומושיט אותו לשליח בתור עודף.
"תודה," הוא ממלמל כשהוא צועד בשביל הגישה בחזרה אל הטוסטוס שלו.
אני בועט בדלת כך שהיא נטרקת ופונה בחזרה אל הסלון.
"קח את חמשת המגשים האלו ותחלק לילדים." אמא אומרת ואני נאנח ומזעיף אלייה פנים.
"קדימה," היא מדרבנת אותי בעזרת ידה.
אני ניגש אל פינת האוכל שהוצמדה אל הקיר ומניח עליה את חמשת המגשים.
ברגע שאני פותח אותם עשרות ילדים קופצים עליי בהתלהבות ומתלהמים.
כל הילדים מצטופפים ושולחים את ידייהם אל הפיצות עד שדין מפלס את דרכו בינהם כשאיימי על כתפיו ומושך את תשומת ליבם.
"היי, היי, ילדודס!" הוא קורא בחיוך. "תעמדו בטור מסודר."
הוא מוריד את איימי מכתפיו ומעמיד אותה בקדמת השולחן.
"כולם לעמוד בטור כמו שדין אמר!" איימי קוראת ותוך שניות בודדות כל הילדים מסתדרים מולה בטור מסודר.
"תודה," אני תופח על כתפו של דין באהדה והוא קורץ לי ומחייך חיוך צדדי. "כולם מצייתים לדין-דין."
"דין-דין? באמת?" אני מגחך ומטלטל את ראשי.
"ככה איימי קוראת לי." הוא מושך בכתפיו ומביט בה בהערצה כשהיא מחלקת לילדים משולשי פיצות.
"אני דיי בטוח שהיא קוראת לך איש זקן."
"כן, גם זה." הוא מזדעף בצחוק ונד בראשו כלא מאמין כשהוא מביט בה.
"איך היא גדלה כל-כך? אני זוכר שהיא הייתה בגודל של הביצה שלי."
"הֵיי." אני אומר ברצינות ומקשיח את תווי פניי. "אל תשווה את אחותי לביצה שלך."
"אני לא," הוא אומר בטון רגוע. "אני פשוט אומר-"
"אל תגיד." אני קוטע אותו באנחה ומתקדם לעבר השולחן. "ואתה מכיר אותה בסך הכל שנתיים."
אני לוקח לי משולש עם פפרוני מקופסאת הקרטון הפתוחה.
"זה מרגיש יותר," הוא קורא מאחוריי ואז צועד לכיווני.
"רוצה פיצה?"
"היי!" איימי סוטרת לזרועי ואני מזעיף אליה פנים כשמשולש הפיצה בדרכו אל הפה שלי.
"אני מלכת יום ההולדת ואני מחלקת את הפיצות." היא אומרת בקשיחות ומשלבת את ידייה על חזה.
חברתה - אליס, עושה כמותה. "ליאו." היא מצרה את עינייה הכחולות כשהיא סורקת אותי בסלידה. "תקשיב למלכת יום ההולדת או שלא תהייה פה." היא אומרת גם היא בקשיחות ומכווצת את מצחה ברוגז.
"זה הבית שלי..." אני מגחך ולוקח ביס מהפיצה.
"מלכת יום ההולדת, תביאי פיצה לאדם האָהוּב עלייך מכל?" דין שואל את איימי בהתחנפות.
פנייה קורנות בחיוך. "בוודאי," היא אומרת לו בחיוך וניצוץ שובב מבליח בעינייה. "איזה פיצה תרצה, איש זקן?"
"עם זיתים בבקשה." הוא אומר ומתכופף כך שהוא בגובה עינייה, ואז לוחש, "ואל תשכחי שאני אמור להביא לך מתנת יום הולדת. אם תמשיכי להתגרות בי ולקרוא לי ככה, לא תקבלי אותה." הוא מחייך אלייה חיוך זחוח ואז מתרומם ומתיישר מולה.
הוא מרים את גבותיו בשעשוע ומבטו קורא עלייה תיגר.
איימי פוערת את פיה ומגישה לו משולש פיצה עם זיתים על צלחת חד-פעמית.
"נראה אותך." היא מאתגרת אותו בהבעה כעוסה.
חזו של דין רועד כשהוא צוחק ואז מניד בראשו.
"אל תדאגי קטנטונת. את תקבלי את המתנה שלך."
"ג'ולייט, את רוצה פיצה?" איימי שואלת ומפנה את מבטה אל מאחוריי כתפי, ואני נזכר שג'ולייט גם נוכחת בחדר.
איכשהו הצלחתי לשכוח ממנה, אך כמובן שזה לא נמשך למשך יותר מחמש דקות בודדות.
"יש עם אננס, במיוחד בשבילך!" איימי ממשיכה.
אני מסתכל מעבר לכתפי ורואה את ג'ולייט זעה באי-נוחות כשידייה שלובות על חזה.
מבטה פוגש את שלי והיא מייד מסיטה אותו בחזרה לאיימי.
"לא, לא צריך," היא אומרת בחיוך כושל ומניפה בידה בביטול. "אני אוכל בבית."
"את יכולה לאכול את יודעת," אני אומר לה ומרים את גבותיי. "לא קנינו את זה סתם."
"אני יודעת," היא שוב מביטה בי ואז משפילה את מבטה.
אנחה חלושה נפלטת משפתייה הפשוקות ומבטי משתהה עליהן לרגע.
אני נזכר בטעמן המתוק, הטעם שאליו אני מכור כמו אל סם ואני נלחם בדחף להטיח את שפתיי על שלה ולטעום אותה שוב.
"פשוט... לא כל-כך נעים לי לאכול על חשבונכם שוב." ג'ולייט אומרת במשיכת כתפיים קלה.
"זה בסדר," אני אומר ומחייך חיוך רחב. "גם אני אוכֶל על חשבונך לפעמים. אני מניח שאנחנו פיטים."
היא פוערת את עינייה לנוכח הרמיזה הברורה בדבריי וסומק עולה בלחייה.
"קחי," איימי מגישה לה משולש פיצה עם אננס על צלחת חד-פעמית.
ג'ולייט מעפעפת בריסייה הארוכים כאילו הרגע יצא מטראנס ולוקחת את הצלחת מידה של איימי.
"תודה," היא מחייכת אלייה חיוך רופה ואז מקרבת את משולש הפיצה לפיה ונוגסת בו.
היא נאנחת בהנאה והפעולה הפשוטה גורמת לדם לרדת הישר אל הזין שלי וגורמת לו להעמד.
כשמבטה פוגש בשלי שוב, היא מזעיפה אליי פנים ואז הולכת בעקבות איימי שקוראת לה לפינת החדר ומתיישבת לאכול איתה ועם אליס.
"מה זה היה?" דין שואל ומכווץ את גבותיו בבילבול.
אני לוקח משולש פיצה נוסף ומניד בראשי בגיחוך קל. "לא חשוב."