לאחות את שברי הנשמה

פרק 31

אקסל

חזרתי לעבודה. לא יכולתי להמשיך להיות סגור בתוך הדירה המסריחה שלי, מרחם על עצמי.

לא היו לי פתרונות למצב אליו נקלעתי, ואפילו לא תכננתי את הצעדים הבאים שלי. במקום, החלטתי להתמקד כרגע כל יום ביומו, כמו שהייתי רגיל לפני שהכול התפוצץ בחיי.

תומאס עדיין לא דיבר אתי, אבל לפחות ראיתי אותו מביט בי מדי פעם. מבחינתי זאת הייתה התקדמות טובה. מדס והאחרים בעבודה המשיכו לגשר ביננו, אבל לא כעסתי על תומאס או האשמתי אותו. פגעתי באחותו, וזה המינימום שהגיע לי. כל אחד אחר היה שובר לי את האף, אבל לא תומאס. גם ברגע קשה כל כך הוא היה מאופק והוגן.

שנאתי אותו על כך.

אבל גם אהבתי אותו בדיוק על זה.

מדס ואני היינו שני חארות, אני יותר ממדס, אבל תומאס תמיד היה המצפון שלנו ואחרי הביקור של קמילה, החלטתי ביני לבין עצמי לנסות דרך אחרת לפעול בחיי- לשאול את עצמי: מה תומאס היה עושה, לפני שפעלתי.

לא הייתי בטוח שזה יעבוד, כי עדיין הייתי אני, אבל זה היה שווה ניסיון.

"אתה נראה חרא." מדס אמר והתיישב מולי בזמן שעבדתי על המחשב.

"תודה. אתה גם נראה מצוין."

לא טרחתי להביט בחברי והמשכתי לכתוב מייל ללקוח.

"מה המצב בינך לבין קמילה? השלמתם?" מדס התעניין.

עזבתי את המייל שממילא לא הצלחתי להתרכז בו והבטתי בחברי.

"לא. החלטנו להיפרד סופית." עניתי לו ונשענתי אחורנית, משלב ידיי.

"ואיך אתה עם זה?"

ניסיתי לחשוב איך אני עם זה, והבנתי שאני שלם עם זה. זה הרגיש כמו הדבר הנכון ביותר עבור שנינו.

"בסדר. אני לא חושב שהיה פתרון אחר."

"אז מה עכשיו?" מדס המשיך לחקור.

"מה עכשיו? אני עובד, מתפלל לבודהה שתומאס יסלח לי וממשיך את חיי."

עניתי בבדיחות אבל מדס לא צחק.

"ומה אתה מתכוון לעשות לגבי סופיה?"

הבטן שלי התהפכה מהמחשבה עליה. ידעתי שהיא חזרה לעבוד בחנות הספרים, ולמרות שקמילה לא חשפה את זה- זה השפיע עליה. לא ידעתי למה היא התעקשה על כך שסופיה תחזור, וקיוויתי לדבר אתה על זה אחרי העבודה.

"מה אני יכול לעשות לגבי סופיה? להתרחק ממנה ולשכוח מכל העניין." עניתי בתקיפות.

"כן, כי זה עבד היטב בפעם הקודמת." מדס הניד בראשו וגלגל את עיניו. "כדי שתומאס יסלח לך, סופיה צריכה לסלוח לך ולהראות לתומאס שהסיפור ביניכם לא משפיע עליה יותר."