שונאים מאהבה

פרק 32

ג'ולייט

למחרת בבוקר אני מתלווה עם אמא שלי למסעדה שלה, שממוקמת בלב מנהטן בסמוך לסנטרל פארק.
בימי שישי המסעדה עמוסה ומלאה עד אפס מקום, ולכן אני נרתמת לעזור כדי להקל על אמא שלי ולדאוג שהמסעדה תתנהל כראוי ושהלקוחות יהיו מרוצים בזמן שהיא נמצאת במשרדה בקומה העליונה של המסעדה.
אין פלא שהמסעדה הזאת היא הצלחה מסחררת.
בנוסף למבחר האוכל הייחודי והמגוון שמוצע בה, העיצוב שלה מרהיב ביופיו.
מרצפות שיש יוקרתיות מקדמות את פניי הסועדים כשהם פוסעים פנימה, גופי תאורה זהובים נתלים מהתקרה ומאירים את החלל בגוונים חמים, וקירות הזכוכית נותנים זווית השקפה מדוייקת אל הרחוב שוקק החיים ואל הפארק שנראה באופק.
שעת הפתיחה קרבה. צוות הטבחים כבר מתחילים בהכנות במטבח, והמלצרים מתרוצצים ממקום למקום, דואגים לכך שהשולחנות יהיו ערוכים ומוכנים לסועדים.
אני אוספת את שיערי לקוקו גבוה והדוק, קושרת את הסינר שעליו מוטבע לוגו המסעדה סביב מותניי, וניגשת אל מאחוריי הדלפק; מוודאת שעמדת הקופה הרושמת ומכונות השתייה החמה והמשקאות עובדים באופן תקין.
כשדלתות המסעדה נפתחות לרווחה, המוניי אנשים כבר מחכים בתור אצל המארחת, ובתוך זמן קצר המסעדה כבר בתפוסה מלאה לגמריי.
במהלך הבוקר אני עוזרת בהכנה והגשה של משקאות יחד עם קינוחים מוכנים מראש שנבחרו מהוויטרינה המוצגת לראווה במרכז המסעדה, ומספקת לסועדים מענה בכל רגע נתון.
הכל הולך כראוי, והתפקוד של צוות המסעדה בשעות העומס טוב מהצפוי.
"היי."
מה הוא עושה פה.
אני קופאת במקום כשגבי מופנה אל הקול המוכר. הקול של האדם המוכר, שאני מתחרטת בכל מאודי על היכרותי איתו.
אני נושמת כמה נשימות עמוקות, לוקחת אוויר לריאות, ומנסה לקרר את דמי הגועש, שרותח יותר מספל הקפה שאני מחזיקה בידיי הרועדות. אני בולעת את הגוש המר שחונק את גרוני ומזדקפת.
אני מניחה את ספל הקפה מולי לפני שיפול מידיי ויתנפץ על הרצפה. "ההזמנות נעשות דרך המלצרים." אני מסננת ביובש כשגבי עדיין מופנה אליו, לא מעזה להסתובב להביט בו, לא רוצה להתמודד עם ההשלכות של לראות את פניו ולהיזכר בתרמית הגדולה ובאמת שהוסתרה ממני, להתמודד שוב עם ההבנה שהכל היה שקר.
אנחה קולנית נשמעת מאחוריי, וגם אותה אני מזהה.
קשה שלא לזהות כשבילית עם האדם הזה זה לצד זה במשך שנתיים רצופות.
"ג'ולייט," הוא נשמע מתוסכל. "את יודעת שלא בשביל זה באתי לפה."
"זה נורא מצער לשמוע," אני אומרת בסרקזם מובהק. "אבל זו מסעדה. אם אתה לא מתכוון להזמין, אין סיבה לשהות שלך פה וכדאי שתלך."
"את באמת מתכוונת לסלק אותי?"
כמובן שהוא יפיל עליי את האשמה, כאילו אני זאת שלא בסדר בסיפור.
אני מתעלמת משאלתו כיוון שהתשובה ברורה לשנינו ואין צורך שאענה עלייה. "איך ידעת שאני פה?" אני מרימה את הספל ויוצאת מאחוריי הדלפק מבלי להעיף בו מבט.
"אמא שלך אמרה לי." הוא עושה את דרכו אחריי כשאני מגישה את ספל הקפה לבחור שהזמין אותו.
"הקפה שלך, אדוני." אני מחייכת אל הבחור ומניחה מולו את הספל, והוא נענה לי בהנהון קצר.
כשאני מסתובבת בחזרה אל הדלפק, אני יכולה לחוש בנואה בא בעקבותיי, חדור מטרה.
אני מקישה על לחצני המקלדת של הקופה הרושמת בתנועות מהירות ועצבניות, מעמידה פנים שאני מרוכזת במסך אף שראשי מסרב להשכיח את העובדה שנואה עומד פה מולי.
"אם תנצל שוב את העובדה שאמא שלי לא יודעת מה עשית, אספר לה הכל." אני מאיימת בתוקף ובמלוא הכוונה.
"ג'ולייט, אל תעשי את זה. אני מצטער, באמת, בבקשה תסלחי לי." הוא מתחנן ומפציר בי בעיניו להביט בו. "עשיתי את זה כי אהבתי אותך ופחדתי לאבד אותך. אני עדיין אוהב אותך."
אני מסוגלת לפרוץ בבכי בזה הרגע ולתת לכל הכאב והכעס שנאגרו בי בימים האחרונים לצאת החוצה, להתפרץ עליו, להסביר לו כמה הוא פגע בי, כמה אהבתי אותו וכמה הוא היה יקר לליבי,
אך אני שומרת על ארשת פנים חתומה ולא מראה אף רגש או סימן לאכפתיות.
אולי ג'ולייט הישנה הייתה סולחת לו.
פעם נהגתי לנהוג בחמלה ובאמפתיה כלפיי אנשים שפגעו בי, כי היה אכפת לי מהם יותר משהיה אכפת לי מעצמי.
אך חושלתי עם הזמן ולמדתי להעריך את ערכי.
אחריי כל הסבל והכאב הממושך שהעביר אותי, לא אסלח לו, בטח שלא בכזאת קלות.
אני מרימה אליו את מבטי לראשונה מאז שנכנס למסעדה, ומנסה בכל שביכולתי לשמור על קור רוח. "כמו שאמרתי, אתה לא יכול לשוטט במסעדה ולרחרח אחריי כמו איזה כלבלב," אני מתיזה בארסיות. "אם אתה לא מתכוון לשבת ולהזמין, אתה מתבקש לעזוב." אני מבהירה ברצינות ונועצת בו מבט נוקב, לא מתכוונת להשפיל מבט ולהיכנע למניפולציות והלחצים שלו, אף שכל מה שאני רוצה זה שהכל יחזור לקדמותו.
עיניו התכולות נפערות בתדהמה והוא נרתע כאילו מילותיי צרבו אותו כמו אש.
אני מבינה את ההפתעה שלו. אני לא נוהגת לדבר בצורה כזו לאף אחד, בטח שלא אליו.
אך הרבה השתנה ביומיים האחרונים.
הוא אולי חשב שאם יגיע לכאן וינסה לדבר איתי אחריי נתק של יומיים אקבל אותו בזרועות פתוחות ואקשיב למה שיש לו להגיד, אך אף טיעון לא יצדיק את מה שעשה או את תחושת הבגידה של הסכין שנעץ בגבי.
"את לא מתכוונת לזה, אני מכיר אותך, את לא תוותרי על החברות שלנו בכזאת קלות." הוא מתעקש, מנסה לשכנע בעיקר את עצמו.
אני מחייכת בעצבות. "כנראה שמעולם לא הייתה לנו חברות באמת."
"תפסיקי כבר!" הוא מתלהם לפתע ומכה באגרופו בדלפק, גורם לי לקפוץ בבהלה ומושך את תשומת ליבם של כמה מהסועדים והמלצרים.
"עשיתי טעות, אני פאקינג יודע!" כל גופו משדר זעם, אך אני יכולה לזהות את הפגיעות שבקולו. "פגעתי בך ועשיתי משהו שלא הייתי צריך לעשות, אבל התנצלתי! אל תתנהגי כאילו החברות שלנו הייתה כלום ושום דבר, כי את יודעת שזה לא נכון!"
"טעות, נואה?" אני פוערת את פי בתדהמה.
איך הוא מעז להגדיר את זה כ"טעות", כאילו שלא הייתה לו שליטה מלאה על המצב?!
"טעות, עושים בטעות! מה שעשית היה מבחירה!" סועדים נוספים מפנים לעברנו את מבטם בסקרנות ואני יודעת שכדאי שאנמיך את קולי וארגע, אך אני לא מסוגלת. קרביי בוערים וליבי הולם בחוזקה.
אני מפנה אליו אצבע מאשימה. "אתה בחרת לתת לאגו הגדול שלך וליריבות שלך עם ליאו לנצח, גם אם זה אמר להשפיל אותי מול עשרות אנשים.
חברים לא עושים דברים כאלו, אז אל תעז להגיד שהחברות שלנו הייתה אמיתית! לא מהצד שלך לפחות!"
"נראה לך שרציתי לעשות את זה?! איזו ברירה עוד הייתה לי?!"
"תמיד יש ברירה!"
"את יודעת כמה התחרטתי אחריי זה וכמה רע הרגשתי עם עצמי כשבכית בין זרועותיי? כמה תחושת האשמה ייסרה אותי בכל יום שעבר?"
"אוי, אל תתקרבן עכשיו!" אני תוקפת. "יכולת לגמור את זה הרבה יותר מוקדם אם היית מתוודה! אבל כנראה שאם לא הייתי מגלה על זה בעצמי מעולם לא היית עושה זאת, נכון?" אני מניחה את ידיי על מותניי ומטה את ראשי בשאלה, אף ששנינו יודעים מה התשובה.
"אל תהיי טיפשה, אם הייתי מתוודה הייתי מאבד אותך!" קולו נשבר.
"היית מאבד אותי ככה או ככה!" אני מחזירה. "זה היה רק עניין של זמן."
הוא מעביר יד בשיערו, מתוסכל. שפתיו נמתחות לקו דק והוא לא אומר דבר, רק מביט בי בשתיקה.
"לא פגעת רק בי," אני אומרת. "פגעת גם בהיילי כשנתת לג'קסון לצאת איתה."
"מה ציפית שאעשה?" הוא מזדעף.
"שתגיד לו להתרחק ממנה! ידעת שאם היא תגלה שהוא שיתף איתך פעולה ולקח חלק בזה היא תאלץ להיפרד ממנו ושהלב שלה ישבר שוב." אני מאשימה.
"אתה ידעת על העבר הגרוע שהיה לה עם בחורים אחרים ועל כמה היא נפגעה, ובכל זאת הותרת לזה. היא באמת אהבה אותו." אני אומרת, על סף דמעות.
מעולם לא ראיתי את היילי מאושרת כל-כך עם אף בחור אחר כפי שראיתי אותה עם ג'קסון.
ליבי דואב, וכל הסבל שחוויתי בשנתיים האחרונות מצטמצם לחלקיק זעיר כשאני חושבת על כאבה של היילי בימים אלו.
"אמרתי לו שזה לא רעיון טוב, לא הייתי בעד." נואה אומר באדישות.
"ובכל זאת, לא מנעת את זה." אני מזכירה.
הוא שוב שותק.
הדמעות שנאגרו בעיניי מתחילות לנזול במורד פניי, אך אני ממהרת למחות אותן ומושכת באפי. "אין לך מה לעשות כאן נואה, בבקשה לך." אני כמעט מתחננת, רק שיעזוב את המקום ויגאל אותי מיסוריי, כי כל רגע נוסף בו הוא נמצא מולי מכביד עליי יותר ויותר.
הוא מהנהן בנוקשות, יודע שאין לו למה להמשיך לנסות.
אני נתמכת בדלפק כשאני צופה בו מתרחק ויוצא מדלתות המסעדה, ורק כשהוא נעלם אני מצליחה לחזור לנשום כראוי.
"מה. זה. היה?" אני מפנה את ראשי אל אווה, אחת המלצריות במסעדה, שצצה מאחוריי.
היא בחורה יפהפייה בת עשרים ואחת בעלת עיניי חתול בצבע ירוק, תספורת קארה בלונדינית ושפתיים עבות משוחות באודם אדום.
היא בוחנת אותי בחשדנות ומחכה למוצא פי.
אני נאנחת. "סתם... חבר הכי טוב שלי, לשעבר." היא מהנהנת באיטיות. "אני יוצאת להפסקת סיגרייה, רוצה לבוא?"
אני מסיטה את מבטי ממנה וסורקת את החלל.
העומס פחת מאז הבוקר ואני לא באמת נחוצה כרגע, לכן אני מהנהנת.
אף שאני לא מעשנת, אני באמת זקוקה להפסקה אחריי שהשקעתי את כל כוחותיי ומאמציי הנפשיים בוויכוח עם נואה.
אנחנו יוצאות יחד דרך הדלת האחורית של המסעדה אל הסמטה ומתיישבות על שני בלוקים.
היא מוציאה חפיסת סיגריות ומצית מהכיס שלה ומדליקה לה סיגריה, בעוד שאני חובקת את גופי ומנסה להתחמם.
הבדל הטמפרטורות בין המסעדה לבחוץ ניכר.
אווה מושיטה לעברי את חפיסת הסיגריות הפתוחה. "רוצה?" היא מציעה, אך אני מנידה בראשי ומחייכת אליה חיוך קטן בהוקרה לאדיבותה. "אני לא מעשנת."
היא תוחבת את הסיגריה הדלוקה בין שפתייה, שואפת פנים לריאות, ואני לא יכולה שלא להיזכר בליאו שעישן מולי בגג בית הספר, בכמה סקסי זה היה, בכמה שהוא סקסי.
לעזאזל.
קיוותי שאוכל לשכוח ממנו, לפחות לסוף השבוע, אך כמובן שתקוותי הייתה לשווא.
אין מצב שאצליח להוציא אותו מהמחשבות שלי.
הדבר היחידי שאני יכולה לחשוב עליו מאז שעזבתי את ביתו אתמול בבוקר זה הוא.
אני לא יודעת בעצמי איך לפרש את מה שאני מרגישה. בחיים לא הרגשתי ככה.
זה כמו תמהיל של אלפיי תחושות מבלבלות ושונות, ואני טובעת בתוכו.
"אז... מה קרה בינך ובין החבר שלך?" אני ממקדת את מבטי באווה, שנושפת את העשן החוצה. "אם זה בסדר שאני שואלת."
אני מהנהנת. "גיליתי שהוא הסתיר ממני משהו שהוא עשה במשך הרבה זמן."
"משהו רע אני מבינה?" היא מוודאת.
אני מהנהנת שוב.
"תוכלי... לפרט?" היא שואלת בזהירות ושואפת שוב מהסיגרייה שלה.
"הוא צילם והפיץ תמונת עירום שלי..." הקול שלי חנוק, לא עולה על פניי לחישה. "הוא גרם לי לחשוב שזה מישהו אחר."
היא פוערת את עינייה וכמעט נחנקת מהעשן ששאפה. "למה שהוא יעשה את זה לעזאזל?" היא משתעלת.
"הוא רצה להרחיק ביננו כי הוא הרגיש מאויים כנראה." אני מושכת בכתפיי, לא יודעת בעצמי איזו סיבה יש לו לפעול בצורה מעוותת שכזו במקום לדבר איתי ולהסביר לי מה הבעיה.
כי אם מהרגע הראשון הוא היה מספר לי על ההיסטוריה שלו ושל ליאו, הכל יכל להיראות אחרת.
"כאלו הם בחורים עם אגו גדול וזין קטן," אומרת אווה. "אני מקווה שהגשת נגדו תלונה במשטרה, מה שהוא עשה זו עבירה פלילית חמורה ומגיע לאדיוט הזה לשבת בכלא."
נשימתי נעצרת וכך גם ליבי שעוצר לפעום.
לא חשבתי על זה אפילו.
לפתע הדלת האחורית של המסעדה נפתחת ואמא שלי מציצה מאחורייה, עינייה מרצדות ביננו. "אווה, אני צריכה שתחזרי למשמרת, ג'ולייט את יכולה ללכת הביתה אם את רוצה, תודה על העזרה."
אני מהנהנת ונעמדת על רגליי. "אני אפרוש הביתה."
___________________________________

היוש מה קורה?
אני מקווה שאהבתם את הפרק, אםכן אשמח שתפרגנו בדירוג ותגיבו את דעתכם🙏🏻
הפרק הזה קצר מהרגיל, אבל הרגשתי שככה הוא צריך להיות בגלל שכבר היה הרבה נקודת מבט של ג'ולייט ולא רציתי לאלץ את עצמי להוסיף כשזה לא באמת נחוץ, אני אהבתי את התוצאה הסופית.
קיצרררר אני מקווה שפרק 33 יצא עוד השבוע, עד אז נתראה❤️